“כשמדברים היום על רומנטיקה עולה לרוב אסוציאציה של קומדיות רומנטיות אמריקאיות הנסבות סביב שידוך או קשר בין גבר לאישה לרוב. סרטיו של דיסני הם אולי דימוי קרוב יותר לזרם הרומנטיקה המקורית. גם שם יש סיפור אהבה רצוף מהמורות וסכנות, אך האמריקאים שירשו את המסורת הרומנטית מהתרבות האירופאית יצקו אותה ברוחם. האתוס האמריקאי הוא אופטימי וכך אגדות האחים גרים האפלות באופיין קיבלו גוון מתקתק עם סוף טוב. כך נולד לו הקיטש.
עם זאת, זרם הרומנטיקה, בייחוד הרומנטיקה הגרמנית, הוא זרם תרבותי בעל גוונים אפלים. כתגובה להשכלה, החותרת להבנה שכלית של העולם ואשר קידמה את הרציונליות והסדר, עלו בסוף המאה ה-18 זרמי נגד רוחניים. מול השכל הם הדהדו את הלא רציונלי, את הלא מודע והלא מובן. מול הבהירות של העולם הם הדגישו את קיומו עדיין של הייצרי, הנסתר והמיתי והכאוטי. מול הצדק הם כתבו על הפשע והעוול, ומול המיתוס החדש של הבנת הכל, הרציף וההגיוני, הם חזרו אל המיתוסים הקדומים והלא מובנים, הנסתרים והפרדוקסלים, המכילים סתירה שאינה ניתנת ליישוב. בתקופה זו (תחילת המאה ה-19), אם לפשט, רוח נפוליאון שהביאה לעמי אירופה את הדמוקרטיה ושלטון העם, שלטון השכל המקדם ערכים מודרניים של שוויון וחירות, עלו עם הרומנטיות זרמי נגד של לאומיות המבליטה את הייחודי של כל עם ובאה לידי ייצוג בגיבור הרומנטי, דמות ייחודית המקריבה את חייה למען אידיאל נשגב ובלתי מושג. באירופה שלאחר נפוליאון, אשר נכנסה לכרוניקה של מאבקים בין השמרנים/מלוכניים ובין הלאומנים שוחרי החופש, הפך מאבקה של יוון לעצמאות מהתורכים לסמל הערכים החדשים הללו, שלעיתים התקיימו בסתירה אלו לצד אלו (לאומנות המבליטה את הייחודי יחד עם רצון לשלטון צודק המבוסס על ערכי ההשכלה האוניברסליים). מתנדבים רבים מרחבי אירופה הגיעו ליוון כדי לסייע במאבקה ההירואי לשחרור לאומי. בינהם היה גם הלורד ביירון.
מאבק זה הוא הרקע לספרו של הלדרלין ויחד עם זאת, כמייצג מובהק של הרומנטיקה וגם של האידיאליזם הגרמני המושפע מהפילוספים של התקופה, בעיקר קאנט, הגל ופיכטה, האירועים הקונקרטים, כמו גם המקומות והאנשים, הם ייצוגים בלבד ועמומים. הם משמשים ככלי להעברת הסיפור כשבמרכזו תחושות ההתעלות המועברות דרך רשמים של המציאות ובעיקר דרך מופעי הטבע המייצגים את הלכי הרוח הפרבולים של המספר היפריון (ממש כמו תורתו הקטגורית של קאנט בה ה"אני" הוא כלי מפרש ומאחד של התופעות בעולם אך גם מי שנוצר מעצם היותו תופס תופעות אלו).
הכתיבה היא רומנטית מובהקת כפי שניתן לדמיין רומנטיקה. ביטויים של נשגבות ואידיאלים של אהבה והקרבה למען האידיאל החברתי מדיני הבא לידי ביטוי ביוון הקלאסית. כלומר, יוון הקדומה היא סמל לתחייתם של ערכים המתחרים בראציונליות, בהצרנת העולם על פי השכל. המוטיב הדיוניסי אליו חותר היפריון הוא בחזרה אל הטבע, אל הייצרי והמתפרץ מעצמו, וחזרה זו היא גם מה שיוצרת אולי באופן פרדוקסלי (אך הרומנטיקה אינה חוששת מסתירות) את ה"אני" הקאנטיאני החופשי שאינו נולד אלא הוא נצחי (אחרת אינו יכול להיות חופשי כי אז הוא תלוי בגורמים שקדמו לו כחלק משרשרת דטרמניסטית).
היפריון נע בין איי יוון ומספר על עברו. חברים בהם הוא פוגש בדרך, בעבר ובהווה, מייצגים את שלבי ההתעוררות שלו בדרכו אל השגת הקיום האידיאלי לכאורה. כל אלו מסופרים במכתבים אל חבר בשם בלרמין ואל אהובת לבו דיוטימה. בלרמין אינו לוקח כל חלק בסיפור עצמו ואף אינו משיב לו מעולם על מכתביו ואילו דיוטימה עונה לו על מספר מכתבים אשר גם בהם עולה הסיגנון האידיאלי שאינו פונה אל הרגש ואל הקונקרטי אלא תמיד מתקיים בנשגב ובבלתי מושג, בהלך הנפש המופשט. מאופן סיפורי זה עולות שאלות רבות – האם מי מהדמויות קיימות? שכן אנו קוראים לכאורה חלופת מכתבים שמתוכם קשה לדלות פרטים אמיתיים, קונקרטיים, על הכותבים. הסיפור כולו הוא מעין פמפלט התווה את תפיסת עולמו של היפריון בשפה לירית כאשר תיאורי הטבע המבטאים את הלכי נפש הם העיקר לאורך כל הרומן.
הלדרלין, שהיה משורר, כתב את הרומן כשיר במסגרתו הלכי הנפש הם הנרטיב עצמו. מפלי המים, והעצים, פסגות ההרים והציפורים הם מה שמועבר לקורא, ואילו העלילה מהווה מסגרת עמומה המייצרת מסגרת אידיאלית, פילוסופית-לירית, למצב קיומי. הלדרלין-היפריון מוקיעים את הרציונלי והשכלתני. החזרה אל הטבע וההקרבה העצמית למען שחרור של העם היווני האידיאלי, בו מתגלמים הערכים הישנים חדשים שמן הראוי לדבוק בהם, נידונים לכישלון שסופו מלחמה חסרת תוחלת וריקנות קיומית. האידיאל של האני המאוחד עם הטבע יכול להתקיים רק הרחק מהחברה וסיומו של הספר הוא באי מיצויה של האהבה האידילית לדיוטימה ובהכרה שהקיום משמעו סבל, כפי שטען שופנהאוור.
מבלי לכפות על הטקסט תבניות זרות אשתמש בכל זאת בדימוי מהבודהיזם. בתרגול הבודהיזם משתמשים במדרגות ההכרה הנמוכות באבני דרך קונקרטיים כשהמטרה הינה לעלות אט אט במעלה ההכרה עד למצב העליון המכונה הארה. תחילה מתרגלים מנטרות, תנועות גוף ופרקטיקות של מדיטציה. אך כאשר מגיעים להארה עצמה ניתן לזרוק את הסולם הזה, אז כבר לא צריך את אותם תרגולים ארציים. נדמה שניתן לקרוא את הרומן היחיד של הלדרלין בצורה דומה. הספר "היפריון" הינו "מדריך" לירי החותר אל האידיאליזם הקיומי. הוא מבקש להגיד משהו. בתחילה אנו הולכים איתו את הדרך ומבקשים את הסיפור. אך ה"סמסרה" – אותו איחוד עם הקיום, מתרחש כאשר מבינים כי תיאורי הטבע שהם הלכי הנפש של המספר, הם האידיאל עצמו של הקיום ושל הספר. להוות, להיות בתוך ההתרחשות ללא חשיבה אלא מתוך הסתכלות ואיחוד עם העולם (הלדרלין כותב כך בפירוש בסוף הספר) הם האידיאל הקיומי עצמו. ומשהבנו אותו ומשהשגנו אותו, איננו זקוקים עוד לסיפור עצמו, למסגרת ואולי אף לספר. לכן סיומו של הסיפור הוא במוות ובהכרה כי הכל הוא סבל (בדיוק כמו בבודהיזם, אלא שהבודהיזם מתחיל בתובנה זו ואילו הלדרלין מסיים בו). וכאן יש פרדוקס נוסף, משום שתיאורי הטבע והלכי הנפש המשתקפים דרכם הם יפיפיים, והם גם האידיאל הקיומי עצמו. לכן, באופן פרדוקסלי, כשאתה מבין את זה, אתה יכול לוותר על הליריקה הזו. ויחד עם זאת אינך רוצה, כי היא היא הלוז של הקיום עצמו כפי שהלדרלין מציג אותה, ולכן אתה רוצה להמשיך ולהחזיק בה, לא לזרוק את הסולם.”