ביקורת ספרותית על הבית שאהבתי מאת טטיאנה דה רוניי
ספר טוב

---

"...אבל אני
אוהב להיות בבית
עם התה והלימון
והספרים הישנים..."

בית זה כל כך הרבה יותר מדירה. את הדירה של ההורים שלי, נניח, יש לי את כל הסיבות לשנוא: הסביבה הלא נחמדה, השכנים מעלינו שבורכו בשמונה ילדים היפראקטיביים, השמש שלא מצליחה להיכנס לחדרים ומחייבת אור חשמל קר ומדכא כל היום, בכל עונה, ועוד לא מעט סיבות מוצדקות לחלוטין לשנוא את ששת החדרים הללו.

אבל את הבית הזה, הבית שבו גדלתי, שאילו הגעתי לראשונה בגיל כמה ימים ועד היום לא עזבתי – הבית הזה הוא התפאורה האמיתית של ילדותי, של כל חיי עד עכשיו בעצם.
הבית הזה שכמעט כל קירותיו מצופים ארונות ספרים, ובמטבח יש תמיד תמונות על המקרר וסירים על הגז, ובמרפסת עציצי גרניום ולפעמים שאריות מקרשי הסוכה – תלוי מתי יוצאים אליה – הבית הזה הוא תבנית נוף מולדתי. הוא עשוי מזכרונות.

אז לא אכפת לי עד כמה השמש נכנסת אליו או לא, ומה יהיה עם האספקה המתמדת של השכנים מעל. הבית הזה בשבילי הוא מודל לחיקוי. בית זה כל כך הרבה יותר מארבע קירות.

אהבתי מאד את הספר הזה. הוא כאילו דיבר מתוך גרונה של קריקטורה בת ארבעים, חמישים או שבעים. ככה אני אתגעגע לבית הזה. ככה כל מרצפת תעיר בי זיכרון.

קראתי על רוז שמתחבאת במרתף של הבית שהיא אוהבת - כל כך אוהבת עד שלא אכפת לה למות שם לבד, בחושך, במרתף ורק לא לעזוב אותו - ולא יכולתי להימנע מההשוואה למגורשי גוש קטיף.
גם אצל רוז וגם אצלם זו היתה הוראה מהשלטונות, מגוף רשמי וגדול עד שאין לך סיכוי אפילו להתמודד מולו. בשני המקרים הציעו פיצויים כספיים – כאילו שכסף יכול להוות תחליף לזכרונות.

ספר נפלא. כתוב ברגישות. משלב דיבור בגוף ראשון הווה, עם זכרונות עבר ומכתבים ישנים – שילוב מדהים ונוגע. מומלץ לסנטימנטליים, למתגעגעים, ולכל המאוהבים בביתם...

" הבית דומם ודומעים חלוניו
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו-
וביתו לא יכול להכיר..."

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על הבית שאהבתי