ביקורת ספרותית על אהובתי במטפחת האדומה - ספריה לעם #579 מאת צ'ינגיס אייטמטוב
ספר טוב

---

נסענו על כביש 7, סוג של highway במונחים נורבגיים כיוון שרוב הדרך יש שני נתיבים ממש, כך ששתי מכוניות יכולות לעבור בהם זו מול זו בו זמנית. מידי פעם, בכל זאת, יש איזה קטע צר במיוחד, אבל יש איפה להאט ולהמתין לרכב שבא ממול כך שהתנועה זורמת. לכן קצת הופתענו כשנעצרנו פתאום ומצאנו את עצמנו בשיירה ארוכה של מכוניות, משאיות וקראוונים.

הנחנו שיש איזו בעיית עבירות קצת יותר מסובכת ממה שהתרגלנו וקיווינו שתיפתר מהר כי בסך הכל קצת מיהרנו. זה היה סוף הטיול והיינו צריכים להגיע לסטוקהולם להחזיר את הרכב.

הזמן עבר, השיירה לא זזה והאופי הלבנטיני שלנו תבע הסברים. יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת אל תחילת השיירה. בדרך הרבה מאד נורבגים יושבים בתוך המכוניות שלהם ורק נהג אחד של משאית קרא לי ושאל אם אני יודעת מה קורה. אמרתי לו שאני הולכת לברר והוא ירד והצטרף אלי. גם לו אין מושג. הוא צ'כי.

כשהגענו לתחילת השיירה עמד שם רכב אחד באמצע הכביש, בניצב לכיווני הנסיעה, ולידו בחור צעיר באפוד זוהר. מרחוק אפשר היה לראות כלי עבודה כבדים שנמצאים בהמשך הכביש ובונים משהו. שאלתי את הבחור מתי יפתח הכביש והוא אמר שהוא לא יודע. הערכה גסה? משהו? לא יודע.

חזרנו, אני והצ'כי, קצת המומים מהנינוחות של הבחור ושל יושבי הרכבים. בינתיים, בקראוון אליו חזרתי התחילה להתארגן ארוחת בוקר מאוחרת ואני לקחתי ספר ויצאתי לקרוא. הרגשנו בני מזל ביחס לשאר האנשים שהיו תקועים שם, למרות שאולי זאת היתה סתם אשליה, כי הסקנדינבים לא נראו כאילו זה מפריע להם. רק מידי פעם עבר איזה אנגלי או איטלקי וניסה לברר מה קורה ולמה לא נוסעים.

זה לא שלא חשבנו על אלטרנטיבות, אבל רשת הכבישים הנורבגית לא יודעת להציע הרבה אפשרויות. אחרי בחינה מדוקדקת של המפה הבנו שאנחנו יכולים לחזור 40 ק"מ בדרך שבאנו בה, לקחת מעבורת, לנסוע 40 ק"מ על כביש צר שלא מיועד לרכבים מהסוג שלנו, עוד מעבורת ונגיע לצד השני של הכביש הסגור. החלטנו לחכות.

אחרי קצת יותר משעה התחיל הבחור עם האפוד לעבור בין הרכבים לאורך השיירה ולהודיע שהכביש סגור. לשאלה מתי הוא עתיד להיפתח כבר היתה לו תשובה יותר ממוקדת: maybe tonight, maybe tomorrow

פה כבר נשברנו ויצאנו לדרך. חזרה לאחור, מעבורת, ואז נסיעה באחד הכבישים היפים שנסענו בהם, רק שזה היה כביש באמת צר מאד, אפילו במונחים נורבגיים. פתאם כל מיני דרכים שיצא להן שם של דרכים צרות נראו כמו דרך המלך בהשוואה אליו. תוך כדי הנסיעה אנחנו גם מבינים שהתאום של הצעיר הנורבגי באפוד הצהוב שהיה מן הסתם בצד השני של הקטע הסגור הודיע כנראה בנינוחות המתבקשת לכל הנוסעים בכיוון ההפוך את אותה ההודעה וגם הם בחרו בדרך היחידה האפשרית.

השתדלנו להיצמד לצ'כי עם משאית ה SCANIA שלו למרות שהוא נסע במהירות שודאי היתה מופרזת ביחס לתנאים. היתרון היה שמרבית הרכבים שבאו ממול מצאו להם גומחות להסתתר בהן בזמן שהוא טס לעברם. אנחנו רק נהננו מהאקפט השיורי.

חמש שעות לקח המעקף הזה. שש וחצי אם סופרים גם את זמן ההמתנה. הן סיפקו לי הרבה מהתמונות שהספר הזה מתאר, למרות שהוא קורא בקירגיזסטאן. השלווה בה מתקבלת המציאות, הכבישים הצרים, העליות העקלקלות, המשאיות הדוהרות. אפילו ריח הבלמים.

וגם פס קול אחד התנגן לי ברקע, מוניקה סקס, מכה אפורה, כי זה לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה. נהג משאית ואישה כפרית בסיפור שיש בו אהבה ואומץ, אשמה ובושה. הוא כובש ומרגש, בלי טריקים. הסיפור פשוט, האנשים פשוטים והיופי, היופי נמצא בכתיבה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אהובתי במטפחת האדומה - ספריה לעם #579