ביקורת ספרותית על אהובתי במטפחת האדומה - ספריה לעם #579 מאת צ'ינגיס אייטמטוב
ספר מעולה

---

חלקנו מנסים לחיות "כאילו אין מחר". נוגסים מהקיום חתיכות גדולות, בולעים את החוויות בלי ללעוס, גומעים את החיים כמשקה משכר.
אבל כמו בתום כל ארוחה דשנה ועתירת קלוריות מגיע החשבון. החיים בסופו של דבר לא מוותרים לאף אחד. ישנם כמובן כאלה שיזכו מהם להנחות סוף עונה ואילו אחרים יצטרכו לשלם מחיר מלא ועוד בריבית דריבית.

איליאס, גיבור הספר, הוא מבין אלה. הוא ג'יגיט( איש צעיר) קירגיזי בעל דם חם, מעט פרוע וכשהוא חפץ להשיג דבר – מה הוא "לא רואה בעיניים". איליאס עובד כנהג משאית בהרי טיאן – שאן הקירגיזיים - זהו עיסוק מאתגר ומסוכן, במיוחד אם לוקחים בחשבון את טיב המשאיות באמצע המאה העשרים והכבישים ההרריים הראשוניים הצרים אי שם.

כנהג הוא מתבלט כחלוץ, פורץ דרך, לא נרתע מלקיחת סיכונים. הניצוץ הפנימי שבו, מוביל אותו לבצע דברים שאף אחד עדיין לא ניסה, ללכת בדרכים שמישהו טרם הלך. מהלכיו, גם אם מהפכניים, לא מחושבים דיים ולא אחת הוא מוצא עצמו מצטער בליבו על כך שהסתבך בהרפתקה המצטיירת כחסרת סיכוי.

יום אחד, עת שמנסה לתקן את משאיתו התקועה בצד הדרך, הוא פוגש את אסֶל, נערה קירגיזית מהאָיל(כפר) הסמוך. היא כבר מאורסת לאדם שבקושי מכירה, אך מקובל על הוריה, כנהוג על פי המסורת בת מאות השנים. על אף ששגרת עמל כפרית אינה זרה לה, היא בחורה אוהבת ספר, כבר הספיקה לספוג רעיונות שהקומוניזם ניסה לקדם בדבר חירות האישה והתנתקות מהמסורות העתיקות. כך מתחילה פרשת האהבים שלה עם איליאס. היא עוזבת את כפר הולדתה למענו יומיים לפני חתונתה המתוכננת והם מתחילים לחיות יחדיו בחטא כזוג נשוי.

האושר שלהם נמשך ואף מתעצם ככל שעובר הזמן. אולם טבעו של איליאס אינו מאפשר לו לנהל חיים על מי מנוחות. אותו דחף פראי שגרם לו להתעמת עם מסורת אבותיו ולחטוף את אהובת ליבו מבית הוריה, מניע אותו להרפתקאות חדשות, שיזעזעו את אמות הסיפים של חייו.

אייטמטוב מצייר את דמויותיו כתוצרים של נופי מולדתם. אגב כך, הוא מרבה לתאר את טבעו של החבל המדובר בקירגיזסטן, בדרך חיה, ציורית מאוד, אך גם ריאליסטית. כבנה הנאמן של ארצו, הוא מספר על גחמות מזגה ההפכפך והסגרירי, על אופיה הפראי באותם אהבה וחום כמו על נופיה המרהיבים ביותר. יש משהו מדיטטיבי בכתיבתו של אייטמטוב, משהו שתובע מהקורא לעצור ולהתבונן, לא לרוץ קדימה עם העלילה וזה מענג, מענג ממש.

אייטמטוב מעורר בקורא מודעות למציאות מתהווה בחבלי ארץ נשכחים של ברית המועצות דאז ושאינם מוכרים לרבים אף בזמננו. בספריו קיים עימות מתמיד בין מסורת נושנה מלאת הכבוד, אך בו בזמן מדכאה ומצמצמת לבין האפשרות של בחירה בדרך חדשה, בין בערות להשכלה שהחדיר לשם השלטון הקומוניסטי. אולם יש בהם גם מוטיב אלמותי של הקיום האנושי שמכיל אצילות נפש והקרבה הבאים לילדי ביטוי באנשים כמו בייטָמיר (אחת הדמויות המשמעותיות בספר) לצד נבזות וצרות אופקים. גאווה לצד קבלה, התעקשות לצד וויתור...
יש משהו מאוד מלודרמטי בספר הזה, אז אם כבר מלודרמה, מוטב שתהיה כזו.

הסקירה הזו מתאימה מאוד גם לספר 'ג'מילה", רומן צר מותניים נוסף של אייטמטוב שקראתי בסמוך לזה. העלילה והדמויות אמנם שונות לכאורה, אך המהות זהה לחלוטין בעיניי.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על אהובתי במטפחת האדומה - ספריה לעם #579