“האם היה לבאר מעצור כתיבה? האם במחסנית המילים שלו היה מעצור ונחסמה מילה מלצאת ולהרוג? לכו תדעו. האם הוא היה מספר לכם על כך?
נאמר, ולא פעם, 90% אני אמרתי ולא שזה מפחית מהאמת שבדבר, שבאר יודע לכתוב ועטו שופע כמעיין המתגבר. הספר הזה מוכיח זאת שוב והפעם, למרות שזה באמת לא שיא ספריו, הוא מענג ואף מתחכם ומתוחכם.
יכול להיות שלבאר לא היה מה לכתוב. מה עשה? לקח אחד גדעון שרוצה לכתוב ולא יודע כיצד, ואחת אלמה, שכבר כתבה ספר משובח ויודעת ללמד אחרים כיצד לכתוב. הוא הפגיש השניים כי מלכתחילה לא נועדו, ואז נוצר הקסם.
לגדעון שורק, גרהרד שטרוק בעברו, עבר לא נודע ולא ברור, איש צללים הוא, נו מהמוסד. לא שהוא מודה בדבר, גם לא ממש מכחיש. אלמה אף היא מכוחות הביטחון בעברה, טכנאית בגלי צה"ל, שכשהיא מדברת עם מישהו בטלפון וההוא אומר שהוא לא שומע טוב והוא כבר מנמיך את הרדיו, היא מנמיכה מצדה עבורו... (ותודה ליאיר ניצני). וכיצד, למרות שלא נועדו, הם מתוודעים? לה יש אולפן ששמו "מחזיר הקלטות קודמות", אולפן הממיר מפורמטים ישנים לעדכניים. לו יש הקלטות קודמות של אמו בפורמט מתרפפ"ו. אמו לא ממש גידלה אותו, הוא כבר פנסיונר בן שבעים ואלמה טרום חמישים. ומהו פורמט ההתוודעות שלהם? הוא מעביר לה ממון לא קטן והיא מעניקה לו סדנת כתיבה פרטית. הוא לכאורה מבקש לגלות מה בהקלטות של אמו, לכתוב ספר, לתהות מה ייצא לו מחלציו החושקים באלמה.
עד שהוא נעלם.
אבל לפני שהוא נעלם אכן מתבססים להם יחסים בין אלמה לגדעון. בניסיון לתת להם דמות במיני סדרה העתידית, התברר שדמותה של אלמה מצטיירת כאודיה קורן. דמותו של גדעון שורק היתה בעייתית יותר ולא נותרה הברירה אלא לקחת את חיים באר עצמו לשחק את שורק. משתם הליהוק התבררה לה גודלה של הפרשה. שורק מחפש את שורשיו בעידודה של אלמה, הרי גדל בקטנותו ללא אם במשך שנתיים אצל משפחה ארמנית בחיפה בשנות הארבעים. האב בכלל עלום שם. בסוף מתבררים דברים מפתיעים. לא רק ההיסטוריה של שורק בספר, גם מעט מהקורה עם אלמה, הרבה עם היסטוריה עלומה, עברית נפלאה, קצת חו"ל ובעיקר גרמניה (שם נכתב הספר) ואפילו אוכל. חיים באר הוא מעיין שופע, נאמר כבר, של טריוויה.
בסופו של דבר, אלמה מציע לבאר להתנתק מהכל, רצוי בחו"ל, שם יישב ויכתוב ללא הפרעות את הרומן ההיסטורי עליו הוא חולם. הוא אכן עושה זאת עד להסתבכות קטנה בה נעלם.
גם ספר חלש של באר, כנאמר כבר, ראוי יותר מהספרים הרואים אור עתה ועל עטיפתם המלצת קריאה של הניו-יורק מטיימס, אות ומופת להתרחקות מהספר, כל ספר.
עטיפת הספר הזה, לעומת התוכן המלבב, היא סתם חרפה של כיעור, גם כשכיעור זה בא לרמז על משהו, אבל לא מרמז על דבר, רק על טעם רע להפליא.
הספר הזה הוא קריאת עילית, לא מתאים לקריאה בהיסח הדעת או כשעתותיו של הקורא אינן פנויות. ממתק.”

“בשבת הקודמת ביקרנו בירושלים וכמובן שהלכנו גם לבקר את ספריות הרחוב שבה. גיליתי שעיריית ירושלים פרסה חסות על הספריות הארעיות מהסוג הזה ומיסדה אותן, וזה כנראה טוב כי יש מי שמתחזק ודואג לפנות משם זבל, אבל גם רע כי עכשיו כל ספר מתהדר בתווית המודבקת עליו ומבקשת להחזיר אותו ללאחר הקריאה, מה שמעקר את כל הקסם שהיה כרוך באפשרות לקחת אלי הביתה ספר ולשים במקומו אחר, או להעביר את הספר למקום אחר, הנדודים האלה הם מה שחידש את הספריות בעיני. את הספר הזה לקחתי מהסיבה הפשוטה שלא היתה לו מדבקה עליו. מישהו הביא ספר מביתו, דאג לתלוש את חלק העמוד שבו היה רשום השם שלו והעובדים לא הספיקו להלאים, כך שזה היה ספר חופשי לחלוטין לקחת ולשים בחזרה במקום אחר שאמצא.

בעמוד 313 מצאתי את הגיבורה אומרת "ספר שהוא לא ראוי לקריאה שניה, אפשר לוותר בקלות גם על הקריאה הראשונה" וכשהגיבור שואל אותה מי אמר את זה היא עונה "אני, כרגע, אבל בהחלט יש מצד ששמעתי את דברי החוכמה האלה באיזו הזדמנות ואימצתי לי אותם.". ובכן, זה משפט שאני אומרת הרבה, בווריאציות שונות, ואולי אפילו כתבתי אותו כאן בסקירה אחת או שתיים, אבל אני די בטוחה שלא קראתי את הספר הזה קודם, או שבכלל קראתי את המשפט באיזה מקום אחר. לדעתי הוא מקורי שלי.

חיים באר, סופר מצליח שכתב כבר כמה ספרים בחייו לא מצליח להימנע מקלישאת "הסופר הכותב על סופר". כי למה לטרוח ולספק לגיבורים מקצוע ולהתחיל להתעמק וללמוד את רזי אותו מקצוע, כשאפשר פשוט לדון על המועקות והמצוקות המוכרות לסופר מחייו שלו, כמו לשבת מול דף ריק עם מחסום כתיבה. זה נשמע כמו בחירה עצלנית ובדרך כלל זה אכן כך. לזכותו ייאמר שאחד הגיבורים אינו באמת סופר אלא אדם שמנסה להגשים חלום של כתיבת ספר. אביגיל חברתי שעובדת כבר שני עשורים בתעשיית הספרים שלחה לי פעם תמונה של ארון כתבי היד הנדחים בהוצאה. הארון מלא וגדוש, כי זה מין רצון אוניברסלי של כז, לכתוב ולהוציא לאור ספר וכך כל אחד מכתבי היד מגלם חלום רב שנים של אדם. רק מעטים מצליחים באמת להגשים ולפרסם. גם לי היה פעם חלום לכתוב ספר, גנזתי אותו אחרי שקראתי את "כימים אחדים" של מאיר שלו, כשהבנתי שאני לא אוכל לכתוב ברמה הזאת. ברמת חיים באר אני חושבת שאני יכולה לכתוב, אבל זו לא הנקודה.

אנחנו בשלהי 2007 ותחילת 2008, והספר הוא סיפור אהבתם של שניים - גדעון שורק בן השבעים פלוס, שליח המוסד לשעבר שרוצה לכתוב ספר על הפלישה לנורמנדי, ומגלה שזה לא קל כמו שחשב ולכן פונה לבקשת עזרה. אלמה ובר בת החמישים מינוס כבר פירסמה ספר אחד שהיה לרב מכר ועכשיו מתפרנסת מסדנאות כתיבה ומהמרת הקלטות ישנות לפורמט דיגיטלי. שם האולפן התל אביבי של אלמה הוא "מחזיר הקלטות קודמות" וגדעון מגיע אליה בתואנת המרת הקלטות שאמא שלו השאירה לו לפני מותה. כך הם מתחילים סשן של סדנת כתיבה פרטית מה שמתגלגל לסיפור אהבה. אלמה מגלה את סיפור ילדותו הבלתי ייאמן של גדעון שאינו יודע מי אביו, שאימו נעדרה למשך שנתיים תמימות במשימה חשאית ובינתיים הוא גדל במשפחה ארמנית בחיפה. היא מאיה בו לכתוב על ילדותו במקום על נורמנדי או לשזור את הדברים.

שם העסק של אלמה מרפרר ל"מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז, ולא בכדי. הספר מלא גדוש ועמוס ברפרנסים ספרותיים שנראה שבאו להראות את עולם העשיר של גדעון ואלמה, ואולי באו להיות נוצות שבהן מתהדר בטווסות מר באר. בעיקר כשאחד הרפרנסים הוא לעצמו, וזה קצת מוזר. עוד יש בספר המלצות לא מעטות לכתיבת ספרים שזה... עוזר למי שחושב שצריך אותם.

הבעיה הראשית שלי היתה עם הדיאלוגים. באר כותב בעברית מצוחצחת ונמלצת, שזה סוג של בחירה, ולגיטימי לגמרי למי שיש לו שפה כזו. הבעיה מתחילה כשזה מגיע לדיאלוגים, ואז הקוראת מתגרדת בתוך עצמה כי לא זו בלבד שאף אחד לא באמת כותב ככה, גם לא סביר שאיש מעשה פרקטי ואשת ספר ששנות דור מפרידות ביניהם ידברו באותו משלב שפה ויחלקו את אותם עולמות תוכן אסוציאטיביים. זה מעלה שאלה גדולה על האמינות של הסיפור כולו ובעיקר על היתכנות הרומן העומד במרכז העלילה. אלמה, יכולה להיות ביתו של גדעון, פורשת עליו חסות של מנטורית ומקבלת קצת את המקום של האמא והאבא שלא היו לו.

הספר של גדעון, כמובן, לא קורה. גדעון מתפזר ובורח שוב ושוב. בכל פעם משהו אחר קורה. בסופו של דבר מרוב ציטוטים ואיזכורים מתוך ספרים ותיאורי הכאן עכשיו של ימיהם ולילותיהם המשותפים של געון ואלמה, נדחק הצידה העלילה החשובה הבוערת והכואבת בחייו של גדעון והיא מערכת היחסים שלו עם הבת שלו, ומעשיה שהובילו לניתוק ותחושת בגידה. כל מה שנשאר אלה פנטזיות מיניות של אדם בעשור השמיני של חייו. קצת מצער שלחיים באר לא היתה איזו אלמה כזאת, שתערוך את ספרו ביד חזקה ובזרוע נטויה, תמקד את הנושאים, תנקה את המניירות ותוציא מוצר שלא יבייש את צעירותו ולמסקנה: היה נחמד לקרוא אבל אין צורך בקריאה שנייה”

“ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק. (נתן אלתרמן).

כשאני מקבל ספר שמישהו חושב שאני אוהב, אני מיד נדרך. מאיפה הוא יודע? הוא חושב שהוא מכיר אותי? עד כמה הוא מכיר אותי? ולאו דווקא רק את טעמי בספרים. בקיצור אני קורא את הספר, אם אני מחליט לקרוא אותו בדריכות מאופקת.
את הספר הזה כמובן שהחלטתי לקרוא, אחרי הכול זה חיים באר, אחרי הכול "נוצות" ובמיוחד "חבלים".
הספר התחיל לאטטט, משבר הכתיבה שעובר על שתי הדמויות הראשיות כל אחת בדרכה כמו מתבטא בכתיבת הספר, לא תופס את הקורא, הדמויות שבלוניות משהו, העלילה מרגישה סכמטית מידי, קצת כמו סקיצה לעלילה.
אבל אט אט הספר משתפר, הוא לא מפתיע, אבל הדמויות מקבלות עומק המסע שלהם מתחיל לסחוף את הקורא ובשורה תחתונה הספר צובר תאוצה.
אז מה היה לנו בלי לספלייר:
סוכן מוסד בכיר בדימוס חצה את גיל השבעים, סופרת של ספר 1 (אבל ספר טוב מאוד- אני מכיר אחת כזו פה בסימניה) במשבר כתיבה, שנות ה 40 המאוחרות לחייה, בחורה לעניין. הוא רוצה לכתוב ספר, היא מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת. יש לו סיפור לספר, הוא חושב שהוא יודע על מה הוא רוצה ליכתוב, היא חושבת על כיוון אחר. מסע התחקיר מוביל את הקורא לחיפה, ליפציג בגרמניה, אנגליה, אל עלמיין במצרים, טורנטו שבקנדה...
אחרי שהספר צובר תאוצה אז הוא טוב.
יש שם כמה תובנות על כתיבת רומן, משפט יפה על גרגר החול שסביבו נוצרת הפנינה, לא מעט רגעים אמינים על יסורי הכתיבה, ומעט הומור עצמי של הסופר.

תיכף הבנתי למה זו שנתנה לי את הספר חשבה שהוא בשבילי (גם אני רוצה לכתוב פעם, וגם לי יש רעיון, וגם אני בטח יכתוב משהו אחר- אולי קצת אחרי גיל 70)

לקוראת ה' אני חושב שתהני.
אבל מה בעצם אני יודע?”

“מסתבר שאדם אינו יכול לברוח מעברו. גם אם ילך קדימה ,אחורה ימינה ושמאלה ממנו-בסופו של יום הוא התבונן לו "בלבן של העיניים".

ספר שנהניתי לקרוא ,אם כי לא משאיר טביעת רגל בעלת זיכרון וריח של חריכה ספרותית בעולמי הספרותי .

אבל מומלץ לקרוא וליהנות .”