ביקורת ספרותית על המלכות מאת עמנואל קארר

---

העיקרון המהפכני של הנצרות, או של ישו, היא הברית החדשה עם האלוהים. להבדיל מהברית הישנה, של היהודים, המושתתת על עשרת הדיברות, על ״עשה ואל תעשה״, על מוסר ומוסרנות, הברית החדשה נבנתה על עקרונות החמלה, האהבה וההקרבה. וזה דבר שהובהר לי לעומקו רק משקראתי את ספרו של קארר. זהו עיקרון מהפכני ואפילו גאוני, שהיווה את הבסיס לפסיכולוגיה המודרנית ולעוד הרבה דברים אחרים.

עיקרון הבן האובד, עיקרון בסיסי בדוגמה הנוצרית - מה הוא אומר? שני בנים היו לסוחר אחד. הצעיר ביקש לצאת אל העולם ולעשות חיל בעסקיו. הוא לווה מאביו כסף רב, ואילו הבן הגדול נותר עם האב ועוזר לו בעסקיו. הבן הצעיר יצא לעולם ובזבז את כל הונו שקיבל מהאב על הוללות, על שתייה, נאפופים ושאר בזבוזים. הוא חוזר כעבור מספר שנים אל אביו כשהוא חסר כול, חושש מתגובתו של האב ומשאר בני הבית. אך כשהוא מגיע מחבק אותו האב באהבה רבה, עורך עבורו ארוחה מפוארת ושוחט כבש לכבודו. בא אל האב האח השני ואומר לו: מה עשית? אני שנשארתי איתך כל השנים ועזרתי לך, לי אינך נותן דבר ואילו לבן הזה הסורר שבזבז את כל כספיך לשווא אתה מעניק כבוד ועורך סעודה מפוארת עבורו. היכן הצדק? וזהו העיקרון שישו מדבר עליו מבעד לבשורות ולמעשי השליחים. יש לאהוב את הבן האוהב ולשמוח עליו יותר מאלו ה״טובים״. יש להעדיף את השה האחד שהלך לאיבוד על פני 99 הכבשים שהלכו בתלם. וזהו עיקרון המאתגר את כל מה שאנו רגילים לחשוב עליו.

העיקרון הזה מלווה את התרבות המערבית מאות בשנים ומהווה נדבך חשוב בהתהוותה. נחשוב על התרבות העכשווית, על להקות רוק, על סרטים, על מחזות. הדימוי האפל, של כוכבי רוק לבושים שחור (אבל עם צלב), של ג׳יימס דין ב״מרד הנעורים״, של רסקולניקוב רוצח הזקנה, של המלט המשוגע. הבן הסורר ניצב במרכזה של התרבות המערבית. כלומר, לא הטוב ועושה הטוב הוא המעסיק אותה (כמו בתרבות היהודית במרכזה ניצב הצדיק) אלא דווקא הרע ועושה הרע, זה שזכאי לכפרה וזה שעם הכפרה גם יירש את מלכות שמיים, את המלכות, כשם הספר הזה. הרעים עדיפים על הטובים, העניים עדיפים על העשירים, הטיפשים על החכמים... אלו תפיסות שאיתגרו את החשיבה הבסיסית של רבים. לתת את הלחי השנייה, לאהוב את האוייב.

וזה מה שקארר עושה בספרו היפה הזה שהוא שילוב חדש ויפה של דרך אישית בתוך מהלך שהוא גם אמוני וגם היסטורי. הוא מסרטט את מהלכי התחבטויותיו עם האמונה הנוצרית ומזגזג בין ההיסטוריה האישית הזו שלו ובין ההיסטוריוגראפיה של ראשית הנצרות. וכך אנחנו לומדים להכיר את הדמויות שאולי היו חשובות יותר מישו עצמו: פאולוס, שלמעשה המציא את הנצרות וניתק אותה משורשיה היהודיים, לוקס עוזרו וכותב הבשורה על שמו, יעקב אחיו של ישו, לוקאס ויוחנן ועוד. הספר כתוב כממואר אינטימי ויפה וחושף את ידיעתו של קארר גם את ההיסטוריה היהודית המשולבת עם הכרוניקה של תחילת הנצרות.

במידה רבה אפשר לומר שגם אנחנו היהודים ספחנו אל התרבות היהודית והישראלית שלנו הרבה מעקרונותיה האוניברסליים של הנצרות: עקרון החמלה (שאינו נובע מהיהדות, בה הקשר בין האל ועם ישראל הוא קשר נוקשה המבוסס על עשיית הטוב או הרע בעיני האל האב), עקרון האהבה ועקרון הסליחה (בה עוסקים הרבה בהקשר של השואה). רק כדי לסבר מעט את האוזן והעין - אותו קיטש שניכר בכל מקום במדיה - החל מתוכניות ריאליטי העוסקות באהבה, בתוכניות בישול המביאות את הצד האישי וסוחטות את בלוטת הדמע, או בסדרות וקומדיות רומנטיות שרבים אצלנו מכורים להם, כל אלו נוצרו על ידי התרבות הנוצרית המבקשת לשים על הבימה את האהבה באשר היא ואת החמלה, וגם את הצורך בכפרה וסליחה לכל מי שעשה לנו רע. אפשר לבקר את התפיסות הללו, ואכן התרבות המערבית עצמה בנויה מיחסי אהבה/שנאה לנצרות החומלת כל. מספיק להקשיב לשירים של נירוונה כדי להבין את הכעס כלפי אותה מיסיונרית מצויה בכל המבקשת לסרס את הרגשות הפחות טובים, הקשים, כמו כעס, שנאה, תוקפנות ועוד. אפשר אם כן להיות ביקורתיים כלפי התפיסה הנוצרית הזו שהשתלטה על השיח שלנו, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

קארר בספרו, עושה בדיוק כך - הוא נע בין תיעודו את נסיונותיו בעבר לחזור בתשובה (נוצרית) ולקבל עליו את הסקרמנטים כלשונם ובין כפירתו לאחר מכן והסתייגותו מכל מה שרע בה. ומה שיפה הוא שבסופו של דבר הוא לא נותן תשובה ברורה - אלא הוא מראה את הדרך שלו, את ההתלבטויות, את הסתירות בדוגמה הנוצרית אבל גם את היופי שבה (הוא משווה אותה במקומות רבים לבודהיזם מצד אחד ולסוציאליזם הקומוניסטי מצד שני). זהו מהלך צנוע ויפה המומלץ לקריאה לכל מי שהתלבט אי פעם בשאלות אלו של אמונה ודת, גם זו שלנו.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על המלכות