• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

מאת טטיאנה דה רוניי

הביקורת של אהוד בן פורת

תמונה של אהוד בן פורת
ביקורת נבחרת
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

מאת טטיאנה דה רוניי

הביקורת של אהוד בן פורת

ביקורת נבחרת
תמונה של אהוד בן פורת
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2015
הקודמת
אוהבת לקרוא
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“סיפור די קצר וקריא שנקרא בנשימה אחת כמעט על פריז של פעם... לפני המלחמות. סיפורה של אלמנה אחת שמסרבת”

4/12
ביקורות על הבית שאהבתי
הבאה
תמי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

אני אוהב שאוסף הספרים שלי (כאלפיים ספרים) הוא מקוטלג, מעבר לאתר סימניה, גם בכך שאני יודע על איזה מדף נמצא כל ספר. אני אוהב לקרוא באופן חופשי ואומר בלי לתכנן אלו ספרים אני הולך לקרוא בחודש הקרוב אלא פשוט למצוא ספר ולקרוא אותו בתקווה שהוא יהיה באמת מספיק מעניין (כמו שחשבתי כשקניתי אותו) שאני לא אפזול לכיוון אחת מערימות הספרים שמחכות לי ולשמחתי יש לא מעט והרשימה מתארכת כל הזמן.

בזכות הקיטלוג שאני עורך ומקפיד להכניס כל ספר שאני רוכש לרשימה הנכונה שלו, אני יכול להקדיש תקופה מסויימת לנושא מסויים ככל העולה על רוחי. בתקופה האחרונה אני נמצא בצרפת (לא פיזית אלא רוחנית) ולומד לאהוב אותה מחדש ולדעת עליה דברים שלוא דווקא סיפרו לי במשפחה שלי שעלתה לארץ מפאריס. אני בדרך כלל לא אוהב לקרוא ספרים כמו הספר הזה, "הבית שאהבתי". אני נמנע מספרים שמשאירים משקעים, כי לדאבוני החיים מספיק רוויים גם כך. קראתי את הספר הזה בעניין רב, כי לא ידעתי שבתקופה של נפוליאון השלישי פאריס שורטטה מחדש ולא מעט אנשים שגרו באותם רחובות שעברו שינוי סבלו על בשרם.

אני כמובן שלא אגלה לכם את סוף הספר אבל אומר לכם שהעלילה משולבת בכל מיני מכתבים שקשורים לחייה של אותה אישה שעליה מסופר שאהבה את הבית שבו העבירה את מיטב שנותיה. הסופרת שכתבה את הספר הזה כתבה גם את "המפתח של שרה", אני לא יודע אם אני אקרא גם את הספר הזה אבל אני יכול לומר לכם שאם לשפוט לפחות את העבודה שלה עם "הבית שאהבתי" יש לה כישרון לא רק להחיות תקופה אלא להיכנס לרגשותיה של אישה. בעיניי זה מדהים.

כהמשך לספר הזה בחרתי לרכוש את "המשיסה" של אמיל זולא, לשמחתי מצאתי את הספר שלו דיי בקלות למרות שהספרים שלו הם לדעתי סוג של זן נכחד, אני בספק אם מוצאים לנכון להוציא אותם במהדורות חדשות אבל אם אתם אוהבים לקרוא ספרים באווירה צרפתית ולוא דווקא על הנושא הספציפי הזה, אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר הקטלוג של הוצאת הספרים "נהר" של ראובן מירן, מי שמגדיר את עצמו פרנקופיל ועושה עבודה נפלאה. גם בימים לא פשוטים אלה אני בוחר לסיים את דבריי באמירה: Viva La France !!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נינה
נינה
נ
נהר
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של גלית
גלית
תמונה של רץ
רץ
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
12קוראים|גיל ממוצע63|58%נשים

על המבקר

תמונה של אהוד בן פורת

אהוד בן פורת

ותיקעורך
חבר מזה 17 שנים
261 ביקורות•43 נבחרות•2,612 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
ותיקעורך
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות261
ביקורות נבחרות43
לייקים שקיבל2,612
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת69ספרות מקורית63ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

16 תגובות
אנקה
אנקה•לפני 5 שנים

כמוני כמוך. גם לי יש רשימות על גבי רשימות.

והם מסודרים לפי מדפים של ספרים שקראתי ואלו שעדיין לא. זה עושה סדר בבלגן של קרוב ל-900 ספרים. את הספר המפתח של שרה קראתי ומצא חן בעיניי. אתה לא חייב לקרוא אותו. לקרוא על פריז ולבקר בה אלו שני עולמות שונים לגמרי. פריז מבחינתי היא עיר משכרת שכשאתה נמצא בה אתה שוכח הכל גם מה שקראת :)
גלית
גלית•לפני 5 שנים

אני קונה רק משומש כבר שנים רבות

או אם במקרה יש מבצע שווה ממש, אני חברה בכל המועדונים האפשריים ובכל המקומות שעלולים לתת לך ספר כמתנת הצטרפות...(ידעת שאפשר לקבל בשטראוס ספר -מה שבא לך לבחירתך עד 98 ש"ח- אם אתה צובר מיליון שלוש מאות ושתיים נקודות ?) או תווי שי, או כל דרך אחרת שעולה בדעתך. אבל בספריה שלי לא יישאר ספר שלא קראתי .לעיתים אכן בא לי לשחזר חוויה ואני מחפשת ספר מסוים שוב אבל לא הגעתי למצב שלא הצלחתי להשיג כלל. ולדיגיטלי התרגלתי, אין ממש ברירה ,ואני תמיד זוכרת שכל ספר פיזי שפונה מהמדף מייצר מקום לספר חדש שעוד לא קראתי.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

הי גלית, ברור שיש לי חותמת.

אני שם חותמת על כל ספר אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו לפחות פעם אחת. את רוב הספרים הדיגיטלים שהיו לי השגתי גם כספרים רגילים, מהסיבה הפשוטה שגיליתי שאני לא מתחבר לספרים שאין לי אותם פיזית. בשלב זה אני רק אוסף ספרים ומדי פעם מוצא כמה שאני מוכן לוותר עליהם אבל נזהר שלא לחתוך בבשר החי, כי מניסיון העבר אני יודע שמספרים כאלה במוקדם ובמאוחר אני אתגעגע אליהם ואחפש אותם פעם נוספת ומי יודע אם אצליח שוב למצוא אותם, מכיוון שאת רוב הספרים אני רוכש בחנויות ספרים משומשים וגם כך מספר העותקים שלו אינו רב כלכך.
גלית
גלית•לפני 5 שנים

אני מקטלגת את הספרים שלי מקטנות

שלי ושל הספרייה, קודם כל צריך הרי לשים חותמת בעלות... אחרת הספר לא יחזור למקומו ( ואני מנהלת גם רשימת מעקב דרקונית לכל -המועטים ביותר - המורשים לשאול.) עם השנים ומעבר הדירות החלטתי לחתוך בבשר החי וצמצמתי מ יותר מ 1500 לכ 1000 שיש לי כרגע וחלק נכבד מהם לא ישרוד את המיונים החוזרים ונשנים . ספר שלא קראתי יותר מפעם אחת ואקרא שוב בעתיד - לא ישרוד ( לדוגמא מרד הנפילים קראתי פעמיים אבל לא בא לי שוב אז מויין החוצה) אם אני משיגה משהו דיגיטלי - אני אוותר על העותק הידני. אין מקום והתחזוקה מאתגרת מדיי.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

תודה רבה, מירה !!!

אני מניח שאנחנו רובנו ככולנו באתר הזה בעלי ספריות פרטיות אבל לא בתחרות, אולי יש כמה שמרגישים כך אבל הם חוטאים לעצמם ולעניין שלשמו אחנו כאן, בעיקר לשתף חוויות. עם כל האוסף הגדול של הספרים שאספתי עד היום אני יכול לומר לך באחריות שאם יכולתי להישאר בסופו של דבר רק בחצי מכמות הספרים הייתי מסתפק גם בזה אבל "הצרה" (במרכאות) שאני מתעניין במגוון תחומים וכמו שאת יכולה לתאר לעצמך לכל נושא יש מספר ספרים. יש לי גם ספרים באנגלית, עם כי אני מוכרח להודות שמהם אני נהנה פחות וקורא אותם רק מתוך אילוץ מכיוון שלצערי אף אחד לא כתב ו/או תירגם ספרים כאלה בעברית.
Mira
Mira•לפני 5 שנים
אב"פ כתבת כל כך יפה, זה לא כל כך הסגנון שלי אבל אמליץ לאמא שלי שנורא אוהבת את פריז. אני לא הגעתי לכמות הספרים שלך, כי אין לי מקום. אבל כל כמה זמן זמן בצער וביגון מנסה לתרום או להעביר לסיפור חוזר...
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

רויטל ועמיחי, תודה רבה על

הכוכבים. פאלפ, אני מאמין שלו היה לך אוסף גדול של ספרים גם אתה היית הופך בעל כורחך למסודר. אחרת אין מצב להסתדר עם אוסף גדול (כן יגדל). האמת שגם אני צריך מתישהו להתחיל לסנן ואני מאמין (יותר נכון מקווה) שהקיטלוג יעזור לי, כי אלו שאגרע מהאוסף שלי בסופו של דבר, הם הספרים שלא רק שלא נהנתי לקרוא אותם אין להם שורשים, כי אני משתדל שיהיה משמעות לאוסף שלי ובעיקר בהקשרים בין הספרים.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 5 שנים

אתה נשמע אדם מסודר.

גם אצלי יש סדר מסוים בספרים, אבל אני מסנן מהאוסף מדי פעם מה שבעיני לא הכרחי שיהיה בו, אין לי מקום לאלפי ספרים את אמיל זולא(מה שתורגם) ממש לא קשה להשיג בינתיים. עם כל הפרנקופיליה שלי, בזמן האחרון קצת קשה לי להלל את צרפת המדינה.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

הכוכבים חזרו

תודה לחני ולפרפר (נחמד) צהוב שלא שכחו לפרגן על חוות הדעת החדשה שכתבתי.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

אם כך זק, אני מתנצל

ומקווה שתקרא את הספר הזה של טטיאנה. אשמח לקרוא את דעתך עליו.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

אב״פ רשמת ״אל תמהרו לשפוט״ בלשון רבים….

אני התייחסתי להערתו של מורי לגבי המשיסה של זולא ולא לספר מושא הסקירה שכלל לא קראתיו…
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

חני, אני מודה על דבריך !!!

אובססיה או לא, הקיטלוג עוזר לי לשמור על סדר ולהתמצא בין המדפים הרבים שיש לי. אני אוהב פולקלור בעיקר במוזיקה ובעניין הספרים אפשר לומר שנכנסתי לזה קצת באיחור. לגבי עצתך להוסיף גם אוכל צרפתי, יש צדק רב בדבריך. היות וכמו שכתבתי משפחתי הגיעה מצרפת (אחרי שהות של כמה שנים במצרים) זה יותר מנחמד ואכן רכשתי ותוכלי לראות ברשימה של הספרים הקשורה לצרפת, את הספר "הרפתקה צרפתית" של פיטר מייל, לא בטוח שיהיה לי מה לומר עליו. בכל מקרה מצאתי אותו במציאון (במחיר של 10 ש"ח) וחשבתי שזאת הזדמנות טובה.
חני
חני •לפני 5 שנים

אהוד תודה על סקירה יפה.

נראה לי שקטלוג הופך בסוף לאובססיה לא חייב בסדר הזה. זה יפה שאתה נכנס לאווירה של הארץ שבה אתה חוקר. זה יהיה נחמד אם תוסיף לזה גם אוכל צרפתי להשלמת האווירה. נהנתי לקרוא חוויותיך. אל זולא מתכוונת להגיע בהמשך.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 5 שנים

אני מסכים שאמיל זולא

הוא קלאסיקה ללא עוררין אבל עדיין יש מקום לספר כמו זה שטטיאנה דה רוניי כתבה. בניגוד לזולא היא התמקדה יותר באופן אישי במישהי בעוד שהספר שלו מביא את הסיפור הזה במראה פנורמי. בבקשה אל תמהרו לשפוט ספר שלא קראתם בגלל שנראה לכם שסופר כזה או אחר הוא מליגה אחרת. תנו לה קרדיט ולדעתי דווקא תופתעו לטובה.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

בקשר למשיסה אני מסכים לחלוטין עם מורי

מורי
מורי•לפני 5 שנים

המשיסה של זולא הוא סוג של מופת. דה רוניי אינה נחשבת כלל.

16 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אהוד בן פורת

הנשים

הנשים

כריסטין האנה

כבר כשקראתי את הספר "ארבע הרוחות", אחד מספריה הקודמים של כריסטין האנה (ודווקא לא את "הזמיר" שמוזכר בעטיפת הספר) היתה לי תחושה שמדובר בסופרת מיוחדת, שונה מכל האחרות. שמבחינתי, זאת היתה שאלה של זמן עד שאקרא ספר נוסף שלה, אבל בכל זאת קיבלתי דחיפה מ-אנוק ואני מודה לה על כך. אנוק פשוט יודעת שאני אוהב לקרוא ספרים, במיוחד כאלה שהדמויות הראשיות בהם הן גיבורות, אז הפור נפל על הספר "נשים", שהוא ספר כזה.

הדמות הראשית היא פרנקי מקגראת, אחת מיני רבות שבחרו להיות אחיות ולשרת בויטנאם, במקרה שלה זה בעקבות אחיה. רק שרוע הגזירה היא שהוא נופל במלחמה והם לא מספיקים לשרת ביחד. התיאורים בספר הם לפעמים עד לדקויות בהן בדמיונכם עומדת לפניכם אחות שאתם יכולים לתאר אותה פנימית (מה עובר עליה), אין ספק הספר מתחיל בקשיי ההסתגלות שלה וממשיך בהתעלות הנפש. אני כקורא הצלחתי להתרגש מהמעמד, וגם חיצונית מבחינת המדים שהיא לובשת, ואיך שהיא לובשת אותם, כשחשוב לה להקפיד על לבוש מגוהץ ומה שקורה סביבה מקשה עליה לשמור על תנאים הגיינים להם היתה ככל הנראה רגילה באזרחות.

קראתי את הספר בעניין רב, כשאני כמובן לא יכול לנתק את העלילה מהמציאות שאנחנו חיים בה אחרי ה-7.10 אז אם תרצו לצד הספרים שמביאים את הסיפור על האסון שפקד אותנו בישובי הדרום, ישנו גם ספר כזה. פעם ראשונה שאני קורא ספר ומרגיש צורך למרקר קטעים מתוכו אבל כמובן שמפאת כבוד לספרים אני לא מעז לעשות את זה. אני מכיר כמה שהייתי בשמחה מעניק להם את הספר הזה כמתנה. פשוט ספר שהוא בעיניי בגדר חובה, ואם בעניין של עיבודי ספרים לסרטים עסקינן (העלתי את הנושא הזה בחוות הדעת הקודמת שלי) אני מקווה שיהיה מי שיעבד את הספר הזה, בפירוש לא עוד ספר מלחמה, אלא כזה שנכתב בדם החיים עם משמעות כפולה, כמו שלדעתי אין בהרבה ספרים שהם אחרי הכל מדיומנם של סופרים.

לפני שנה•אהוד בן פורת
בלובירד

בלובירד

ג'נבייב גרהאם

הספר הזה, "בלובירד" הוא מסוג הספרים שקראתי ולצערי עד עכשיו לא יצא לי לכתוב על אבל אם במקרה תחלפו על ידי בחנות ספרים ותחפשו ספר טוב, במיוחד בכדי לרכוש ספר שני במבצע של חצי מחיר, קרוב לודאי שאני אמליץ לכם עליו.

אני מוכרח לגלות לכם שאני נהנה לקרוא ספרים שהגיבורים בו הם למעשה גיבורות, ואם אפשר אז עד רבה כשהן אחיות. לצערי זה בדרך כלל קורה בספרים שהרקע שלהם היא איזו מלחמה, לדעתי עוד לא קרה שמישהו מצא לנכון לכתוב על אחות שהיא סתם עובדת בקופת חולים או עובדת בשיגרה באחד מבתי החולים. הספר "בלובירד" הוא אולי הכי קרוב לזה, כי הרקע שלו היא תקופת היובש.

כידוע "בלובירד" נקראו האחיות לובשות המדים הכחולים (כידוע? נו טוב האמת לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, חשבתי שזה איכשהו קשור לכינוי של נגן הג'אז צ'ארלי פארקר). סיפורנו מתחיל הפעם בכך שמישהו נכנס לחנות ומביא איתו ויסקי שמצא בשיפוצים שנעשים בביתו ואז הדמות הראשית בספר נזכרת בעבר שלה כשהיא היתה אחות. הספר הזה מומלץ לאוהבי הרומנטיקה שבינינו אבל לו דווקא בקטע הקיטשי של העניין.

ג'נבייב גרהאם רקחה עלילה מעניינת, ולדעתי שאלה של זמן עד שיעבדו אותו לאיזה סרט. יכול להיות גם סידרה, בהתחשב למה שנוצר בעקבות "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (הנפלא של יניב איצקוביץ' ... בימים אלה אני עוקב אחר הסידרה בטלויזיה ובמקביל גם קורא את הספר) אבל עד אז אני מקווה שימשיכו לתרגם עוד ספרים של ג'נבייב גרהאם, כי זה הספר העשירי שלה ועד כמה שזכור לי לא נתקלתי בספרים אחרים שלה או שפשוט זה ספר שתורגם מחדש ואחרים שלה פשוט מטבע הדברים נשכחו.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
רוזנפלד

רוזנפלד

מאיה קסלר

התלבטתי לא מעט ביני לבין עצמי אם לכתוב את דבריי אלה כתגובה באחת מחוות הדעת לספר או כחוות דעת בפני עצמה ולבסוף הכרעתי באפשרות השניה, והרי היא לפניכם:

אני מוכרח להודות שהספר מתחיל נחמד, כאילו הדמות הראשית היא בת דמותה של הסופרת, הרי שתיהן עוסקות בעשיית סרטים. למרות הגסויות שלו המשכתי לקרוא אותו עד שאיבדתי את כל הסבלנות שלי (ובחיי שגיליתי סבלנות), בעיניי זה לא ספר להעביר איתו את הזמן, כי הוא פשוט לא מספק הנאה (בגרוש). אני מוכרח להודות שאני לא מכיר את מי שכתבה אותו אבל נראה לי שאם באמת יש איזו השלכה בין המציאות לכתיבת הספר כנראה שהוא נכתב בקטעים של חרמנות. היה מוטב לו הסופרת היתה משאירה את זה רק לעצמה.

זה לא סוד שהמציאות שאנחנו חיים ממלאת את הבטנים של כולנו כך שלחומר שאנחנו קוראים, במיוחד כמו בספר כזה, לא חסר הרבה לייצר לנו כאבי בטן ובחילות. אחרי מה שהספר הזה גרם לי לא נשאר סיכוי לכך שארצה בהמשך לחפש עוד משהו מפרי עטה של הסופרת הזאת. איך אומרים בלשון פשוטה "פיכס גדול". באמת, תנו לי רק לשכוח את מה שהיה לי איתו.

אחרי הכל בחרתי לשים את הספר בספריית רחוב שמישהו אחר "יהנה ממנו", כי לא רק שלא קראתי מישהו אחר שלא שיבח אותו אלא שיש כאלה שנהנים גם מסוג של ספרים כמו "חמישים גוונים של אפור" (שאני יודע שאני מראש לא אקרא). אז בכנות זה אולי רק אני רגיש מדי, כמי שהיה קורבן לאונס בילדותו (כבר שיתפתי את הסיפור שלי בזמנו בקמפיין Me too) אבל למה לעזאזל לספרים בניגוד לסרטים אין שום סימן שמזהיר על שימוש בשפה בוטה? זה לא שאני בכלל לא קורא ספרות ארוטית, הנרי מילר ואריקה ג'ונג שקראתי ספרים שלמים שלהם יודעים לעשות את זה.

לגבי ההתלבטות שהיתה לי. מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה בדרך כלל לפרגן אבל יש גבול והספר הזה מבחינתי עבר את השיא.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
בית הנייר

בית הנייר

קרלוס מריה דומינגס

אני בדרך כלל לא קורא ספר כזה שהוא פחות ממאה עמודים אבל משהו בתוכי אמר לי שאת הספר הזה אני חייב לקרוא. אם גם אתם רואים את עצמכם ביבליופילים, לדעתי, אתם חייבים לקרוא את הספר הזה שנקרא "בית הנייר", ולא אין לו קשר לסידרת הדרמה הטלווזיונית מספרד העונה על אותו שם.

תקראו את הספר הזה ותבינו שאתם לא "המשוגעים" (במרכאות) היחידים לספרים. כמי שרגיל לישון על מיטה זוגית כשצד אחד שלה מלא כל הזמן בספרים אבל כמובן שמתחלפים מדי פעם, הופתעתי לגלות שאני לא לבד. בכדי לא להרוס לכם את ההפתעה בקריאת הספר, אני אגלה לכם רק מעט, שלפחות השגעון של הדמות המרכזית בספר לא עוצר בזה.

העלילה של הספר הספר מעניינת אבל חבל באמת שהיא לא ארוכה מספיק. בגלל זה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה התחלתי לקרוא את "שיטוטים עם רוברט ואלזר" של קרל זליג, ספר שגם יכול לענות להגדרה "מומלץ בעיקר לביבליופילים", והמלצה ממני אם "בית הנייר" לא מצריך מכם לזכור הרבה אלא למעשה רק את "קו הצל" של ג'וזף קונרד, חכו כשתקראו אותו תצטרכו ממש דף ועט לידכם כך שתוכלו לזכור את כל הספרים שמוזכרים בו. קריאה נעימה !!!

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
יעדות

יעדות

דב מורן

ספר שהוא לצערי אכזבה. אולי דב מורן יודע לכתוב על התחום שהוא עוסק בו, כממציא הדיסק און קי - "עסקים ויזמות" אבל נראה לי שהוא הספיק כבר בספר הקודם למצות את העניין הזה, עד כי נדמה שלנסות למכור את הספר הזה זה כמו לנסות למכור בקבוק אוויר (הרגשה סובייקטיבית שלי).

אני חשבתי לתומי שהספר הזה יהיה מסקרן יותר, והאמת היא שמכיוון שזה ספר ראשון שאני קורא מהתחום הזה, לא היו לי יותר מדי ציפיות.

מה ששיכנע אותי לרכוש את הספר הוא שדב מורן מערב בו גם ענייני מוסיקה אבל לצערי הוא עושה את זה בצורה שטוחה. נראה שהוא אוהב מוסיקה ואפשר לומר שיש לו טעם לא רע אבל זה עדיין לא מספיק בכדי להפיק מזה ספר, מכיוון שמה שהוא בחר לכתוב עליו מוכר וידוע.

אז אני אומנם לא מדרג ספרים אבל אם הייתי מעניק לו ציון אז לצערי הוא היה מקבל מספיק בקושי.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
מחשבות על קולנוע

מחשבות על קולנוע

קוונטין טרנטינו

על העטיפה הקדמית של הספר ישנה אמירה של הניו יורק טיימס כי "טרנטינו כותב על קולנוע כמו שהוא עושה קולנוע" אפשר לקחת את זה כמחמאה אבל לדעתי זה מה שעצוב בכל העניין הזה. נכון שאני באופן אישי לא אהבתי את כל הסרטים של טרנטינו אבל בכל זאת עצוב שכגדול במאי הוליבוד הוא הפך בסופו של דבר להיות מי שכותב על קולנוע.

מאוד אהבתי את הספר הקודם שלו, "היו זמנים בהוליבוד" שהיה לדעתי הרבה יותר קליל ובמובן מסויים חיכיתי לספר הזה, בתקווה שהוא יהיה המשך של קודמו אבל עליי לומר בכנות שמהספר הזה נהנתי הרבה פחות. אפשר לחשוב שטרנטינו מספר לנו על הסרטים שהוא אוהב ובמילים אחרות הסרטים שעשו אותו אבל הוא העלה על הכתב נקודות שמצאתי אותן עבשות ולצערי לא תמיד מעניינות, גם אם יש לחלקן טעם של רכילות (מה שמקובל לחשוב שאנשים אוהבים לקרוא אבל לא אני). כמו זה שהשחקן סטיב מקווין היה מקבל על עצמו תפקידים ולא טורח לקרוא את התסריטים, את זה אשתו היתה עושה בשבילו.

לדעתי היה מוטב שהוא היה ממשיך בעשיית סרטים אבל את זה כנראה שיהיה קשה לטרנטינו לעשות כאיש משפחה ובהתחשב במרחק מהוליבוד. מה שכן יכול היה להיות נחמד בסופו של דבר אם הוא יתוודע לקולנוע שלנו, כלומר לקולנוע הישראלי ויכתוב על סרטים שנוצרו בארץ אבל שוב פעם לא ברצינות תהומית שכזאת. במידה וקראתם את הספר, ואהבתם אני מציע לכם לקרוא גם את "הסרטים בחיי" של פרנסואה טריפו.

עכשיו (כמעט חודש אחרי שכתבתי את דבריי אלו) נודע כי טרנטינו החליט לגנוז את סרטו האחרון, "מבקר הקולנוע". מכיוון שהשם שלו רומז לשם הספר הזה ואולי כמו הספר הקודם זה רק נדמה וכל אחת מהיצירות אמורות לחיות כאילו בזכות עצמה, אני מרשה לעצמי לעלות את השאלה אם לא היה מוטב שהיה גונז גם את הספר אבל הוא כאמור כבר יצא לאור ואין להצטער על צעד שכבר נעשה.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
רחוב העצב החד סטרי

רחוב העצב החד סטרי

אלכסנדר פן

לפני כמעט שלושים שנה (איך שהזמן עובר לו מהר) פחות שנתיים מכניסת האלף החדש שבו אנחנו חיים, זכיתי בתלושי קניה בתוכנית טלויזיה בזכות קטע שאמן שעד כמה שזכור לי היה ארקדי דוכין, ישב וקרא ואני זהיתי שמדובר בקטע של המשורר, דוד אבידן (בלי להתרברב יותר מדי, שאני לא אזהה קטע של אבידן?). התלושים היו בסך של 2,000 ש"ח ואני נהנתי בזכותם במשך שנה שלמה להיכנס לחנות הספרים הגדולה (בלי לעשות פרסומת), עם זו שהשם שלה מתחרז עם "ויסוצקי" (לא זמר המחאה הרוסי אלא של התה, אם כי כמובן גם הפוך זה יכול להיות).

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה כייף גדול זה היה. רכשתי כל מיני ספרים, גם כאלה שאם לא היתה לי ההזדמנות הזאת כנראה שבחיים לא הייתי קונה אותם. ביניהם גם הספר הזה, "רחוב העצב החד סטרי". אני מוכרח להודות שהשירה של אלכסנדר פן מעולם לא ממש דיברה אליי אבל הדבר היחיד שידעתי עוד באותם ימים (בטריוויה אני הייתי טוב עוד אז) ששלמה גרוניך ביצע שיר שלו באלבום "נדודי שינה" שמאוד חביב אליי גם היום. הספר הזה הוא בפורמט קטן, ואם תשאלו אותי, האמת דיי מעצבן. לדעתי ספרים צריכים להיות בפורמט אחיד, לא גדול מדי שלא יוכלו לעמוד על מדפים ובודאי לא קטנים מדי שיעלמו מהם בקלות.

השם של הספר "רחוב העצב החד סטרי" מזכיר לי תמיד את ספר השירים של נתן זך, "כיוון שאני בסביבה בצד השני של שינקין" (שאסוציאטיבית יש לו גם עניין ברחובות), ואם כבר בענייני טריוויה עסקינן אז להזכיר שלכל אחד המשוררים היה עניין עם משוררי דור הביט. נתן זך שתירגם את שירתו של אלן גינזברג לעברית, ופן שאחד השירים שלו לקראת סוף קובץ השירים הזה נפתח ב-"הביטו עליי אני ביטניק" שבעקבותיו כתבתי אני את "אני כלב בוקסר, כותב שירי בוסר / מזיל ריר בלשון בנאלית ...". כן, אני מודה היתה תקופה שגם אני חטאתי בכתיבת / בקריאת שירה.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
נשף חברים

נשף חברים

עמוס אריכא

עד היום כשמישהו היה מצביע על ספר מסויים ואומר עליו שהוא הספר הכי טוב שהוא קרא אי-פעם הייתי יכול לראות באמירה כזאת סוג של פלצנות אבל אני נשבע לכם שהספר הזה, "נשף חברים" של עמוס אריכא הוא לפחות עבורי לא פחות מספר כזה. אז מה נשתנה? מה עושה אותו לספר כזה? אולי השמות הנזכרים בו, גם כאחד שקורא ביוגרפיות לצערי לא יצא לי לקרוא איזכורים עליהם בספרים רבים כלכך.

אני אשתדל לא לעשות ספויילר, בתקווה שייצא גם לכם לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת לשם דוגמא אשלוף את השחקן והפנטומימאי, שייקה אופיר זכרונו לברכה (שאני לא מבין איך זה שעד היום עוד לא נכתבה עליו ביוגרפיה?) שדרך הקריאה בספר הזה הצלחתי להבין שלמרות ההצלחה שלו באירופה הוא, כמי שהיה ללא ספק אחד מאבות הבידור שלנו בחר לחזור לארץ, כי האהבה והגעגועים שלו לחברים גברו על הכל.

עמוס אריכא נתפס בעיניי עד היום כאחד שפירסם ספרים לבני הנוער, כך שזאת פעם ראשונה שאני קורא ספר מפרי עטו, אבל גם כך אני חושב שזה ספר אחד יחיד ומיוחד ברשימת הספרים שלו ובכלל. הספר עוסק לכאורה באהבה שפרחה פעם, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בקרב אנשי הבוהמה. יש האומרים בין המשורר אלכסנדר פן והשחקנית חנה רובינא. כבר מתחילת הספר אנחנו, הקוראים מבינים שקו המנחה את העלילה הוא התפר בין מה שקרה באמת לתוספת דמיון. דברים סולפו בכוונה, כמו מערכת המכתבים שהיתה ביניהם שהגיבורה מעידה (בביקור של הסופר אצלה בפרק אחרון של חייה) שהיא העתיקה אותם בכתב ידה, היות והיא בחרה להוריד מהם את הקטעים שלא יעניינו את כולם.

ההרגשה שהספר נותן היא באמת של "נשף חברים", עוד אחת מההדמויות בו מתחקה אחר ביקורו של הסופר, "מארק טוויין" בארץ (ע"ע מסע תענוגות לארץ הקודש) ומי שנהנה מהקריאה בו מן הסתם לא רוצה שהנשף הזה, שיש בו מן הזדמנות של פעם בחיים כאילו להתחכך בין המי ומי, יגיע לסופו.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת
יומן פרידה

יומן פרידה

ניצן ויסמן

מאוד נהנתי לקרוא את הספר הקודם של ניצן ויסמן, "המחברות השחורות של קרול שוורץ" ולמרות שהספר הנוכחי, "יומן פרידה" הוא ללא ספק היצירה הגדולה שלו קשה לי לומר שנהנתי לקרוא אותו, ולא חלילה מכיוון שהוא לא כתוב טוב אלא בגלל שהוא עוסק כולו בפרידה של הסופר מהוריו.

היתה לי מחשבה לכתוב ספר כזה בעצמי, ובניגוד לקוראים אחרים שגם הם כותבים בפני עצמם, אני דווקא מרוצה מכך שאני מוצא לקרוא ספרים שמביאים משהו שדומה לזווית הראיה שלי על החיים וכאן אני מוכרח להודות למרות שאני קורא לא מעט המדע בדיוני לא רק שהוא לא האהוב עליי אלא הספרים שאני אוהב לקרוא הם שונים מהם לגמרי, אני מחפש את הדברים שהועלו על הכתב ונכתבו מדם לבם של הסופרים ויש בספרות כמה דוגמאות לכתיבה שכזאת ("יומן אבל" - רולאן בארת, "מות אמי" - נתן זך ועוד ...).

יודעי דבר אומרים שהספרים של ניצן ויסמן, למרות שהפעם הוא בחר בנושא אינטימי, מקרוב או מרחוק "על החיים ועל המוות" זה תמצית הכתיבה הנפלאה שלו. התרגשתי לקרוא את הספר, ומצאתי את עצמי קורא אותו כמעט בנשימה אחת. המודעות שכולנו לוקחים בסופו של דבר את אותה הרכבת אל מחוץ לחיים, לעולם שכולו טוב מרחפת כל הזמן מעל הספר הזה. ניצן הוא חיפאי והוא במשך הכתיבה הוא מזכיר שמות של מקומות ואנשים, כמו דני נישליס זכרונו לברכה (איש רדיו חיפה שזכיתי להכיר באופן אישי) ולהבדיל מזה את חנות הספרים "גולדמונד" שמצאתי גם בכך משהו מרגש בפני עצמו.

כפי שאמרתי היתה לי מחשבה לכתוב ספר כזה, ואחת המחשבות שעלו לי לראש היא שאבא שלי הלך לעולמו לפני כמה שנים, הוא עבד ברכבת (זו היתה עיקר העבודה שלו למרות שהוא המשיך לעבוד גם אחרי שיצא לפנסיה מוקדמת) ואני חשבתי כמה מרגש שכשיגיע יומי, מי יודע אולי הוא יחכה לי ברכבת, בדיוק כמו בפעמים כשהייתי ילד קטן ומכיוון שלא הייתי רואה אותו הרבה בבית הייתי מוצא לנכון לנסוע לבקר אותו בעבודה שלו. אמא שלי, שתבדל לחיים ארוכים בדיוק כשהחלה המלחמה, לפני כמה חודשים הפכה להיות חולת דיאליזה ועברתי איתה כמה רגעים נוראים בהם חשבתי לא פעם שאני עומד לאבד גם אותה. היא אמרה לי שאם היא צריכה ללכת אז היא תלך. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לקחתי את האמירה שלה קשה, כמובן שאני לא יכול לראות את החיים שלי בלעדיה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי אני מבין טוב מאוד מה עבר על ניצן, מקווה שהוא מצא תנחומים בפורקן הכתיבה, יקבל את ההכרה שמגיעה לו ומצדי מאחל שיהיה חזק וימשיך לכתוב עוד ספרים, כי אני ממש מחכה להם.

לפני שנתיים•אהוד בן פורת

ביקורות נוספות על "הבית שאהבתי"

הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

ספר נחמד שונה מהקודם שכתבה "המפתח של שרה". בפקודת נפוליאון בשנת 1860 הברון אוסמן מתחיל בשורה של שיפוצים גדולים שישנו את העיר פאריז לחלוטין.
באותן שנים הוחלט להפוך את פריז לעיר מודרנית ולכן היה צורך למחוק ולהרוס את כל בתיה הישנים, שינוי שמחק גם דורות של הסטוריה מבנית.
בעיצומה של כל המהומה הזו ניצבת רוז שעומדת מנגד ומסרבת להרס בית משפחתה שעמד על תילו מדורי דורות. כולם מסביבה עוברים לבתים חדשים אך היא איתנה בדעתה
שלא להתפתות לכסף ולהתפנות.
היא אותבת מכתבים לבעלה ארמן שאותו אהבה מכל וכל והוא בעולם המתים כבר עשר שנים. בכתיבת המכתבים הללו היא בעצם מתמודדת עם המצב ודרכם אנחנו הקוראים גם לומדים להכירה.
ספר מסקרן על תקופה שהיתה ואיננה, על התמודדות של תושבי פאריז עם השינויים שעוברים עליה.
ספר שונה אך מעניין מאד על חברות אמיצה והדוקה לעיתים יותר ממשפחה ביולוגית.
סך הכל ספר קצר שסיימתי בתוך יומיים וממליצה.

לפני שנה•
★★★★★
•יפה
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

"...אבל אני
אוהב להיות בבית
עם התה והלימון
והספרים הישנים..."

בית זה כל כך הרבה יותר מדירה. את הדירה של ההורים שלי, נניח, יש לי את כל הסיבות לשנוא: הסביבה הלא נחמדה, השכנים מעלינו שבורכו בשמונה ילדים היפראקטיביים, השמש שלא מצליחה להיכנס לחדרים ומחייבת אור חשמל קר ומדכא כל היום, בכל עונה, ועוד לא מעט סיבות מוצדקות לחלוטין לשנוא את ששת החדרים הללו.

אבל את הבית הזה, הבית שבו גדלתי, שאילו הגעתי לראשונה בגיל כמה ימים ועד היום לא עזבתי – הבית הזה הוא התפאורה האמיתית של ילדותי, של כל חיי עד עכשיו בעצם.
הבית הזה שכמעט כל קירותיו מצופים ארונות ספרים, ובמטבח יש תמיד תמונות על המקרר וסירים על הגז, ובמרפסת עציצי גרניום ולפעמים שאריות מקרשי הסוכה – תלוי מתי יוצאים אליה – הבית הזה הוא תבנית נוף מולדתי. הוא עשוי מזכרונות.

אז לא אכפת לי עד כמה השמש נכנסת אליו או לא, ומה יהיה עם האספקה המתמדת של השכנים מעל. הבית הזה בשבילי הוא מודל לחיקוי. בית זה כל כך הרבה יותר מארבע קירות.

אהבתי מאד את הספר הזה. הוא כאילו דיבר מתוך גרונה של קריקטורה בת ארבעים, חמישים או שבעים. ככה אני אתגעגע לבית הזה. ככה כל מרצפת תעיר בי זיכרון.

קראתי על רוז שמתחבאת במרתף של הבית שהיא אוהבת - כל כך אוהבת עד שלא אכפת לה למות שם לבד, בחושך, במרתף ורק לא לעזוב אותו - ולא יכולתי להימנע מההשוואה למגורשי גוש קטיף.
גם אצל רוז וגם אצלם זו היתה הוראה מהשלטונות, מגוף רשמי וגדול עד שאין לך סיכוי אפילו להתמודד מולו. בשני המקרים הציעו פיצויים כספיים – כאילו שכסף יכול להוות תחליף לזכרונות.

ספר נפלא. כתוב ברגישות. משלב דיבור בגוף ראשון הווה, עם זכרונות עבר ומכתבים ישנים – שילוב מדהים ונוגע. מומלץ לסנטימנטליים, למתגעגעים, ולכל המאוהבים בביתם...

" הבית דומם ודומעים חלוניו
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו-
וביתו לא יכול להכיר..."

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

פריס, הו פריס.
לאורך כל הקריאה מצאתי את עצמי תוהה אם הספר היה תופס אותי באותה מידה לו היה מתרחש באמסטרדם, או חלילה בברצלונה או אפילו תל אביב.
האם הספר רלוונטי בכלל לדורנו שמחליף דירה כל עשור או פחות ?
תראו לי בית אחד שדורות על גבי דורות של אותה משפחה גרים בו.
ואולי בזכות העובדה שכבר אין דברים כאלה, הספר מקסים.
רומנטי ? כן. צפוי ? מאוד. פריס ? לא מזיק ולבטח מועיל.
בשורה תחתונה. מומלץ לפני נסיעה לפריס. או אחרי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שמוליק
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

סיפור די קצר וקריא שנקרא בנשימה אחת כמעט על פריז של פעם... לפני המלחמות.
סיפורה של אלמנה אחת שמסרבת להיכנע לרוע הגזרה של נפוליאון להחריב את הבית שלה לצורך בניית שדרה ענקית ומודרנית.
היא מתחילה בכתיבת מכתבים לבעלה שנפטר עשר שנים קודם ועל ידי כך מגוללת בפנינו את סיפור חייה איתו ואז גם בלעדיו.
אני דווקא לא מאלה שהתאהבו בפריז בעקבות הספר הזה או התמלאו געגועים אליה. מבחינתי הסיפור הזה היה עדיין יפה אם היה מסופר גם על כל מקום אחר בעולם. בית זה בית...אנשים זה אנשים והיופי בספר הזה הוא הדמות לדעתי ואופן הכתיבה.
בספר לא ארוך עדיין הצלחתי להתחבר לגיבורה ולהישאב לסיפור חייה.
את הספר סיימתי בפחות משבוע ואני מאמינה שיהיו כאלה שיסיימו אותו גם ביום אחד.
בהחלט שווה את ההשקעה

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

ספר נחמד על פריז, צרפת, שנת 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן
בתוכניתו להרחבת הכבישים, השדרות והרחובות בפריז, כדי להפכה לעיר מודרנית
עם שדרות רחבות, מוארות ומנוקזות היטב, כיאה לעיר חדשה ומודרנית.
לצורך כך נדרש להרוס בתים רבים, חנויות, בתי עסק, בתי מלון וגנים,
דבר הגורם לשברון לב ומפח נפש לתושבים הנפגעים, גם אם מפצים אותם בסכום כסף כזה או אחר.
הסיפור הוא על אישה אחת, רוז בזלֶה שסירבה להתפנות מבית משפחתה שהיה מועמד להריסה.
הספר מסופר כהתכתבות בין רוז לבין בעלה המנוח, ארמן.
קצב האירועים איטי לטעמי, לעיתים אף משעמם.
נושא הספר מעניין. שופך אור על אירוע שלא הכרתי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תמי
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

תענוג של ספר! נהניתי מכל רגע , קראתי לאט לאט שלא ייגמר לי התענוג 
ספר שכתבה אותה סופרת שכתבה את "המפתח של שרה" המדהים. הספר הזה שונה לחלוטין מספרה הקודם אבל גם כאן הכתיבה מצויינת, הקריאה זורמת והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה.
מסופר על רוז, אישה אמיצה, בשנות ה- 60 לחייה, שלא מוותרת על רצונה ונלחמת על זכותה להישאר בביתה הישן בפריז שנהרסת לקראת הפיכתה לעיר מודרנית.
הסיפור מתרחש בפריז בשנת 1860, כאשר הברון אוסמן מבצע את הנחיית נפוליאון השלישי ומתחיל להרוס אותה במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית.
כל העיר נהרסת, בתים, שכונות, היסטוריה שלמה עומדת להיעלם. גם ביתה של רוז עומד להיחרב. רוז מחליטה להילחם בהוראה להרוס את ביתה. הבית שבו היא גרה היה של בעלה ולפני כן של אביו ושל סבו. כל 40 שנות חייה האחרונות עברו בבית הזה. היא מסתתרת במרתף וכותבת מכתבים לבעלה האהוב שנפטר ממחלה. במכתבים היא מספרת לו על הכוונות של הברון, על מלחמתה בשלטונות, על מחשבותיה, על רגשותיה ועל כל קורות חייה וחושפת בפניו סוד גדול שלא גילתה לו בחייו.
המכתבים כל כך מרגשים. האהבה של רוז לבעלה היתה ועודנה כל כך עזה. היא מספרת איך הם הכירו, איך הכירה חברות חדשות לאחר שנפטר (מוכרת פרחים וברונית), על הידיד שלה, על בתה ובנה.
אגלה לכם שגם הסוף של הסיפור היה "וואו" בעיניי.
זה רומן על אהבה, חברות, נאמנות ואומץ. ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר הזה!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•תושיק
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

הבית שאהבתי הוא מכתב אהבה לבעל מת ולפריז הישנה, ​​לפני שהקיסר נפוליאון והברון האוסמן השלימו את מאמצי המודרניזציה המסיבית שלהם בעיר פריז ב -1860.
מהמרתף של הבית הריק שלה כותבת האלמנה רוז בזלת וידוי ארוך על החינוך, נישואין, ילדים, חברויות והטרגדיות שלה. ביתה של רוז מתוכנן להריסה והיא מסרבת לעזוב.

“הבית שאהבתי” סיקרן אותי.
אהבתי מאוד את “המפתח של שרה”.
זהו ספר שונה מהמפתח של שרה. אין הספר עוסק בסיפורה של ממשלת צרפת השולחת אזרחים יהודים למחנות השמדה גרמנים במלחמת העולם השנייה, אלא במצוקה הנגרמת על ידי הפקעת בתים ונכסים כחלק משיפוץ מסיבי של העיר פריז בתקופת שלטונו של קיסר נפוליאון שלישי.

זהו ספר על שכונה פריסאית, אישה ובית, אבל זה לא רק בית, זה בית בעל היסטוריה. בית בו חוו אהבה ושמחה מחד מוות וטרגדיה מנגד.
בית שהוקם ב -1715 ודורות של משפחת בזלה גרו וגדלו בו.
רוז בזלה, בת קרוב ל – 60, מספרת כי “הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בבית הזה היתה כדי לקנות פרחים… זה היה לפני קרוב לארבעים שנה. הייתי בת תשע עשרה…”

רוז ובעלה ארמנד בזלה חיו חיים שקטים. לאחר מותו, היא מנהלת מערכות יחסים עם שכניה, שוכריה ועובדיה. לאורך הסיפור ישנם הבזקים של העיר פריז באותה תקופה ושל חיי הקהילה הקטנה והאינטימית באותה שכונה.

רוז נחושה בדעתה שלא לעזוב את ביתה ולהתמודד עם הפסד הדבר היחיד שנותר לה.
במקביל היא מתאבלת על המוות האיטי של העיר האהובה שלה, פריז. רצון הקיסר והמושל להופכה לעיר מודרנית מביא להחרבת שכונות ובתים ולמחיקת היסטוריה במחיר של אובדן קהילה.

אהבתי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מירב גת
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

זהו סיפורה של משפחה בעידן נפוליאון השלישי, הקיסר היהיר שהחליט לשנות את פניה של פריז ולהפוך אותה לבירת העולם. ספר מעניין במיוחד, מביא את הצד השני של המטבע בעידן של הריסת הישן (מבנים שלא זכו להכרה כמורשת עולמית).סגנון הכתיבה והיכולת להגיש לקורא תמונה של המעגל הקרוב, לפרטי פרטיו, כולל הרגעים המרגשים, הכבוד ההדדי, העצב והשמחות בין קרובים ושכנים. אופי החיים במעגל הקרוב בהשוואה לניכור וליהירות של השלטון. סודות אפלים מההיסטוריה של פריז בשלבי הפיכתה לעיר מושכת עין, ומודרנית, המאבדת את אופיין הייחודי של השכונות הוותיקות. מומלץ מאוד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•טרי
הבית שאהבתי

הבית שאהבתי

טטיאנה דה רוניי

אני די משוכנע שהספר הוא אחד הטובים שקראתי - הקצב שלו ועומק הרגשות קושרות, אותנו הקוראים, יחד בחוויה חזקה של אישה שהולכת עם האמת שלה עד הסוף, בעיקר בגלל שברור לנו שאנשים כאלה ואהבות כאלו כבר לא קיימים בעולמנו , ספר קטן שמשאיר רושם ענק.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חיית טוטם
דירוג
3.0
לפני 9 שנים

“ספר נחמד על פריז, צרפת, שנת 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן בתוכניתו להרחבת הכבישים, ה”