ביקורת ספרותית על הסהרורים - טרילוגיה - 1988 - פאסנו, או הרומאנטיקה; 1903 - אש, או האנארכיה; 1918 - הוגנאו, או המעשיות מאת הרמן ברוך

---

הביקורת מתייחסת לספר השני בטרילוגיה: אש או האנרכיה
כשאתה חושב על השאלה "מהי ספרות?" עשויות לעלות אינסוף תשובות. כשאתה מסתכל על סוגי הספרים אותם קוראים גולשי "סימניה" למשל המנעד רחב וכיום קשה לדבר על היררכיה ספרותי המהווה איזה סולם איכותי. ובכל זאת, רובנו, רוב הזמן, קוראים מה שניתן לקריאה, כלומר, מה שכתוב בשפה ברורה, עכשוית פחות או יותר, כאשר העלילה היא אחידה מבחינת מבנה, דמויות וכד'. קריאה של טקסטים מורכבים, בשפה אנכרוניסטית או כאשר העלילה הופכת להיות לא ברורה, מהווה לא רק אתגר, היא גם דורשת אנרגיה, זמן, פניות, בעיקר בעולם של טלפונים סלולרים, רשתות חברתיות וכד'. רבים לא יקדישו מאמץ להבנת טקסט ארוך וקשה לקריאה מבחינת השפה כאשר גם המובן העלילתי אינו ברור כלל. בעידן האינטרנט, אם לא הבנת מסר תוך שלוש שניות בממוצע אתה גולל הלאה.
ספרו של ברוך, לפיכך, יקרא ככל הנראה על ידי מעטים בימינו. הוא קשה לקריאה, העלילה היא במקרים רבים מטאפורית, ושיאי הסיפור, שהם לטעמי מהיפים שפגשתי בספרות בכלל, הם במקרה הטוב אבסורדים ובמקרה הפחות טוב – אך המשובח – בלתי מובנים, מעין ספירלה של דימויים שאינם מתבהרים כלל. ובזאת גדולתם. אני חוזר רגע לעולם שלנו, לדימויים שמוזנים ברשתות ובטלויזיה: אנשים יפים, מאושרים, נוצצים, שבדרך כלל מוכרים לנו משהו, אם לא מוצר אז את עצמם. גם כאשר מדובר בנכות או פגם כלשהו, אנו מקבלים אותה באריזה "לגיטימית": הנכה הוא יפה, הפגום הוא אופטימי, רפה השכל עובד או התחתן או עושה משהו מועיל לחברה. עולמו של ברוך שונה מאוד מעולם "אופטימי" לכאורה זה. גיבוריו הם חדלי אישים, מכוערים, עקומים. הם פקידים אפורים, נכלוליים, המבלים את זמנם במסבאות, אצל זונות, בהימורים או בנסיון לעשות "מכה" על ידי שיווק של היאבקות נשים ערומות. האם זה היה עובר היום? ספק.
האנרכיה, כשמו של הספר, אינה רק מצב פוליטי או חברתי. כי מעבר להתרחשויות הסוערות של ראשית המאה העשרים, במאבקים שבין ועדי עובדים וחברות הענק המעסיקות את כל עלובי החיים הללו, שכן זהו הרקע להתרחשות הדברים, מעבר לכל אלו אך מתוכם של הקונפליקטים הללו עולים זרמי אומנות חשובים – המודרניזם, הדדאיזם הפוביזם, האקספרסיוניזם. והאנרכיה, כשיא יצירתי היא גם אנרכיה של הטקסט והעלילה. בשתי תמונות נהדרות בספר, תמונת התאהבות וגם איזה שיא רלגיוזי של מפגש בין הגיבור אש ובין ה"אנטיכרייסט" מנהל חברת הספנות בה עבד אש, ישנה התעלות ספרותית השוברת את כל המוסכמות הנוחות שאותן אנו רגילים לקרוא בספרינו.

אש הפקיד ובעלת המסבאה נוסעים למסע עסקים בין יום לכאורה. היא לא אוהבת אותו והוא לא אותה, הוא מכוער, אפרורי ונכלולי, בעל שיני סוס, והיא כמעט זקנה, עבת בשר ונרגנת. דבר אינו קושר אותם מלבד סלידה הדדית. והנה מתוך הכיעור והרפש והסלידה נוצר משהו. זוהי סצנת האהבה היפה ביותר שקראתי. ברוך מצליח להפתיע את הקורא, אבל הוא גם נותן תמונה הפוכה לאריזת ה"חתונמי" השקרית בה אנו חיים. האהבה, הוא אומר, היא כאשר שתי דמויות הן בשיא ניכורן. והוא בונה את זה כארמון בדולח ארספואטי.

וכך גם שיאה של העלילה – מפגש בין אש, שלא ברור מהו – פקיד, סרסור, זנאי, רוצח או מטורף ומעסיקו לשעבר. הוא נוסע לפגוש את מנכ"ל חברת הספנות שהוא הומו נהנתן אך גם מין אנטיכרייטס, מקור לכל הסדר החברתי המושחת. אך כלל לא ברור האם זהו מפגש אמיתי. הוא מתקיים אך גם לא מתקיים, וכאשר הוא מתקיים השיח בין שני הצדדים: האנרכיסט, הזנאי הנאלח עם האלוהי אך גם השטני, מקבל תפנית בכל משפט. והרי נראה שלא יהיה ברור כלל למנהל מדוע אש בא לפגוש אותו, אך הוא נראה שהוא כלל לא מתפלא, אך לא כאל או שטן שצפה את בואו, אלא כמין מראה לא מובנת, מנהל שהוא פסיבי, קורבן שאינו מפחד כלל להיות כזה, דמות ריקה שהיא מקור לכל הכוח גם חלשה לחלוטין, חסרת משמעות או נוכחות. וכשאש אומר כי לא בא לרצוח אותו, כאילו בשביל להרגיעו, הוא שואל אותו ברוך האם הוא מפחד. זוהי פסגת היצירה ואולי אחד מפסגות הספרות בכלל. שכן האנרכיה הופכת לאנרכיה של מובן ושל הטקסט עצמו. ככל שהשיחה והמפגש נמשכים כך אנו פחות ופחות מבינים מה קורה בין שני אלו. מתוך רצונו של אש להציל את העולם כשאיפה להציל דמויות נשיות, על ידי עימות עם האל, השיח האנרכיסטי עם בעל השררה והכוח כאילו מסרס אותו. וכך כל שאיפותיו להרוויח מסרסור ומופעי נשים עולה לבסוף בתוהו. אך גם נסיונו להפליל את המנהל האל עולה בתוהו – כי זה מתאבד לפני שהתלונה מגיעה אל יעדה, ולא ברור מדוע. האל המקריב עצמו יתכן – אך למען מה? בדומה לדמות אותה מנסה אש להציל – זונה המשמשת כשוליית קוסם הזורק עליה בהופעה סכינים. הדימוי של ישו הוא ברור אך יחד עם זאת לא ברור כלל, משום שהיא ניצלת בכל מופע, היא אינה מתה.
כל אלו לא יהיו מובנים למי שלא קרא את הספר, וספק אם יהיו מובנים גם למי שקרא. אך המובן הוא החלק הפחות חשוב בקריאת ברוך. משום שמה שהוא עושה הוא לבלול את הקריאה למין אנרכיה ולהזכיר לנו שהטקסט והסיפור, כמו המציאות עצמה, הם ברובם תוהו ובוהו, והנסיון לסדר אותם, לארגן אותם לאיזה מובן, הוא נסיון עקר. ספרו של ברוך, הן במבנהו והן בצורתו משקפים רעיונות אלו בשיאם. אני לא חושב שיש סופר היום, ואולי מאז ברוך, שמסוגל להביא רעיונות אלו לכדי שלמות, לא רק ביופי טקסטואלי שכזה אלא גם בספירלה העלילתית שהוא מייצר. המילה אבסורד לא תהיה מתאימה כאן משום שכתיבתו של ברוך אינה אבסורדית. היא אולי בעלת מאפיינים אבסורדים לעיתים אבל היא בעיקר מצביעה על המבנה הרעוע של המציאות והתפיסה שלנו אותה. שאיפתינו לקוהרנטיות, להזדכחות על ידי הבנה, סופה באובדן וכישלון גמור. אז אנו חוזרים, כמו אש, להתנחם בחיי היום יום הבורגניים והנוחים. אש חוזר להיות פקיד, מכה לעיתים את אשתו לאחר שנכשל להציל את היקום מנוכחותה של האנרכיה. הוא חוזר לסדר מדומיין אך כזה המותיר אותו מרושש מכל שאיפותיו. רובנו המחשיבים את עצמנו אנשים ראויים פחות או יותר, אנשי הסדר החברתי וכד' המשמשים כפקידים או עורכי דין או מורים או מהנדסים, מעולם לא עשינו אפילו את דרכו של אש בנסיון להבין מציאות כאוטית זו. יתכן שטוב שכך, אך כדי לדעת מה יש מעבר כדאי לצאת למסעו זה של אש כדי להבין כי המציאות שאנו חיים רוב חיינו מהותה היא אנרכיה וחידלון וכאוס שאת מובנו לא ניתן לביית.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על הסהרורים - טרילוגיה - 1988 - פאסנו, או הרומאנטיקה; 1903 - אש, או האנארכיה; 1918 - הוגנאו, או המעשיות