• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

מאת הלדור לכסנס

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

מאת הלדור לכסנס

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1976
סדרה:ספריה לעם #222
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/9
ביקורות על גם הדג ישיר
הבאה
נצחיה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 חודשים

“מה אני יודעת על איסלנד? לא הרבה. זה אי, הוא בצפון, ויש בו הרבה שלג, וקור רוב השנה. חוץ מזה יש בו מעט”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

האם גארדאר הולם שר בסוף? לא בטוח, אבל אלפרגים כן.
עכשיו כשאתם יודעים עובדה זו, תנוח עליכם דעתכם. רק אוסיף קצת מידע מסביב, למי שלא קלט, מי שלא שמע, מי שחלם לו ונשאר לו החלום.
ברקוקוט, אולי אחוזה אי שם בסביבות רייקיאוויק, איסלנד, המקום הכי דרום מערבי באיסלנד, ממש עם הגב לאירופה, קפא על שמריו, תרתי משמע. וכך, כל מה שהיה למקום הקפוא הזה רוב השנה להציע, אלה דגי פיקה ירודים באביב וזמר טנור ידוע אחד, גארדאר הולם. גארדאר זה והמספר אלפגרים היו איכשהו קרובי משפחה ושניהם נתנו קולם בשיר. את אלפגרים שמעו שר בכל לוויה, בעיקר כשקרובי הנקבר לא יכלו להרשות לעצמם שירה אחרת. את הטנור הידוע, בן המקום גארדאר הולם כמעט שמעו שר שלוש פעמים. כמעט.
אלא שעל ברקוקוט אנחנו שומעים מאלפגרים כעל מקום שבו יש בעיקר דיג, מנהגי המקום לא השתנו זה מאות שנים, ההשפעה של הדנים על המקום מועטה ורק לאחרונה הוכנס מיכון לאניות המכמורת ודייגים רבים איבדו מפרנסתם.
שירה היא בהחלט דאגתם האחרונה ובידור לא מקובל. אבל גארדאר הולם מפורסם ופרסום הוא פרסום גם בחבל ארץ נידח שכזה. מעשה שטן, שבכל פעם שגארדאר מוזמן להופיע בשירה, יש משהו המונע ממנו לשיר. בסופו של דבר, איש לא זוכר שירה שכזו, אבל בין לבין קורים דברים משעשעים בברקוקוט, שיכולים לקרות רק במקום בו לא קורה כלום, כמו הזוג המוזר הנוחת באחוזה, כשהאישה בקושי מחזיקה מעמד על רגליה וכולה כאב ודאבה. בעלה כמובן מנסה כל שיקוי וכל שיטה להמעיט מכאביה, אבל רק ידו של אלפגרים המתבגר, שבביתו הדואבת הנאה גרה, העוברת על מצחה של הסובלת הנאה, לעיתים גם על שדה, מביאים מרגוע, אם לא רטט של עונג, וכבר שמו של המרפא החדש יצא למרחקים.
והנה אלפגרים לומד מוזיקה בכלי הנגינה ההרוסים במקום מגוריו ובמלאת יובל לבית הכל-בו המקומי, שהזמין את גארדאר לשיר וקיבל שירה מפי אלפגרים, הפעם לא בלוויה, הזמר האמיתי מתגלה. זה משתלם לו בגדול.
מין ספר רגוע שכזה, שכל חריקת צירי השער מביאה חדשות, לרוב לא מעניינות, יכול לשעמם. אבל הוא לא. בסופו של דבר, הקורא אפילו כבר מבקש לדעת הישיר או לא ישיר. גם תושבי ברקוקוט והסביבה סקרנים.
זה לא ספר שירה, זה ספר על החיים הפשוטים, על אי-השתנות, על סדר קבוע מזה מאות שנים, כשמקסימום השאיפה האנושית זה להיות דייג דגי פיקה. אולי גם ללמוד קצת לטינית, שיהיה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירית
מירית
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של טומאי
טומאי
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של חני
חני
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
29קוראים|גיל ממוצע51|52%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,298 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,298
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

10 תגובות
מורי
מורי•לפני 7 שנים

עמיחי, בדיוק מה שקרה לי.

עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
סקירה יפה. השכלת לכתוב עליו יפה. לי הספר קירטע עד אמצעו, ואז פתאום "עליתי על התדר" שלו ולמדתי ליהנות ממנו.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
מחשבות, הקסים, לעניות דעתי, יש לו משקל רב יותר מהרשים, כך שזה בהחלט נשמע חיובי. אני אזמין את הספר, מקסימום ארכוש בחנות ספרים משומשים אם לא יהיה אצלנו בנמצא בספרייה.
yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

הספר האחד שקראתי שלו "פעמון לכסנס" התיש אותי קשות.

מורי
מורי•לפני 7 שנים

לא הרשים, כי אם הקסים.

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 7 שנים

אנחנו עושים הרבה רעש ועדיין

הם מפרקים אותנו בכדורגל. חמישה כוכבים? נראה שהרשים אותך.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

ביורק. כן.

Tamas
Tamas•לפני 7 שנים
הדבר היחיד הרועש שיצא מאיסלנד היא ביורק.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

ספר באמת מקסים.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
יפה מאוד! נשמע ספר כלבבי. על היופי בפשטות. לחלוטין נוסף לרשימה וייקרא בהקדם. על ההמלצות שלך,כאמור, אני סומכת.
10 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 8 שעות•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני 6 ימים•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "גם הדג ישיר"

גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

מה אני יודעת על איסלנד? לא הרבה. זה אי, הוא בצפון, ויש בו הרבה שלג, וקור רוב השנה. חוץ מזה יש בו מעט תושבים וכולם איכשהו קרובי משפחה זה של זה, מה שהופך את האיסלנדים למאגר אהוב על חוקרי גנטיקה, אפילו יותר מיהודים-אשכנזים. אה, ויש שם זמרת אנטי ישראלית בשם ביורק שכותבים את השם שלה עם j, ולעיר הבירה קוראים רייקיוויק והכתיב שלה באיסלנדית הוא אפילו יותר מופרך. ככה זה, לומדים יחסית מעט גיאוגרפיה בחיים.

אז למשל לא ידעתי שסופר איסלנדי זכה בפרס נובל, ולא שמעתי את שמו או את שם אחד הספרים שלו. וזה מה שיפה בליקוט בספריות רחוב, שכל מיני דברים מעניינים צצים ומגיעים לידיים. כמו הספר הזה עם השם המוזר ועם התיאור הלא ממש מרגש על הכריכה האחורית לאמור "החיים הפשוטים והתמימים בבקתתו של דייג זקן באיסלנד הרחוקה והאנשים המתגוררים בה... סיפור בעל אוירה מיוחדת, המצייר תמונה רחבה, פיוטית ואירונית כאחת, של מקום וחברה שהמולת העשרים עדיין לא חדרה אליהם, פרי עטו של גדול סופרי איסלנד בימינו". שזה נשמע משהו איום ונורא ולא מרגש בכלל. אבל נו, איסלנד. ופרס נובל ובסך הכל ספר דק להדהים, אז מה אכפת לי לנסות.

כדי להיכנס לאווירה הלכתי גם לתצפית הרחובות של גוגל ונכנסתי לעיר בעל השם הבלתי ניתן לאיות (אני דווקא יודעת איך הוגים אותו!) ושוטטתי שם ברחובות, ומה נאמר, גם היום עיר הביר הזאת נראית משהו בין כפר קטן לעפולה עילית. אז בוודאי בזמן שהסיפור מתחיל ובו היא לא היתה עיר אלא בקושי כפר דייגים. וככה הספר מתחיל - אסופי שגדל אצל שני זקנים, אחד מהם דייג והשנייה עקרת בית שאינה אשתו. נו, החיים הפשוטים והתמימים. מעט אנשים, מעט כסף, מעט תרבות, מעט ספרים, מעט חדשות ממרכזי עולם, עוד אלמנטים של עוני. פרקים קצרצרים על דמויות שונות בכפר, נראה שכל פרק הוא סיפור בפני עצמו, ובאופן הזוי הם קצת מזכירים את סיפורי עגנון על בוצ'ץ' שלו. וטיפין טיפין התחלתי להבין שאלה לא סיפורים נפרדים, אלא הם מתחילים להצטבר לסיפור עלילה שתעלומה בחובו, ושום דבר לא תמים פה. מעשה באדם בן כפר נידח שהפך להיות זמר מפורסם וידוע, והכפר שלח אותו להצליח ברחבי אירופה, והוא רק רוצה להתבשם מריח הניחוח של זרי התהילה הרחוקים כשאותו זמר מגיע לביקור קרובי משפחתו. אלא שהזמר חומק ועובר ובורח ומצטנע מאותה תהילה ואף אחד לא מבין מה הסיבה לזה. חוץ מהגיבור המספר והוא גם מגלה לנו בסוף, אבל רק בסוף.

ספר יוצא מן הכלל, פיוטי ועדין, לכאורה פשוט ותמים, אבל רק לכאורה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•נצחיה
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

ספר קצת יוצא דופן. מלכתחילה כל ספר על איסלנד שנכתב על ידי סופר איסלנדי הוא יוצא דופן אני מניח. כי כבר כמה תושבים יש באיסלנד הזאת? בערך כמו בנתניה נראה לי. אז ספר על איסלנד שנכתב על ידי איסלנדי שזכה בפרס נובל לספרות הוא דבר יוצא דופן. אני לא אכנס כאן לשאלה אם הסופר זכה בפרס נובל לספרות בגלל "פוליטיקה" כי צריך לתת גם לאיזה סופר איסלנדי נובל או משהו כזה. יכול להיות שגם. נובל זה כולל פוליטיקלי קורקט לא? אבל קראתי רק את הספר הזה של הסופר הזה אז אין לי יכולת לשפוט. יכול להיות שמגיע לו. לא רע הסופר. בסדר כזה. לא משהו שצריך להתבייש בו. גם הרעיון בספר נחמד. אני גם מודה שהחלטתי לקרוא את הספר גם בגלל עיטור הנובל. סיבה נוספת היא שלא קראתי שום ספר שהעלילה שלו באיסלנד.
יותר משהספר הוא רומן הרי הוא סוג של אמירה תרבותית. איסלנד. אי שנמצא בסוף הצפון. ביום בהיר רואים את הקוטב הצפוני. הויקינגים פשוט התישבו שם באיזה שלב של ימי הביניים. הגיעו בסירות אלא איך. רחוקים ממרכז התרבות כמו שרק שם אפשר להיות. מה כן אפשר להיות באיסלנד? לאורך שנים ארוכות אפשר היה להיות דייג או דייג. חקלאות זה לא. צפונה מדי. קר. אין מספיק שמש. אפילו לעצים לא כיף. בגלל זה בכל הספר לא יהיה שום תיאור של יער בעלילה. כרתו את כולם. קר. צריך אש. מאות שנים של מדורות לא השאירו לעצים שעוד איך שהוא היו שם שום צ'אנס. רק הדגים בים מרגישים בבית. אבל איסלנד זה לא רק דגים. זה גם בני אדם. יש להם גם קול. רק שלא שומעים את הקול שלהם מהאי שלהם. רחוק מדאי והם גם לא שרים מספיק חזק. אז בבירות התרבות של אירופה לא שומעים. בטוחים שבאיסלנד יש רק דגים. ודגים לא שרים כמובן. בספר הזה גם הדג ישיר.

לפני 10 שנים•לא קורא בים
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

זה הספר השני של הלדור לכסנס שאני קורא. הכתיבה שלו מרפרפת בין המציאותי לסוריאליסטי ומשלבת מסרים פילוסופיים ואחרים. מומלץ, אלא אם כן אתם לא מאמינים שגם דגים יכולים לשיר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אחד
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

תג המחיר של האמונה

בא יום אחד אל ביתו של הילד המספר אלפגרים - שכן אחד, והתוודה בפני סבו (שאינו סבו), ביורן איש ברקוקוט, כי לפני מספר ימים גנב הוא מספר בולי עץ מערמת העצים שלהם אשר ליד האגם. עתה בא ועימו שק מלא עצים אותם גנב, וביקש את סליחתו של ביורן. הסבא הביט בו ואמר כי אין מחילה מאלוהים לגנב. אך משפנה האיש שפל רוח לחזור אל ביתו, וצערו על כי לא התקבלה סליחתו, עצר בו הסב ואמר: "אולי תקח את העצים האלו שהחזרת, לא באמת נרגיש בחסרונם של אי אלו בולי עץ".

הדואליות בין המצוות הדתיות שמשמעותן הן תמיד ללא סייג, לבין המשמעות האנושית הניתנת למעשים, שאינה מוחלטת כל עיקר - עוברת ביצירה העדינה הזו כחוט שני בתוך סיפור שאינו סיפור אלא מחרוזת. כמו האנקדוטות על ישו בברית החדשה, כל פרק הינו חלק מוויטראז' המגולל תמונת אמונה וספק במקום ריק ונידח, המזכיר מעט את הרקע למחזותיו של בקט. ולכל זה מצטרפת תמיד שאלת המחיר הקונקרטי לגבי כל מעשה והציפייה לתמורה חומרית.

אלפגרים, ילד ללא אב ואם, כמעין השתקפות של ישו חסר האב והאם, ויחד עם זאת חלק משילוש קדוש - גדל בביתם של סבו וסבתו שאינם כלל שארי בשרו, לא כל שכן זוג כשלעצמו. בבית הדל והעלוב שיש בו הכל, מארחים הם תדיר אנשים מסוגים רבים ושונים, עוברי אורח, נוודים, חולים ומיסיונרים. כנגד כל זאת עולה וצומחת בצדו השני של האגם עיר הבירה של איסלנד, רקיאויק, המעלה על נס את היקר, והעשיר והסחיר. בעוד אצל הסב ביורן נותרים הדברים בעלי ערך זהה ומוחלט תמיד (כמו למשל ספר הקודש שמחירו המקובל באיסלנד של אז הוא פרה – ולכן הוא מתעקש לתת בעבור ספר קודש שניתן לו חינם – פרה), המציאות בעיר הקרובה היא הפכפכה, סחירה ומלאה אשליות. וכך, דמותו של הסב היא כסמל לאותם דברים שערכם הוא לעולם זהה: לא רק ספר הקודש, וקילו דגי הפיקה (שכן, כישו, גם הוא דייג) אלא גם ערכים כמו נתינה, צדקה, אורח רוח וחמלה.

מתוך מעשי היום יום הקטנים, עולה טיפין טיפין דמותו של הזמר המפורסם גארדאר כחידה –פרסומו בכל העולם יוצר ציפייה עצומה בקרב תושבי רקיויאק בכל פעם שהוא חוזר אל ארצו מולדתו, ויחד עם זאת, בכל פעם הוא מתחמק מהופעה פומבית, נעלם באיזה בית מלון או בעליית הגג של מחסן בבית אמו. האמונה כי הוא אכן גדול הזמרים, יחד עם הרצון להיות כמוהו – מעלה שאלות מטאפיסיות: מה המשמעות להאמין בקיומו של הגדול מכולם? ומהי הנכונות להכיר בכך שאינו כזה, שאינו זמר כלל או שאינו קיים כלל? כמוה כאמונה עצמה. ומול דמותו זו חוזרת ועולה דמותו ההפוכה, הצנועה והאמיתית של ביורן איש ברוקוקוט.

מקומו של הזמן – דרך בית הקברות המצוי בין ביתו של ביורן ובית אמו של הזמר גארדאר; האורלוגין המתקתק את מה שמדמיין אלפגרים כ"אלמוות", כל אלו כסמלים של המוחלט והאחיד מול האפשרות של המוסיקה לפרוץ החוצה מתוך גדר האמונה, כמו מתוך נפשו המסוגרת של ביורן, הם הסמלים החוזרים ונשנים ביצירה העדינה והיפה הזו. משמעותה של יצירה, אומר גודארד לאלפגרים, אינה נמדדת על פי עומק האמונה של מי שיצר אותה. שכן, גם אם האמין בדברי הבל, אין הדבר מפחית מיופייה. ומכאן ההפרדה בין הדת והאמונה, המעשה "המוסרי" מול המעשה הנכון, המוסיקה המדומיינת כיפה מכל לעומת המוסיקה הקונקרטית הנשמעת בזמן וחלל מסויימים - וכן, הזמר המדומיין מול זה האמיתי.

בכל אלו עולה תמונה של מרד בדת ובגזירות הדוגמטיות שלה. אך זהו אינו מרד של זעקה, של סער ופרץ, כתנועות גרילה או מחתרת. זו מרידה שבמרכזה אדם שהוא הדגם לאמיתי ולטוב, אותו ביורן, אשר בניגוד לדימויים שיקריים (כמו "הזמר הכי טוב"), מודע למוקומו בעולם – ויחד עם מצפן פנימי הוא אינו מתנגד לדת אלא מפרשה בדרכו שלו. בדמותו באים לידי ביטוי שני אלו יחד – הדת כמצוות אשר כבודן מונח תמיד, יחד עם הידיעה או האינטואיציה – מהו הנכון לעשותו מחוץ ולפנים משורת הדין.

בעידן בו כל דיון הוא התלהמות, והכל מוגדר כמהפכני ומחתרתי, בזמנים בהם כולם דבקים ב"הגדרות" וב"סעיפי החוק", טוב יהיה להקשיב לאותה דממת מעשיו של ביורן איש ברוקוקוט, דמות של מעשה, המודעת למקומה בעולם ויחד עם זאת גם יודעת את מה שערכו לא משתנה לעולם.

לפני 10 שנים•קיקלופ מכונת ספרים
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

כאשר חברי רוני קבע כי זהו הספר היפה ביותר שקרא בחייו, הרמתי גבה. אולם אחרי שקראתי ספר מרגש זה אני מצטרפת לדעתו. סיפורו של אלפגרים הילד מהבקתה שבברקוקוט - ריקיאוויק - איסלנד, הוא סיפור על חיי האנשים הפשוטים , יורדי הים האיסלנדיים. כשמנגד מוצגים חיי העולם הגדול דרך קורות חייו של בן המקום, גארדאר הולם, שהפך לכאורה לזמר אגדי. איסלנד הקטנה מול דנמרק הגדולה ומאחוריה העולם כולו, בית המסחר גודמונסן על מנהליו העשירים מול האנשים הדלים והנפלאים שבבקתה וכמובן אלפגרים הקטן מול הזמר האגדי והמפורסם. הספר בנוי פרקים פרקים שכל פרק הוא יצירת מופת בזכות עצמה וביחד מצטרפים לסיפור קולח ומותח, סיפור שנכתב ברגש רב. מלא הומור מחד ומסרים פילוסופיים עמוקים ומעוררי מחשבה מאידך ויחד עם זאת זהו סיפור קסום כמו אגדת ילדים עם סוף מרגש במיוחד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גוטי
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

הלדור לכסנס. גם הדג ישיר. עם עובד. 1970 (תרגום: ג. אריוך)
בספר זה, הסב הוא הגיבור הראשי אשר ממשיך את מסורת הפשטות והערכים של עזרה ומעורבות אנושית. מכיוון שאישיותו נטועה באדמה ובים, במיתולוגיה (האיסלנדית) ובדת הבסיסית (הנוצרית) וכל ימיו הוא ניזון מאותם גלים ומאותם דגים ומאותם עשבי האזור, יש בו נפש שקטה. סב כזה הוא מודל חינוכי/אנושי לנכדו, הוא בעל אכסניה לנדכאים שלא תמיד יכולים לשלם את מיטתם או ארוחתם.
הנכד מכיר גלריה של דמויות שחלקן תלושות ומוזרות אבל הן מקבלות תמיכה מן הסב. השפה נהדרת ומעשיו של הסב ראויים להילמד. סב זה מזכיר לי מטאפורה של חכם קדמוני (חז"ל?). הסב לא עוזב את כפרו וביתו ולא את החוף והים שאותם הוא מכיר מילדות.
נפלא לקרוא סיפור כזה בשנת 2006 כאשר אנו מחוברים לכל העולם בטיסות מהירות ובתקשורת אינטרנט. ניתן ללמוד גם על הג"ג והדמוגרפיה של איסלנד. שמעו של הסב הגיע למרחקים, מפה לאוזן וזקנה אחת מגיעה אליו כדי לגסוס ולמות וא"כ להישלח צפונה (מזכיר את : שליחותו של הממונה על משאבי אנוש). הסב הנפלא פוגש בכל פגעי אנוש, עתיקים כחדשים. מוות, שכרות, זנות ושמירה על יולדות בודדות ומבודדות. לעיתים הוא גם מגדל את פרי בטנן המקולל ובעצם חינוכו מברך אותם. (הנכד הוא המספר).
סבא כזה, במקום כלשהוא על פני האדמה המקוללת, מחזיר לנו את האמון באנושיות של בני האדם. תוך כדי סיפור באים לביטוי השקפתו הסוציאליסטית והפמיניסטית – אימהית של לכסנס, דתיותו ומוסריותו וגישתו למיתולוגיה האיסלנדית, יחסו למבנה החברתי ולחידושים הכלכליים. הוא אינו זונח את התיאור הימי והבוטני של ארצו ובצורה פיוטית משמר עבורנו את איסלנד של תחילת המאה העשרים.

שושן ממליצה בחום

לפני 15 שנים•shoshan
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

החיים באיסלנד של ראשית המאה הקודמת מתוארים מנוקדת מבטו של אלפגרים - נער שגדל ועזב.
הימים הם כאשר ריקאויק (בירת איסלנד) עוד לא קיבלה את שמה והכפר-עיירה העומד שם רק מתחיל לקבל צביון עירוני.
אלפגרים מאומץ ע"י זוג המנהל פנסיון חינם הנותן מחסה לשלל דמויות צבעוניות. חלקו הראשון של הספר מציג אנקדוטות שונות על החיים שם – חיי הדייג הפשוט לעומת חברות הדייג המסחריות, אנשים שבאים לדרום רק כדי למות, השפעות של תפיסות עולם שונות (סאגות איסלאנדיות, נצרות, בודהיזם), ויותר מכל – הפרובנציאליות של המקום והתושבים, אשר מסתכלים במבט מושפל על דנמרק (המדינה המושלת) ובעצם כל מה שנמצא מעבר לחופי האי. יותר מכל מייצג את התחושה הזו סיפורו של בן האי, בעל קרבת משפחה מוטלת בספק לאפגרים, אשר זוכה לתהילה עולמית כזמר ומדי פעם מגיע לפזר מזוהרו על תושבי האי.
בשליש האחרון של הספר העלילה מקבלת תפנית, הסיפורים ששמענו קודם נשזרים אחד בשני ומתפרשים אחרת לכדי דרמה חזקה אשר הובילה אותי למחות דמעה בעמודים האחרונים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•omriqo