ביקורת ספרותית על סיפורו של ורנון סובוטקס - סיפורו של ורנון סובוטקס #1 מאת וירז'יני דפנט

---

לפני מספר שבועות, כאשר השיקו את תוכנת הבינה המלאכותית צ'אט GPT, גמרתי אומר לנסות ולאתגר אותה ולהווכח האם היא מסוגלת לייצר טקסטים יצירתיים וספרותיים. והרי זהו המבחן האמיתי של הבינה המלאכותית – לא לחקות פרקטיקות טכניות בלבד אלא גם כאלו שדורשות קריאטיביות, אסוציאטיביות ורגש, כמו אמן או סופר אנושי. תחילה ביקשתי ממנה לכתוב לי סיפור מדיוואלי. לעצמי דימיינתי משהו בסגנון אחד מהסיפורים של בוקאצ'יו מתוך הדקמרון או אולי סיפור בסגנון מכתבי אבלר ואלואיז. אך למרבה הצער הסיפור שכתבה התוכנה הזכיר לי יותר את הסרט "הנסיכה הקסומה", מעין דימוי קיטשי ואנכרוניסטי על אביר היוצא להציל את אהובתו, משהו בסגנון סרטי דיסני. לאחר מכן ביקשתי מהג'ייפי לכתוב לי שיר בנוסח המשורר הרומי הורטיוס. התוצאה הייתה מגוחכת אף יותר. התוכנה כתבה מעין שיר הלל ומתקתק המאדיר את שמו של הורטיוס אבל בסגנון מליצי ומגוכח המזכיר שיר שנכתב על ידי סוכני ביטוח לרגל מסיבת פרידה מקולגה שיצאה לפנסיה.

ספרה של דפנט נכתב לפני השקת הצ'אט GPT אבל כשקראתי את ספרה הוא העלה בי מחשבות על כתיבה בתקופת החייץ הזו של המעבר מעולם שבו היצירתיות והאמנות הן כישרון בלעדי של האדם לתקופה חדשה בה לאט לאט אנחנו מאבדים את מה שחשבנו כי הוא מתת אלוהים וכישרון ייחודי שלנו בני האדם – לטובת המכונות. הניסוי שעשיתי עם ג'ייפי מראה שאנחנו אמנם עדיין לא שם. אבל היום אנחנו גם יודעים שעדיף לא להגיד "לעולם לא", בייחוד בתקופה של שינויים כה רבים הקשורים לטכנולוגיה.

השאלה שהעלתה בי כתיבתה של דפנט היא כזו: האם מספיק מאגר ידע עצום כדי ליצור יצירת אמנות? האם היצירה היא בסופו של דבר חיבור בין ידע ומידע רב ורשמים שונים לכדי סיפור? או שיש משהו נוסף שהוא תנאי הכרחי בכתיבה שחייב להיות שם כדי שניתן לכנות זאת "יצירת אמנות" או "ספרות".

אף כי ספר זה של דפנט הוא "ספרות", הוא לטעמי אינו סיפרות במובן הטוב של המילה. חסר בו עומק סיפורי ורגש. דפנט משתמשת בכתיבתה ב"ידע" רב. היא משתמשת בסוציולוגיה, פוליטיקה, היסטוריה חברתית וכלכלית, כל אותו גוש טקסטואלי שהצרפתים כל כך אוהבים לדוש בו ואותו: סוציאליזם מצד אחד מול תנועות ימין קיצוניות, אחווה מול שנאת זרים, עולם הסמים והמועדנים, העולם של תעשיית הקולנוע והספרות. אבל כש"שוקלים" בסופה של קריאה את סך כל המסה הטקסטואלית הזו נותרים, קצת כמו עם הטקסטים של צ'אט GPT עם תחושה שיש כאן הרבה מידע אבל פחות מדי סיפור. הדמויות מורכבות ממעמדן הסוציואקונומי, מזרמים פוליטיים, מגדריים ותרבותיים. הן מדברות מתוך מודעות על מקומן בחברה ומיקומן במערך החברתי או התרבותי אליהן הן משתייכות – אך בכל אלו אין מספיק. אל עולמן הפנימי והאינטימי אנחנו נחשפים דרך כל אותה סוציולוגיה אך אין בכך די כדי לבנות דמויות.

יתכן שבשל כך המבנה הסיפורי הוא מעין מחרוזת של רשומונים. בכל פרק דמות אחרת מספרת את הסיפור מנקודת מבטה שלה. סיטואציות רבות מסופרות מנקודות מבט שונות, על ידי דמויות אליהן אנו נחשפים בכל פרק, וכך, סיפורו של ורנון סבוטקס אינו באמת הסיפור שלו אלא הוא סיפורה של חברה ותרבות, הנעה בתוך זרמי ההיסטוריה והתרבות העכשווית. ולכן, גם אם אנחנו נחשפים למידע רב ולשמות תקליטים ולהקות וסרטים, או לאייקונים תרבותיים, פוליטיים וחברתיים בצרפת העכשוית, אנחנו לא יודעים כמעט דבר על הדמויות. יוצאת מין הכלל היא דמותה של פרדן, אמו של קסבייה, חברו של ורנון, שאחיו הצעיר התאבד בהיותו צעיר, בשל התמכרות להרואין. סיפור האבדן של הבן דרך עיניה של האם הוא קטע יחודי ומעניין בתוך השטף הסיפורי הלקוני משהו, המלעיט את הקורא בשפע ניים-דרופינג.

*

ורנון סבוטקס, שהוא הסאב טקסט של התקופה הזו שלנו, הוא בעל חנות תקליטים שנאלץ לסגור את חנותו בשל שינויי השוק והטכנולוגיה. הוא מייצג דור ללא עתיד, שאינו מותאם לקידמה ולשינויים הכלכליים. כמיטב האתוס הצרפתי, דפנט מגחיכה את הקפיטליזם דרך דמויות שיש להן הרבה כסף ואשר מהוות מעין בלם זמני בהתדרדרותו של ורנון אל התהום ואל החיים ברחוב. מתוך מחרוזת הדמויות והמאהבות שמשכנות אותו בדירתן עולה לכאורה פיתיון סיפורי המקדם את העלילה ועשוי להציל את ורנון: זמר מצליח ונודע שהיה חברו הותיר לו סט קלטות וידאו בו הוא ראיין את עצמו. הידיעה שנחשפת ברשתות החברתיות, ללא ידיעתו של ורנון, פותחת מרדף אחר אותן קלטות ולמעשה אחר ורנון שהקלטות לכאורה בידיו. אך זהו פיתיון ריק. כמו בסרטים של האחים כהן וכמו אותה מגלשת שלג בשם "רוזבאד" בסרט "האזרח קיין", אנו מגלים שהקלטות האלו אינן מכילות דבר. אין בהן הכרזה על הותרת צוואה שמנה בידי ורנון או מידע אחר המסביר את התסבוכת העלילתית של המרדף אחריה.

כתיבתה של דפנט מסורגת באפוריזמים רטוריים שכמו נלקחו משפת הרחוב ושלכאורה מציבים את הקורא בעמדת צופה פסיבי. אלא שהכרזות מעין אלו אינן משכנעות במקרים רבים ובשלב מסויים שאלתי את עצמי לשם מה הם משמשים. הנה דוגמא קטנה:

"קסבייה מהסס שעה ארוכה. מאחוריו חולפים אנשים מכל המינים עם מגשים שמדיפים אותו ריח של שמן מטוגן הבלעדי ל"מקדונלד'ס", ריח מבחיל שעושה חשק להקיא ובה בעת פותח את התיאבון" (עמ' 285).

בכתיבה מעין זו הסופרת כאילו מכריזה משהו שאין עליו עוררין וכך מנסה להכניס אותנו למרחב של הדמויות. אבל זה לא משכנע משום שההכרזות הללו אינן נכונות. מדוייק יותר יהיה להגיד שלאחר שאתה אוכל במקדונלד'ס אתה מתחרט ומתמלא חשק להקיא. אבל הסתירה הזו שדפנט כותבת, אף כי היא נשמעת טוב, מעין אפוריזם שאפשר לשמוע בדיבור רחוב, אינה משכנעת. היא מרבה להשתמש בצורות דיבור אלו, אבל כמו עם ביוטיים מהרחוב, לאחר בחינה קצרה והנהון למי שאומר אותן קל לזהות שהן לא נכונות וגם לא משקפות תחושות אמיתיות.

ככל שהכרזות כאלו בטקסט חוזרות ומופיעות שוב אתה שואל את עצמך האם הן באמת נכונות? האם ההכרזות שכתבה לגבי עולמות פחות מוכרים לקורא (סצנת הפאנק רוק, עולם הסחר בקוק) הן גם נכונות? נדמה שכאשר הרטוריקה של הסיפור אינה חזקה מספיק נדרשת טכניקה מלאכותית מעין זו. דפנט מכניסה אותנו לדיבור הרחוב, לסלנג ולסלחה של העולם שהיא מתארת אבל התחושה נותרת שוב ושוב שאנחנו בתוך גיליון קומיקס עם סימנים של מכות וצעקות והמהומים מצויירים. אבל כפי שאומרים לעתים, לפעמים כשאתה צועק לא שומעים אותך. וזו התחושה עמה יצאתי בסיימי את הספר. ישנם הרבה צעקות ורשמים ומידע וסלנג ופיצוצים ומכות. אבל אין ממש ספרות, אין דמויות שאתה יכול להזדהות איתן או סאבטקסט ממשי. הכל זה בליל של תפיסות עולם וזרמים תרבותיים ופוליטיים. מרוב מהומה אין ספרות. ובכך דפנט הקדימה את ה-צ'אט GPT ואולי יש בזה היפוך של העיקרון שתבע אריסטו – האמנות כמימזיס, כחיקוי של הטבע. כי בכתיבתה של דפנט, אולי מהדור האחרון של סופרות בשר ודם, יש כבר רצון להדמות או לחקות את המכונה. ובכך אמנם הופכת המכונה ל"טבעי" אבל אנחנו מאבדים את הספרות.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על סיפורו של ורנון סובוטקס - סיפורו של ורנון סובוטקס #1