ביקורת ספרותית על יאקוב פון גונטן - ספריה לעם #354 מאת רוברט ואלזר

---

כולנו עבדים? או אולי בעצם משרתים?

הדמות המצחיקה של ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר מקופה ראשית - למה היא מצחיקה אותנו? יש בדמות הזו מספר שכבות: מדובר בעובד קפדן יתר על המידה, מגוייס ומזוהה עם המערכת וכלליה לחלוטין. זהותו העצמית מגוייסת לא רק במישור התעסוקתי ובמרחב העבודה. כערבי הוא מדבר עברית תקנית יותר מהישראלי הממוצא והוא גם מזדהה עם הזהות היהודית ישראלית כאשר הוא מצטט לא פעם משירי משוררים עבריים או שולף מטבעות לשון. נשים לרגע את עניין הזהות הלאומית - שאפשר לנתח את משמעויותיה במאמר שלם (הערבי הנאמן המוחק את זהותו העצמית במרכזה של קומדיית מצבים ישראלית וכמושא להגחכה) - אחזור לדימוי האוריינטלי הזה בסוף. מה שמצחיק אותנו בדמותו של ראמזי היא תמימותה. ראמזי מאמין במערכת וכלליה, בסדר המוכתב על ידה: הסדר על המדפים, הסדר של עגלות הסופר, המחירים והנקיון. גם בחזותו יש משהו מסודר יתר על המידה - בתסרוקתו המדוייקת ומלאת הג'ל, בלבושו המוקפד וגם בהתנהגותו המנומסת והמכבדת כלפי כל אחד.

אנחנו צוחקים ממנו משום שאנחנו יודעים שהעולם אינו כפי שראמזי מאמין שהוא. הסדר בו הוא מאמין הוא ריק: הוא נועד למכירת מצרכים. אבל מעבר לכך, האמונה בכבוד לאדם אחר ובארגון המערכת לטובת הכלל, שאם רק ניקח בה חלק יהיה עולם טוב יותר, אמונה זו נראית היום לאדם המצוי במציאות העכשוית, לא כל שכן המציאות הישראלית, כמגוחכת. ומי שמחזיק בה נתפס בעיננו במקרה הטוב כתמים ובמקרה הגרוע - כפראייר ואף כמי שמגיע לו שינצלו אותו.

בשמו של ראמזי מופיעה המילה עבד - אבל בספרו של רוברט ואלזר עליו מדובר כאן נדמה שיש עיסוק גרוע יותר מהיות עבד - והוא היות משרת. ההבדל בין אלו הוא המודעות. עבד הוא כמו נכס חי של בעליו, שתפקידו ביצוע עבודות שונות עבורו. המשרת לעומת זאת הוא בעל מודעות של אדון: הוא צריך לדעת נימוסים והתנהגות נאותה, הוא מכיר את הגינונים ואת טוב הטעם של אדוניו. אך הוא חסר כל. כלומר, המשרת הוא מעין בורגני ללא כסף.

יאקוב פון גונטן מגיע למוסד הלימוד בנימנטה המיועד להכשרת משרתים. אך המוסד הזה שאמון על הפיכת המתלמדים בו לאנשים ללא שאיפות, שתפקידם הוא לשים במרכז תמיד את צרכיו של האחר, מוסד זה אינו מתפקד: השיעורים נעים בעצלתיים, המורים ישנים בחדרי המשכית, אין סדר ברור ולא תכנית לימוד סדורה.

דמות המספר יאקוב הינה דמות מלאה אירוניה. היא לכאורה לועגת לסדר המוכתב על ידי החברה הגבוהה. יאקוב מגיע מבית אצילים וכמרידה בעולם הזה של חוסר שוויון ותפנוקים, אותו הוא מוקיא אך גם נזכר בו בערגה, הוא מחליט להתלמד כמשרת ו"לבנות את עצמו מחדש". אך מול דמותו מלאת האירוניה, המוצאת בכל עניין סביבו חוסר טעם וחוסר משמעות, ואשר לועגת ל"ראמזיות", להשפלה ואפסות עצמית, ניצבת דמותו של החניך קראוס, שהוא מעין ראמזי שכזה. וכך מסתבר שהאחד לא יכול להתקיים בלי השני, לא רק כמצב אנושי אלא גם כמצב קיומי. האמן הבוהמיין הלועג לאיש העסקים או לפועל או לחייל, כל אלו שמייצרים משהו ממשי, לא יכול להתקיים בלעדיהם וליהפך. בפעולותיהם היום יומיות והריקניות של בעלי המלאכה הללו הם מאפשרים את קיומה של התכלית האמנותית והאירונית הזו שיאקוב מייצג. אבל במין היפוך שכזה הופך קראוס, שרודה כל הזמן ביאקוב על עצלנותו ואי עמידתו בכללים - לתכלית כל התכליות, ובעצם למרידה של יאקוב בעולם ממנו בה. שכן המרידה, כפי שמציין יאקוב, אינה מתקיימת כלל ללא הדיכוי והכללים הנוקשים של החברה והמוסד הזה המייצג את הסדר החברתי. שכן אם אתה מורד באצולה ובבורגנות, כפי שמתאר יאקוב את עולמו של אחיו האמן המשתייך לאותן שכבות, אם אתה כופר בהשגת פרסטיז'ה ומעמד בחברה הגבוהה, אם אתה שולל את העיסוק המתמיד בצרכים האישיים של העצמי - אתה מצטמצם לבסוף להיותך משרת, מעין קראוס שכזה או ראמזי, אדם נטול שאיפות, תמים עד כדי גיכוך (וגם לא חכם אמנם) המאפס כל רצון אישי וחי את חייו למען האחר.

כשמסתכלים על זה בצורה זאת ניתן להבין את ראמזי וקראוס בהיבט חדש. ראמזי וקראוס אינם סתם דמויות מגוחכות ומולעגות. במידה רבה הן מרידה בעולם המוכר והתגרני הזה שלנו. למרות איוולותם הם מייצגים עדיין עולם אחר וטוב יותר, עולם בו ניתן להאמין במה שהאחר אומר. עולם בו אחד חי עבור האחר ונכון לשרתו ולחיות את חייו למענו. אנחנו לועגים לראמזי כי אנחנו כבר מכירים את העולם הזה שלנו, אבל אי שם בתוכנו אנחנו גם משוועים לדמויות כמוהו.

ואלזר מעמיד בכתיבתו הסבוכה מימדים רוחניים רבים סביב הדואליות הזו שבין האירוניה והאיש הטוב. עד כדי כך שקראוס כדמות מושווה לישו - בהפיכתו של המספר יאקוב למעין קראוס או קרזוס כלומר ג'זוס. כי הרי האדם הטוב, הנוצרי הטוב, הוא מי שמשרת את האל. אך כסופר מודרני ואלזר אינו פסקן בעניין זה - בין האמונה התמימה המיוצגת בקראוס ובין הספקן המודרני והאירוני יאקוב יש הצרחות כל הזמן ובסופו של עניין המוסד בנימנטה המתפורר הופך לפנטזית מסע אוריינטלית של יאקוב, התלמיד האחרון ומורהו, במחוזות קסומים כמו המדבר הערבי, הודו ועוד.

ניתן לראות עם כן שהפנטזיה האוריינטלית לגבי האדם הטוב, וכמוצא מהדואליות הבינארית של הטוב והרע המנוגדים לכאורה, מתקיימת היום בראמזי של קופה ראשית כפי שהתקיימה לפני מאה שנה אצל ואלזר בדמותו של קראוס. ראמזי הערבי חומק מזהותו של היהודי הטוב בהיותו בהגדרתו הלא ברורה (הלאומית, המגדרית ועוד) יותר טוב מהיהודי עצמו. הפנטזיה הזו, המגוחכת אמנם, חיה ובועטת עדיין ומקיימת לא רק את הלעג שלנו לתמים אלא גם את מאווינו להיווכח למרות הכל בקיומו עדיין של הטוב והתמים והישר, ובמי שעוד חי את חייו למען האחר. אנחנו, שאוהבים שמשרתים אותנו ותובעים את כבודנו מול כל נותן שירות- האם לא נדרשת מעט ענווה ויציקת מים על ידיו של ראמזי וקראוס הטיפשים והמגוחכים, שלהם אנו כל כך זקוקים?

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על יאקוב פון גונטן - ספריה לעם #354