ביקורת ספרותית על חלומותיהם החדשים - ספריה לעם #684 מאת חיים באר
ספר טוב

---

ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק. (נתן אלתרמן).

כשאני מקבל ספר שמישהו חושב שאני אוהב, אני מיד נדרך. מאיפה הוא יודע? הוא חושב שהוא מכיר אותי? עד כמה הוא מכיר אותי? ולאו דווקא רק את טעמי בספרים. בקיצור אני קורא את הספר, אם אני מחליט לקרוא אותו בדריכות מאופקת.
את הספר הזה כמובן שהחלטתי לקרוא, אחרי הכול זה חיים באר, אחרי הכול "נוצות" ובמיוחד "חבלים".
הספר התחיל לאטטט, משבר הכתיבה שעובר על שתי הדמויות הראשיות כל אחת בדרכה כמו מתבטא בכתיבת הספר, לא תופס את הקורא, הדמויות שבלוניות משהו, העלילה מרגישה סכמטית מידי, קצת כמו סקיצה לעלילה.
אבל אט אט הספר משתפר, הוא לא מפתיע, אבל הדמויות מקבלות עומק המסע שלהם מתחיל לסחוף את הקורא ובשורה תחתונה הספר צובר תאוצה.
אז מה היה לנו בלי לספלייר:
סוכן מוסד בכיר בדימוס חצה את גיל השבעים, סופרת של ספר 1 (אבל ספר טוב מאוד- אני מכיר אחת כזו פה בסימניה) במשבר כתיבה, שנות ה 40 המאוחרות לחייה, בחורה לעניין. הוא רוצה לכתוב ספר, היא מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת. יש לו סיפור לספר, הוא חושב שהוא יודע על מה הוא רוצה ליכתוב, היא חושבת על כיוון אחר. מסע התחקיר מוביל את הקורא לחיפה, ליפציג בגרמניה, אנגליה, אל עלמיין במצרים, טורנטו שבקנדה...
אחרי שהספר צובר תאוצה אז הוא טוב.
יש שם כמה תובנות על כתיבת רומן, משפט יפה על גרגר החול שסביבו נוצרת הפנינה, לא מעט רגעים אמינים על יסורי הכתיבה, ומעט הומור עצמי של הסופר.

תיכף הבנתי למה זו שנתנה לי את הספר חשבה שהוא בשבילי (גם אני רוצה לכתוב פעם, וגם לי יש רעיון, וגם אני בטח יכתוב משהו אחר- אולי קצת אחרי גיל 70)

לקוראת ה' אני חושב שתהני.
אבל מה בעצם אני יודע?

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על חלומותיהם החדשים - ספריה לעם #684