ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 16 באוקטובר, 2015
ע"י תומר
ע"י תומר
בעמודים הראשונים של הספר, שלוש פעמים מוזכרים דבריו של גדעון שורק: "חיים של אחרים? תדעי לך גברתי, שבכל מקום ובכל זמן תמיד יימצא מישהו שיַראה עניין אמיתי בחייו של הזולת, אם לחובה ואם לזכות, תלוי באיזה צד אותו מישהו נמצא ביחס אליו".
הסיפור מסופר במבט לאחור, כאשר אלמה ובר, סופרת העוסקת לפרנסתה בהמרת קלטות ישנות, נחשפת לכתבה בעיתון אודות היעלמותו של גדעון שורק, האיש אותו היא פגשה, לימדה אותו את עקרונות הכתיבה והאיש אשר בו התאהבה. גדעון נעזר באלמה בכדי להוציא לפועל את כתיבת הרומן בו הוא חפץ.
הסיפור נע בקשר המתפתח בין אלמה ובר לבין גדעון שורק, קשר שהולך ונתפר כמו שהרומן אותו גדעון מתכוון לכתוב הולך ונרקם. אהבה וכתיבה, למעשה שני הנושאים המהותיים בהם הספר עוסק. כתיבה ארספואטית.
גדעון שורק הוא אדם שפרש מן המוסד, אך המיומנויות הרבות שרכש במשך השנים, מתוקף תפקידו כבונה דמויות בשר ודם, מפיח בהם חיים, מסייעות לו בכתיבת הרומן. לשאלה מדוע על גדעון להתעסק בדמויות ערטילאיות שכל הממשות שלהן רק באותיות והקיום שלהן רק על הנייר, תשובתו היא נצח. כנראה שחיים באר רואה בכתיבה כסוג של נצח או אפילו מעשה קיומי בעולמנו.
אל תוך הרצון של גדעון לכתוב, נכנסת אלמה ובר, סופרת שיודעת משהו על כתיבה. אלמה פוסעת יחד עם גדעון במרחבי הזמן של משפחתו ובנקודות ציון חשובות אשר יסייעו לו בכתיבת הרומן, כתיבה מתפתלת ההולכת ומשתנה לאורכו של הספר. הספר נע במרחבים שונים של מקומות: תל אביב, חיפה, לונדון, לייפציג. דרך המסע במקומות אלה, גדעון אוסף לעצמו פרטים בכדי שיוכל להבין את הביוגרפיה האישית שלו, תוך כדי הבניית הרומן החדש לו הוא מצפה.
מפליא הידע המרשים של חיים באר, ביצירת הדמויות שלו ובהתאמת המקצוע שלהן, בידע הנרחב על המוסד, והשילוב בין מציאות לבדיה עד לכדי רומן אחיד וקריא (למרות נושאים משניים שאין להם מספיק מקום ברומן: יחסי הורים ילדים ועוד – בין אלמה לבנה ובין גדעון לבתו).
בסופו של דבר מישהו יראה עניין בחייו של אחר, ונדמה כי הכוונה בכתיבה של האחר.
כשסיימתי לקרוא את הספר, שאלתי את עצמי: מה למדתי מהספר? איך הרגשתי כשקראתי אותו? איך הרגשתי בסופו?
חיים באר יודע לכתוב. השפה שלו עשירה, מפותלת, בעלת תובנות ועומק. הדמויות שלו עגולות, מתפתחות ומשתנות. המציאות והבדיה מתאחדים לכדי כריכה אחת והידע המרשים, עורר בי התפעלות. אבל בניגוד לספריו הקודמים בהם הרגשתי את נשימתן של הדמויות, את הרגש המבעבע מתוכן, את העוצמות החזקות, משהו בספר הזה היה פחות עוצמתי מבעבר. ואני אנסה להסביר. היו חסרות לי התובנות שלו על החיים, שנקראות בין השורות, שניבטות מתוך הדמויות. נראה כי הידע המרשים האפיל על כך. כשקראתי את 'אל מקום שהרוח הולך', חשתי באהבה בין האדמו"ר למדריכת הטיולים, אבל כאן – תבנית של זוגיות שבאר חוזר עליה, האהבה הזו הלכה והתפתחה אבל לא מספיק הרגשתי אותה מתוך הקריאה. ייתכן וגם המעשה ההיתולי בו מן הפתיחה אנו מבינים כי גדעון שורק נעלם, ואנו מחפשים רמזים להיעלמותו, משפיע על כך.
יכול להיות שזו תחושה אישית שלי. נהניתי מאוד לקרא את הספר ואני ממליץ עליו לקריאה, אבל כשסיימתי אותו לא מספיק הלכה איתי התחושה שהייתה בי אחרי שקראתי ספרים אחרים של באר. התחושה שמשהו בי השתנה. התחושה המענגת הנמשכת אחרי קריאה נוגעת ומרגשת.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
