חלקנו מנסים לחיות "כאילו אין מחר". נוגסים מהקיום חתיכות גדולות, בולעים את החוויות בלי ללעוס, גומעים את החיים כמשקה משכר.
אבל כמו בתום כל ארוחה דשנה ועתירת קלוריות מגיע החשבון. החיים בסופו של דבר לא מוותרים לאף אחד. ישנם כמובן כאלה שיזכו מהם להנחות סוף עונה ואילו אחרים יצטרכו לשלם מחיר מלא ועוד בריבית דריבית.

איליאס, גיבור הספר, הוא מבין אלה. הוא ג'יגיט( איש צעיר) קירגיזי בעל דם חם, מעט פרוע וכשהוא חפץ להשיג דבר – מה הוא "לא רואה בעיניים". איליאס עובד כנהג משאית בהרי טיאן – שאן הקירגיזיים - זהו עיסוק מאתגר ומסוכן, במיוחד אם לוקחים בחשבון את טיב המשאיות באמצע המאה העשרים והכבישים ההרריים הראשוניים הצרים אי שם.

כנהג הוא מתבלט כחלוץ, פורץ דרך, לא נרתע מלקיחת סיכונים. הניצוץ הפנימי שבו, מוביל אותו לבצע דברים שאף אחד עדיין לא ניסה, ללכת בדרכים שמישהו טרם הלך. מהלכיו, גם אם מהפכניים, לא מחושבים דיים ולא אחת הוא מוצא עצמו מצטער בליבו על כך שהסתבך בהרפתקה המצטיירת כחסרת סיכוי.

יום אחד, עת שמנסה לתקן את משאיתו התקועה בצד הדרך, הוא פוגש את אסֶל, נערה קירגיזית מהאָיל(כפר) הסמוך. היא כבר מאורסת לאדם שבקושי מכירה, אך מקובל על הוריה, כנהוג על פי המסורת בת מאות השנים. על אף ששגרת עמל כפרית אינה זרה לה, היא בחורה אוהבת ספר, כבר הספיקה לספוג רעיונות שהקומוניזם ניסה לקדם בדבר חירות האישה והתנתקות מהמסורות העתיקות. כך מתחילה פרשת האהבים שלה עם איליאס. היא עוזבת את כפר הולדתה למענו יומיים לפני חתונתה המתוכננת והם מתחילים לחיות יחדיו בחטא כזוג נשוי.

האושר שלהם נמשך ואף מתעצם ככל שעובר הזמן. אולם טבעו של איליאס אינו מאפשר לו לנהל חיים על מי מנוחות. אותו דחף פראי שגרם לו להתעמת עם מסורת אבותיו ולחטוף את אהובת ליבו מבית הוריה, מניע אותו להרפתקאות חדשות, שיזעזעו את אמות הסיפים של חייו.

אייטמטוב מצייר את דמויותיו כתוצרים של נופי מולדתם. אגב כך, הוא מרבה לתאר את טבעו של החבל המדובר בקירגיזסטן, בדרך חיה, ציורית מאוד, אך גם ריאליסטית. כבנה הנאמן של ארצו, הוא מספר על גחמות מזגה ההפכפך והסגרירי, על אופיה הפראי באותם אהבה וחום כמו על נופיה המרהיבים ביותר. יש משהו מדיטטיבי בכתיבתו של אייטמטוב, משהו שתובע מהקורא לעצור ולהתבונן, לא לרוץ קדימה עם העלילה וזה מענג, מענג ממש.

אייטמטוב מעורר בקורא מודעות למציאות מתהווה בחבלי ארץ נשכחים של ברית המועצות דאז ושאינם מוכרים לרבים אף בזמננו. בספריו קיים עימות מתמיד בין מסורת נושנה מלאת הכבוד, אך בו בזמן מדכאה ומצמצמת לבין האפשרות של בחירה בדרך חדשה, בין בערות להשכלה שהחדיר לשם השלטון הקומוניסטי. אולם יש בהם גם מוטיב אלמותי של הקיום האנושי שמכיל אצילות נפש והקרבה הבאים לילדי ביטוי באנשים כמו בייטָמיר (אחת הדמויות המשמעותיות בספר) לצד נבזות וצרות אופקים. גאווה לצד קבלה, התעקשות לצד וויתור...
יש משהו מאוד מלודרמטי בספר הזה, אז אם כבר מלודרמה, מוטב שתהיה כזו.

הסקירה הזו מתאימה מאוד גם לספר 'ג'מילה", רומן צר מותניים נוסף של אייטמטוב שקראתי בסמוך לזה. העלילה והדמויות אמנם שונות לכאורה, אך המהות זהה לחלוטין בעיניי.

אי שם, במעלה הטיאן-שאן מיטלטלת המשאית של איליאיס, בעליות ובמורדות, בשיפועים ובמישור, נודדת מחשבתו לאהובתו, על כל מה שיכול היה להיות, ועל כל מה שנגמר, כשבאופק אגם איסיק קול נפרש.

יום אחד נקרית בדרכו של איליאס, נהג משאית קירגיסטני, נערה בכפר בו הוא עובד. סיפור אהבה נרקם בין השניים והם בורחים מבית הוריה לחיי הזוגיות והמשפחה, עד שאסון קורה.

מה הגמול לטוב לב? לעוז ומוסר? אירוע בו אילאיס מסייע לזוג נהגים, עתיד לשנות את מאורעות חייו.

ריטואל החיזור של הגיבור עם אהובתו, חוזר עם בנו הרך.
לפחות תמיד תישאר לו המשאית, אהובה הנאמנה.

אייטמטוב, המוכר היטב מספרו המופתי "והיום איננו כלה", מיטיב כהרגלו לתאר את טבע העולם והאדם, בעיני רוחי יכולתי להבחין באיליאיס, מאבד את עצמו לדעת, דוהר לנגד הנופים האכזריים ביופיים של קיריגסטן.

סיפור על תהפוכות הגורל, אך לא לעולם חוסן.

כמעט ארבעה כוכבים.

הכביש מחבר בין ערים ומקומות, אך הוא בעיקר מחבר בין אנשים. ייתכן שבנסיעה מקרית תפגוש אדם שישנה את חייך לעד.
נסיעה סואנת בכביש ביכולתה להיות תענוג לאדם אחד ושעמום גמור לאדם אחר.
איליאס הוא נהג משאית צעיר ממוצא קירגיזי שאינו מודע לכך כי נסיעה אחת תשנה בקרוב את חייו, תפנית זו תפגיש אותו עם אסל, צעירה כפרית שנשבת בקסמו כפי שהוא נשבה בקסמיה והשניים יפצחו בסיפור אהבה מחבק ולוהט כמיטב המסורת של אייטמטוב.
הספר קצרצר, בן 151 עמודים בלבד אך כפי שלמדתי כבר מלפני שנים רבות: לא שופטים ספר על פי כריכתו ולא על פי אורכו. כך גם עם יצירה זו, הנגמעת במהירות כאילו לגמת מיי נהר צוננים ורעננים המפיחים בה חייים ומשקמים את גופך המרוסק, מעניקים לך תובנות חיים שונות.
אייטמטוב הוא בין הסופרים האהובים עלי ביותר ולא בכדי מכיוון שכתיבתו מהפנטת, עשירה בתיאורים ובפשטות הנוף והבריות החסות בצלו. הוא ניחן באקזוטיות שובת לב המתארת מדינות שסקרונתי כלפיהן רבה. החל מהערבה שוקקת החיים אשר היא לב ליבן של כמה מיצירותיו החשובות ביותר וכלה בתיאורי ההרים המושלגים ואורחות החיים הפשוטים שנוהגים ומנהלים התושבים.

כאשר אתה אוחז בספר הנכתב על ידו ניתן לדמות זאת לשקית ממתקים שהמקבל משתוקק בכל מאודו לפתוח ולהציץ בתכולתה: מרבית הסיכויים שיימצא שם דבר מה הערב לחיכו, שיוכל לגלגל על לשונו זמן רב ולהתענג על טעמו המתוק.
ספרו של אייטמטוב הוא ספר מתוק אך מסתיים מריר שכן סיפור האהבה המתואר בו נפתח בזיקוקי דינור, בלבבות רועדים ופועמים, בסומק קל, בקול תרועה נישא אך מדשדש אל פי התהום ומתרסק. התרסקות שאף היא חלק מן החיים, לטוב ולרע. הוא מלמד על שאדם יכול לטפס על הר אדיר מימדים ויום למחרת, בשל שגיאה קשה, למעוד מאבן קטנה ולצנוח הישר מטה.
ספרים טובים קוראים יותר מפעם אחת. ספר כזה בהחלט הצדיק את קריאתי בו בפעם השניה. הפעם הראשונה שהכרתיו הייתה במסגרת לימודי הספרות המורחבים בתיכון, זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לכתיבתו הנאה והמזוקקת של אייטמטוב והוקסמתי לחלוטין. הרגשתי שנפתח לי צוהר אל עולם שלא התאפשרה לי בו דריסת רגל.
מאז הימים ההם עברו מים רבים, השתכללתי מבחינת סגנונות הקריאה אך חסד הנעורים שהותיר בי אייטמטוב לא שכך אלא התעצם. כך שספר זה הוא לא רק ספרות טובה אלא פיסה מן העבר ומן הזכרונות בני התקופה ההיא שאפפו אותי במהלך הקריאה ואיפשרו לי לתהות על גורלי וגורל הדמויות כאחד.
זמן רב חיפשתי את המילים כיצד לתאר את תחושותיי מן הספר אבל המשימה לא צלחה בידי עד לרגע זה. לפעמים יש צורך לתת למחשבות ולידיים מעט מנוחה וכשיגיע הרגע המילים יכתבו מעצמן וגלגלי המוח יתחילו להסתובב לאיטם.

ואיפה תמצא אהבה אם לא באמצע הדרך כשהמשאית שלך נתקעת, ואתה מלא בוץ ומלוכלך כהוגן.
ולפתע מוצא את עצמך מול מגפיי נערה עם מטפחת אדומה לראשה ומתיקות אין סופית מציפה את ליבך
הדוהר בפראות בלי להבין למה..... הראשוניות הזו שבאהבה שמטריפה את החושים, המוח שלא מרפה
עד שישיג מנוח, והגוף שלא ידע מנוח עד שישיג מבוקשתו..

" רוח פרצה אל החלונות הפתוחים וביקשה לתלוש את המטפחת מראשה של אסל, סתרה את שערה., שתקנו.
היה לנו טוב. מתברר שיכול להיות לך קל ושמח על הלב אם יושב לידך, כמעט נוגע בך במרפקו, אדם שרק לפני שעה
קלה לא ידעת עליו כלום, ועכשיו משום מה אינך רוצה לחשוב אלא עליו ,רק עליו..."

סיפור אהבה הלוהט בין אסל לאיליאס הוא על פני השטח דומה להרבה סיפורי אהבה מהחיים שאנו מכירים..
אך פה יש סיפור שונה . לא לוהט בצורה אירוטית או מגלה טפח של ערום ,וגם לא מגלה הכל..
זהו סיפור עם אנשים פשוטים של פעם שפונים אחד לשני בברכת תואר כבוד הזקן וכבוד ההורים,

התקופה היא תקופת השידוכים והמוהר.. עסקת נישואין נסגרת בין ההורים בלבד. לא קופצים למיטה
במהירות עכשווית אופנתית אלא מחכים למתיקות הזו כמו שאנו בדרך כלל מחכים בסבלנות
למשהו שאנחנו באמת אוהבים ורוצים. נניח חופשה טובה!

היום בתקופת "הכל ברגע" זה נשמע אוטופי בכלל להמתין בסבלנות, להתאפק, ולהתאפק...

כל הקונספט של נישואים מעורר שם כבוד והדרה וגם ההבנה המחלחלת כשקוראים את הספר כמה דורות של שינוי עברנו מאז.
והכוונה בעיקר בתפיסה.
האזורים שאייטמטוב כותב עליהם בספרים הקסומים והפראיים שלו הם רכסי הרים במרכז אסיה, באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן שבמערב סין. הרים אין סופיים ונצחונות של האדם מול איתני הטבע.

סיפור בן 151 עמודים קטנטנים שנגמעו בשקיקה בתוך שעה וחצי...וכמו שהסיפור החל בטירוף מוחלט
של אהבה כך הוא מסתיים בטירוף של דפיקות לב מואצות ( לא ללב חלש)..

האם כשאנו עושים טעויות אפשר להחזיר את גלגלי הצדק אחורה? ובכן לא תמיד זה עובד!!
לפעמים לוקח הרים של זמן בכדי להבין טעויות.

סיפור מרגש כל כך שבא לי בהחלט להתחלק ביופי אתכם.

סיפור קטן וקסום
בטעם של פעם.

אי שם בכפר - בית קטן - עז בחצר - מעבר הרים מושלג - חורף רוסי
עוד סיפור טוב שאייטמטוב כתב, נגיד, האח הקטן של "והיום איננו כלה" האלמותי
סיפורם של אליאס - נהג המשאית, הפרא הרגיש, שובה הלב שלא מוצא מנוחה
ושל אָסֶל - אשת החיל הקטנה במטפחת האדומה
עוד תמצאו שם חברים, קולגות, בני משפחה
מתומצת, ענייני - אין מילה מיותרת, אין מילים חסרות
כן יש קצב בתוכן עליות גם ירידות
קצת שמח, קצת עצוב, כעסים גם חמלה ויכולת הכלה, סיפור עטוף בתיאורי רגשות
זורם, נעים, כל כולו מאה וחמישים עמודים שחיש קל נעלמים
לסיכום, מומלץ מאוד - כי הוא לא יותר ולא פחות – מקסים.

החלטתי לקחת נשימה מהרומנים הארוכים ולקרוא משהו קצר וקולע.
כעולה מברית המועצות ותולעת ספרים מושבעת, מאוד הופתעתי מעצמי שלא הכרתי את אייטמטוב. הורדתי לקינדל 4 מהספרים שלו והחלטתי להתחיל מהקצרים לפני שאני צוללת ל"והיום אינו כלה".
אהובתי במטפחת האדומה ענה לי בדיוק על ההגדרה שחיפשתי. סיפור קצר, אותו גמעתי בשעתיים וחצי, שמשאיר טעם של עוד להכיר את הסופר הנפלא.
הספר בעקרון על אהבה, אבל הרבה יותר עמוק ממה שנדמה. הוא גם על בדידות, על שאיפות, על גאווה ובושה, על השלמה וענווה. על אהבה צעירה ומלאת תשוקה ועל אהבה בוגרת שמלאה בתובנות והכרת תודה, וחסרת אגו לחלוטין.
אהבתי את הדיוק של הדמויות, את הנופים הקירגיזיים הבלתי אפשריים שזורים בעדינות בתוך הסיפור במידה מדוייקת ולא מכבידה, ואת המסגרת המעניינת והלא כ"כ שגרתית שבה הסיפור מסופר בעצם לצד שלישי.
ממליצה בחום!

ספר מרגש בטירוף.
אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם.
סיפור מקסים על איליאס, נהג משאית צעיר שמתאהב באסל, נערה כפרית צעירה במטפחת אדומה. אסל כבר מאורסת למישהו אחר על פי בחירת הוריה ולכן נאלצת לשלם מחיר כבד על מנת לממש את אהבתה. לאורך כל הסיפור קיים מתח שכן כבר בתחילה מספר אליאס על אסון שיגיע.
בעדינות ורגישות רבה מתאר אייטמטוב את מארג היחסים של אותו צעיר עם אהובתו וגם עם חבריו לעבודה תוך טיפול באופיו המורכב והתמודדויותיו במצבים שונים.
הסיפור עוסק רבות בטבע ומתקיים בנופיה עוצרי הנשימה של קירגיסטן ובו משולבים מנהגים עממיים.
אין מה לעשות, אייטמטוב הוא סופר דגול וספריו מרגשים עד מאוד ונקראים בשקיקה וברציפות.
זהו ספר קצר ומקסים, מי שלא הספיק לקרוא שירוץ!

זה נראה רחוק מאד מחיינו כאן: חיים בקירגיזיה (איפה זה?) שתחת השלטון הסובייטי, משלבים איכשהו בין מסורת ארוכה המסדירה התנהגות: למי נישאים, איך מחנכים ילדים, איך מתנהגים, לבין "קידמה" סוציאליסטית של קולחוזים, משאיות המובילות סחורות בנוף מושלג ובמעברי הרים מסוכנים.

זה נראה רחוק גם כי האנשים שם כמו יצאו מירחון אנתרופולוגי: אנשים פשוטים, חיים חיים פשוטים, מלקטים מעט שמחות ואושר בכל מקום בו הם נמצאים, ללא "מודעות" או ערעור על המסורת. איליאס, גיבור הסיפור, הוא נהג משאית, בעל רגשות סוערים וצורך עצום לעשות: הצורך הזה גורם לו להתאהב ממבט ראשון, והצורך הזה גורם לו לאבד את אהבתו במחי פעולה לא מובנת.

הסיפור כתוב כמו האנשים: בפשטות, בלי תחכום, מסודר כרונולוגית, מסופר למחבר לפי הסדר, ופרטים חסרים מושלמים על ידי המספר. הסופר מפליא לתאר את גיבוריו ואת התנהגותם, לא את מניעיהם.
כאמור זה נראה רחוק מחיינו. אבל אם תתקרבו תראו שזה לא כל כך רחוק: וגם אנחנו בתחכומנו, ברצוננו להשיג עוד ועוד, הורסים לא פעם את הדברים החשובים לנו, בלי שמץ תובנה או כוונה. ונראה ש"יצר האדם" דומה בקירגיזיה ובפתח תקווה...

נסענו על כביש 7, סוג של highway במונחים נורבגיים כיוון שרוב הדרך יש שני נתיבים ממש, כך ששתי מכוניות יכולות לעבור בהם זו מול זו בו זמנית. מידי פעם, בכל זאת, יש איזה קטע צר במיוחד, אבל יש איפה להאט ולהמתין לרכב שבא ממול כך שהתנועה זורמת. לכן קצת הופתענו כשנעצרנו פתאום ומצאנו את עצמנו בשיירה ארוכה של מכוניות, משאיות וקראוונים.

הנחנו שיש איזו בעיית עבירות קצת יותר מסובכת ממה שהתרגלנו וקיווינו שתיפתר מהר כי בסך הכל קצת מיהרנו. זה היה סוף הטיול והיינו צריכים להגיע לסטוקהולם להחזיר את הרכב.

הזמן עבר, השיירה לא זזה והאופי הלבנטיני שלנו תבע הסברים. יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת אל תחילת השיירה. בדרך הרבה מאד נורבגים יושבים בתוך המכוניות שלהם ורק נהג אחד של משאית קרא לי ושאל אם אני יודעת מה קורה. אמרתי לו שאני הולכת לברר והוא ירד והצטרף אלי. גם לו אין מושג. הוא צ'כי.

כשהגענו לתחילת השיירה עמד שם רכב אחד באמצע הכביש, בניצב לכיווני הנסיעה, ולידו בחור צעיר באפוד זוהר. מרחוק אפשר היה לראות כלי עבודה כבדים שנמצאים בהמשך הכביש ובונים משהו. שאלתי את הבחור מתי יפתח הכביש והוא אמר שהוא לא יודע. הערכה גסה? משהו? לא יודע.

חזרנו, אני והצ'כי, קצת המומים מהנינוחות של הבחור ושל יושבי הרכבים. בינתיים, בקראוון אליו חזרתי התחילה להתארגן ארוחת בוקר מאוחרת ואני לקחתי ספר ויצאתי לקרוא. הרגשנו בני מזל ביחס לשאר האנשים שהיו תקועים שם, למרות שאולי זאת היתה סתם אשליה, כי הסקנדינבים לא נראו כאילו זה מפריע להם. רק מידי פעם עבר איזה אנגלי או איטלקי וניסה לברר מה קורה ולמה לא נוסעים.

זה לא שלא חשבנו על אלטרנטיבות, אבל רשת הכבישים הנורבגית לא יודעת להציע הרבה אפשרויות. אחרי בחינה מדוקדקת של המפה הבנו שאנחנו יכולים לחזור 40 ק"מ בדרך שבאנו בה, לקחת מעבורת, לנסוע 40 ק"מ על כביש צר שלא מיועד לרכבים מהסוג שלנו, עוד מעבורת ונגיע לצד השני של הכביש הסגור. החלטנו לחכות.

אחרי קצת יותר משעה התחיל הבחור עם האפוד לעבור בין הרכבים לאורך השיירה ולהודיע שהכביש סגור. לשאלה מתי הוא עתיד להיפתח כבר היתה לו תשובה יותר ממוקדת: maybe tonight, maybe tomorrow

פה כבר נשברנו ויצאנו לדרך. חזרה לאחור, מעבורת, ואז נסיעה באחד הכבישים היפים שנסענו בהם, רק שזה היה כביש באמת צר מאד, אפילו במונחים נורבגיים. פתאם כל מיני דרכים שיצא להן שם של דרכים צרות נראו כמו דרך המלך בהשוואה אליו. תוך כדי הנסיעה אנחנו גם מבינים שהתאום של הצעיר הנורבגי באפוד הצהוב שהיה מן הסתם בצד השני של הקטע הסגור הודיע כנראה בנינוחות המתבקשת לכל הנוסעים בכיוון ההפוך את אותה ההודעה וגם הם בחרו בדרך היחידה האפשרית.

השתדלנו להיצמד לצ'כי עם משאית ה SCANIA שלו למרות שהוא נסע במהירות שודאי היתה מופרזת ביחס לתנאים. היתרון היה שמרבית הרכבים שבאו ממול מצאו להם גומחות להסתתר בהן בזמן שהוא טס לעברם. אנחנו רק נהננו מהאקפט השיורי.

חמש שעות לקח המעקף הזה. שש וחצי אם סופרים גם את זמן ההמתנה. הן סיפקו לי הרבה מהתמונות שהספר הזה מתאר, למרות שהוא קורא בקירגיזסטאן. השלווה בה מתקבלת המציאות, הכבישים הצרים, העליות העקלקלות, המשאיות הדוהרות. אפילו ריח הבלמים.

וגם פס קול אחד התנגן לי ברקע, מוניקה סקס, מכה אפורה, כי זה לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה. נהג משאית ואישה כפרית בסיפור שיש בו אהבה ואומץ, אשמה ובושה. הוא כובש ומרגש, בלי טריקים. הסיפור פשוט, האנשים פשוטים והיופי, היופי נמצא בכתיבה.