ביקורת ספרותית על אוטוקורקט מאת אתגר קרת

---

גילוי נאות: לא רציתי לקרוא את הספר הזה. קיבלתי אותו במתנה מקולגה ומיד חשבתי להחליף אותו בחנות. מה שזכרתי מכתיבתו של קרת, אותו קראתי פעם אחת לפני הרבה שנים, אפשר לבטא במלה "סתמיות" או "קרטוניות", משהו פלקטי, ללא דמויות או עלילה . סוריאליסטי אבל לא מעניין, ללא אמירה וללא סאבטקסט. רציתי לכתוב "ריקנות" אבל גם הבעת ריקנות יכול להיות הלך רוח מעניין וחשוב. אך זה לא יהיה מדוייק לכתוב לגבי כתיבתו של קרת, שאינה מגיעה ליכולת להביע ריקנות ממשית, מטילת אימה או מדכאת – כזו המעלה רגשות בקורא. ועוד אחזור לעניין הרגשות.

בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את הספר. אולי זו העטיפה המעוצבת יפה ואולי גם עניין הדיסוננס המהדהד בין ההצלחה הגדולה של קרת כסופר מול הביקורת הצולבת מצד מבקרי ספרות. לקרת יש מין מעמד כפול שכזה. בשל הצלחתו כסופר, שכן קהל רב אוהב את כתיבתו, נוצר לו סמי-מעמד של הסופר הישן, של דמות הסופר המעפילה על כתיבתו, זה שמתראיין ומביע את דעתו על ענייני היום, בדומה לעוז, יהושע וגרוסמן. ויחד עם זאת ניכר שקרת מסתייג מהמעמד הלכאורה מתבקש הזה. נדמה לי שהוא גם הביע לגבי זה עמדה די ברורה. מה שהופך את העניין למורכב יותר הוא שקרת הינו אדם שנעים להקשיב לו. הוא יודע להתבטא יפה כאשר הוא מדבר אל המצלמה והכמו ביישנות, חוסר הביטחון לכאורה, המופנמות והדיבור המהסס, הלא החלטי, מחזקים את הדימוי המאוד אנושי וההפוך לאותם סופרים ישנים שתמיד היו מאוד החלטיים כאשר נשאו את דבריהם בפני האומה. מהבחינה הזאת קרת מייצג איזה היפוך שעברה גם החברה שלנו מחברה בעלת קולות בודדים, "הגמוניים", לחברה "רב קולית", קקופונית ורעשנית. דווקא קולו של קרת האדם היא לכן נעימה לאוזן בתוך כל הקקופוניה הזאת – כשהוא מביע אמירות עדינות, חרישיות ולא בטוחות מול כל הצעקות והאלימות המילולית המשוגרת היום מכל עבר. הוא עצמו מביע באירוניה הלך רוח זה בסיפור "דעות נוקבות בנושאים בוערים" הכלול בספר.

למרות כל זאת עדיין נותרת הכתיבה עצמה ואליה נדרש להתייחס. במשך הקריאה שאלתי את עצמי כל הזמן מה מושך אנשים אל כתיבתו. ויחד עם זאת התשובה הייתה בגוף השואל. כי לאחר שקראתי סיפור או שניים וביטלתי את הכתיבה כאינפנטילית או רדודה, משהו משך אותי לשוב ולקרוא עוד כמה סיפורים. וכך חוזר חלילה. אני חושב שלביקורת המהודהדת לגבי קרת יש משקל רב באופן בו ניגשים לטקסט שלו. הביטול של כתיבתו כאינפנטילית, המשפטים הרזים והעלילות שנעות במקרים רבים בין סוריאליזם למדע בדיוני, ז'אנרים מוקצים בספרות העברית שהריאליזם שולט בה, תמיד נותנים תחושה שאתה מתהלך עם כביסה מלוכלת ביד. אתה קורא את הסיפורים במין תחושת הרחקה, כאילו אתה צריך או רוצה מצד אחד לקרוא את זה ויחד עם זאת נגעל או לא רוצה לקרב את זה אליך יותר מדי, כי זה לא "איכותי", זה לא "ספרות". ויחד עם זאת ולמרות הכל יש איזה יסוד מושך בהם. מה מושך אם כן קוראים לחזור ולקרוא בו?

הדימוי הראשון שעלה בי לתיאור כתיבתו של קרת היא המושג "חטיף". אבל כבר אומר ואגיד שכמו כל דימוי, הוא אינו מדוייק ואינו מתאר לגמרי את המדומה. חטיף הינו מאכל המספק צורך מידי וארעי – רעב, צורך בסוכרים או מלחים, פיצוי רגשי וכד'. ויחד עם זאת הוא אינו מזין, אולי אף מזיק, הוא אינו נותן לגוף את מה שהוא באמת זקוק לו. בנוסף, לאחר שהוא ממלא את הפונקציה שלו הוא נשכח ומודחק מהר, אם בשל הנזק הידוע שהוא עשה ואם כדי להתעלם מהיותו תחליף מדומה ורגעי לדבר האמיתי שלא בה על סיפוקו. לכתיבתו של קרת יש מאפיינים "חטיפיים". הם קצרצרים, הם מספקים התבוננות מעניינת על העולם, מעין חטיף אינטלקטואלי סמי-פילוסופי ולא מעמיק, שמעורר בך הגיג כלשהו שמתפוגג די מהר. במקרים רבים קרת יוצר מין היפוך של העולם שלנו דרך דימוי הפוך לו: עולם עם אלוהים מול זה שלנו בו אין אלוהים; עולם בו הגילוי כי אדם המחפש זוגיות אינו נשוי (על אף הצהרתו כי הוא כן) מול העולם שלנו בו קיימת לרוב הסתרה של קשר נישואים כאשר מחפשים "קשרים מהצד"; עולם בו ניתן לעשות "Pause" לסיטואציות שונות או עולם בו כל האנושות המירה את עצמה לתוך עולם וירטואלי עשיר ומרווח יותר הנמצא על סף הכחדה בשל טעות בתוכנה. לעיתים הדימוי בסיפורים מתמקד בסיטואציות מתוך חיי היום-יום שלנו, המהווים דימוי לחיים עצמם: התור כגן עדן, הרכישה באתרים סינים כתחליף לאינטימיות (המרת המילה "אבא" ב"לקוח"). קרת נוגע בנושאים רלוונטיים לחיינו בהווה ועוסק רבות בעתיד הטכנולוגי-אנושי הנראה לעין. במקרים רבים קיימת תחושה שהסיפורים נכתבו כסקיצה לתסריט של סדרה בדיונית ולעיתים קרובות נדמה גם שאין הרבה מקוריות בכתיבה, כאילו כבר צפינו בדברים מאוד דומים בטלויזיה, בסדרות כמו "מראה שחורה" או "עולם המערב". אבל עדיין זה מעניין ורלוונטי ובמקרים רבים קרת מצליח לייצר סגירה של הסיפור עם משמעות רלוונטית לחיים שלנו בהווה.

וכאמור, למרות כל זאת, הסיפורים הקצרצרים הללו לא מותירים חותם ממשי. לרוב, אחרי שאני מסיים לקרוא ספר אני נותן לו לשקוע, אני מעלה שוב את התובנות, את העלילה, את התיאורים בהם השתמש הכותב. קשה לומר שסיפוריו של קרת מותירים חותם דומה. אני נשארתי לרוב עם בזיק מחשבה על רעיון שעלה בסיפור זה או אחר, אך לרוב התחושה היא שניתן היה לפתח את הסיפור שהוא למעשה שלד של סיפור, להעמיק את הדמויות ואת היחסים בינהן. הסיפורים של קרת אינם נטולי אמירה. בחלקם יש רעיונות יפים ומעניינים המרפררים לתורות פילוסופיות ולהשלכות של הטכנולוגיה על חיינו. הסיפור "גרסת הבמאי" למשל מתאר סרט שנעשה באורך מלא על חייו של אדם, כלומר הסרט נמשך 73 שנה, והאנשים הצופים בו מתים ברובם בסיומו. אך זה שיוצא מבית הקולנוע בסיומו, ילד שנולד באולם ההקרנה, חושב שהסרט היה החיים עצמם. זהו דימוי יפה למשל המערה של אפלטון, אף כי כל מי שעוסק בקולנוע יתכן שעבורו הדימוי הלז יהיה נדוש.

בכתיבתו של קרת יש עם כן אמירות, יש סאבטקסט, אבל במקרים רבים הוא נדוש, פלקטי וללא אמירה חזקה מספיק שתשאר עם הקורא. הוא מציג את עולם ההיי טק וקרנות הגידור והכלכלה החדשה כריקה. הגיבורים בסיפורים הם לעיתים מנכ"לים של חברות גדולות אשר למעשה עיוורים לחשיבות הקשרים האישיים עם קרוביהם, ומקריבים את חייהם עבור הכסף, על מזבח הסדר והרציונליות. ככלל, הספר רווי במוות – קשרים זוגיים ומשפחתיים רבים מסתיימים באסון, במוות פתאומי או בהתאבדות. תרחישי סוף עולם מופיעים אף הם לא פעם וקיימת התייחסות גם לחיים שמעבר לחיים האלו – חיים שאינם חומריים או שלאחר חיי החומר, להתגלגלות הנפש בגוף חדש. השילוב של העיסוק הרב בסופיות החיים ובמידה רבה בטרגיות שלהם – הקושי לקיים קשרים קרובים באמת יחד עם הידיעה שהחיים הם סופיים ומסתיימים בדעיכה גופנית ומנטלית או באסון פתאומי, כל זאת בשילוב הכתיבה הפלקטית המאפיינת את קרת, מייצרים איזה עניין. לפעמים נדמה שהוא משתמש במכוון בשפה דלה ואינפנטילית ואכן עולה לעיתים תחושה של חופש כשהוא עושה זאת. זה "מקליל" את הצורך ברצינות, בחיפוש אחר ספרות "אמיתית", השוקלת כל מילה בכובד ראש. אולי זה קסמו של קרת, שהוא מאפשר לקוראים להיות בני טיפש עשרה, לקרוא את הסיפורים שלו כמו מעין יומן נעורים, אף כי הנושאים ביומן נעורים זה הם לעיתים כבדים ומורכבים. ויחד עם זאת, בשורה התחתונה, בשל הפער בין הנושאים הכבדים ובין השפה הרדודה, נוצר ריחוק, חוסר עניין בדמויות או חוסר יכולת להזדהות איתן. וזה מותיר את הקורא עם אותה תחושת "חטיפיות". בסיפור "גרוויטציה" למשל מתוארת תחושת הריקנות של החלום הישראלי הנדל"ני דרך התאבדותה של שכנה. באמצעות העיסוק בירידת הערך של דירה בבניין שהיה בו מוות ניתן להגיע לתיאור הבדידות והריקנות של החלום הבורגני. קרת יוצר איזה סיבוב מעגלי (כפי שהוא עושה בהרבה מסיפוריו) כאשר הדיירת הצופה בהתאבדות שכנתה מגיעה לנקודה דומה בה היא חושבת על התאבדות, כסוף קיומי אבל גם כסוף החלום הבורגני המודד הכל דרך נדל"ן: מיקום השכונה הנכונה, הבית הנכון וכד'. אלו נושאים יפים ומעניינים אך כתיבתו הקצרנית של קרת לא מצליחה להעביר את כובד המשקל של התחושות והלכי הרוח של הגיבורה. הכל נשאר פלקטי, כמו שלד של סיפור, מבלי שאנו מצליחים להגיע לנבחי נפשה של הגיבורה, להיכנס תחת עורה ולחוש את פחדיה ותסכולה.

השפה הרזה עד פרטצ'יות של קרת היא לפעמים כיפית ומשחררת אך במקרים רבים חשתי שקרת הוא כמו אלו שמתחזים לתינוקות: לובשים חיתול, מדברים בשפה תינוקית ומוצצים מוצץ (הייתה אופנה כזו לפני כמה שנים, אני מקווה שהיא חלפה כבר). הדימויים הם לעיתים כמו פרובוקטיבים אבל למעשה הם מותירים את התחושה שבמקום לעבות את הכתיבה ולעבד אותה קרת פשוט זורק ממוחו הקודח דימויים בוסריים מבלי לטרוח לדייק אתם. להלן דימוי מתוך הסיפור "לאישה שיש לה הכל". כדי להמחיש שבין הדמויות שלייפר ויאנה היה סקס אוראלי כותב קרת: " 'טוב,' אמרה יאנה וחיטטה עם ציפורן ארוכה בין שיניה בניסיון לשלוף משם שערת ערווה". קרת משתמש בביטויים כאלו הרבה, מעין ננו-פרובוקציות שמסבירות את הסיטואציה המתרחשת על ידי הכרזות שכמו נלקחו ממדור סיפורי זימה. זה מזכיר סיפורים של נערים מתבגרים עם מעט מודעות עצמית או סביבתית המנסים למשוך את תשומת לב הקורא על ידי השחלה של דימויים בוטים בסיפוריהם. ההכרזות בתחילת הסיפורים יכולות להיות מעין אלו: "ביום האחרון של העולם אני אוכל זיתים". או: "החללית של החייזרים הייתה מגיעה בימי חמישי". הקלילות בה קרת משתמש בשפה כמו ילד במישחקיה היא משחררת במידה מסויימת אך מותירה גם תחושה שהשימוש בפרובוקציות אינו מנומק דיו מעבר למשיכת תשומת הלב. באותה מידה שהיא מושכת את תשומת הלב לרגע היא נותרת "חטיף", לא ממומשת. ברגע שהבנו את כללי המשחק של העולם המתואר בסיפור, לרוב לא נקבל תמורה נאה לכך. עולמו של קרת בנוי מאפוריזמים שכמו לוקטו מדימויים בנאלים. רולדין הוא בית קפה של דודות, לדתיים יש כיפה שחורה, העשירים נוסעים בטסלה, ביפן שותים מיסו, הערבים נוסעים בטנדר. לעיתים קרובות הסיפורים מסתיימים לפתע, ללא סגירה או תהליך שהגיע לשיאו או סיומו. התיאורים הם לעיתים עילגים במכוון (או שלא): "כשסבא של טום הבין שהוא לא עומד לצאת חי מסרטן המעשנים...". קרת משתמש בביטוי "סרטן המעשנים" ולא "סרטן הריאות", אך זה אינו דימוי מתוך שפתו של ילד משום שהסיפור מסופר בגוף שלישי, של מספר יודע כל. ובמקרים רבים נדמה שקרת משתמש בעלגות כזו ללא סיבה נרטיבית אמיתית מלבד העצלות אולי. הגבול עם כן בין החופש שנוצר בכתיבתו של קרת ובין העילגות או הפרטצ'יות אינו ברור ולא מנומק מתוך הסיפורים, מה שמותיר במקרים רבים תחושה של כתיבה בוסרית. נוכח העובדה שקרת הוא סופר ותיק, התחושה הזו מתמיהה והקורא נותר לעיתים קרובות עם תחושה של חוסר סיפוק, כמו חטיף שטעמו לא מספק והאפקט שלו (סתימת הרעב או השקטת הצורך בסוכר) חולף מהר מדי.

ועם כל זאת אני לא יכול להגיד שלא נהנתי מקריאת הספר. יש משהו כאילו מוכר בסיפורים של קרת. השפה לבושה ג'ינס ולא חליפה עם פפיון, המקומות הם מוכרים: אלנבי, סמים, השכונה, הנסיעות לחו"ל, החלום ההייטקיסטי לעשות קופה. הטיול בתוך עולמותיו של קרת מרגיש כמו בית. והוא גם קליל, הוא לא דורש מאמץ, התחושה היא כמו לרדת למכולת עם כפכפים. זה לא מפעים, זו לא חוויה של נשגבות או התפעמות, יש בה משהו מאוד Down to earth, וזאת למרות שסיפוריו הם במקרים רבים רחוקים מפני האדמה המוכרת.
לכן אני חושב שהביקורת המסורתית טעתה לגבי קרת. אם יש משהו שכתיבה מעין זו מביאה עמה הוא החופש אותו רבים שואפים לחוש. יצירה חיה בתוך הזמן והתרבות ממנה צמחה. היום אנחנו יודעים שאין יצירות נצחיות (נסו לקרוא את הורטיוס או את הקומדיה האלוהית – האם זה אפשרי ללא קורס מבוא בלטינית או אודות איטליה של ימי הביניים?). ההבנה כי הספרות אינה נצחית מאוד מקלה על הקריאה בהווה, גם של יצירות מופת (אני לא אוהב את הביטוי הזה והנה השתמשתי בו. גם איני אוהב את המושג גאון – זה מייחס ליוצר תכונות אל אנושיות שבהכרח אין לו). עדיין, ספרות טוב שתהיה טובה. לא נהנתי מכתיבתו של קרת כפי שאני נהנה מספרות טובה. ועדיין, אם הזכרנו את מקומו של הסופר כאישיות חיה המדברת אל הקוראים לא רק דרך ספריה, אני חושב שכשקראתי את הסיפורים של קרת הסופר, תמיד היה שם מאחורה גם קרת האדם. יש משהו בקלילות, בפרטצ'יות ואולי גם בחוסר הרצינות העצמית הניבטים מהסיפורים, יחד עם ההססנות, הביישנות וחוסר ההחלטיות של קרת האדם, שמאפשרים בתוך המציאות הזו של ההווה, עם הפחדים והאלימות והקקופוניה הנחרצת, למצוא בכתיבתו איזה ריזורט ארעי ולא מחייב לנפש החבוטה והעייפה שלנו. ככזו, יש גם לקרת מקום בספרות שעדיין מתהלכת לה ברוב חוצות נפוחה מחשיבות עצמית והתנשאות. אולי בצדק, אבל גם לה דרושים בסופו של דבר המכולת וכפכפי האצבע.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על אוטוקורקט