את הספר הזה התחלתי וסיימתי לקרוא יום לפני יום השואה. פשוט לא יכולתי לעזוב אותו. ככה זה אצלי: "נו, רק עוד 200 עמודים נגמר הספר, עכשיו אפסיק?"; "אז מה, תכף נגמר הפרק"; "מה זה משנה שיש מחר בית ספר?". ועוד ועוד ועוד.

בכל אופן, יש לציין שלא ששתי במיוחד לקרוא את הספר הזה; איני יודעת מדוע. אולי זה כי הוא נשמע לי קודר מאוד.
עלילת הספר משתקפת יפה מהתקציר ואין צורך להרחיב בנושא.
במקום זאת, הביקורת שלי

אחד ההרגלים החשובים שסיגלתי לעצמי כבר לפני שנים, הוא לא להתווכח עם נשים. הכוונה עם נשים בכלל אבל עם השתיים שאיתי בבית, בפרט. ממילא בכל הוויכוחים איתן אני יוצא כשידי על התחתונה, אז למה לי להרגיש לוזר? לכן כשהגישה לי אשתי לפני כמה ימים את הספר "המפתח של שרה" והודיעה לי נחרצות כי זה הספר הבא שאני עומד לקרוא, השבתי לה מיד בחיוב ובהבעת תודה. אשתי כידוע, תמיד צודקת.

עלילת הספר נעה בין שני סיפורים מקב

בהיסטוריה המודרנית, בעיקר כשמדובר במלחמת העולם השניה, נפערו חורים שחורים, כשבמקרה הלא מחמיא של צרפת מדובר בכיבוש וגם שיתוף פעולה. שיתוף פעולה זה הביא לכך שב-16 ביולי 1942 שוטרים צרפתיים החלו באיסוף יהודים בפריז לוולודרום ד'איבר, המכונה ול-ד'איב, ומשם נשלחו היהודים לאושוויץ, לדרכם הסופית. במספרים מדובר באיסוף של 13,152 יהודים, גברים, נשים וטף.

הספר נכתב ע"י <mark>טטיאנה דה רוניי</mark> ילידת פריז, סופרת ומבק

הבוקר סיימתי לקרוא את ספרה של <mark>טטיאנה דה רוניי</mark> "המפתח של שרה". הספר מגולל את קורותיהם של יהודי צרפת במלחמת העולם השנייה. את חלקם של הצרפתים לטוב ולצערי בעיקר לרע בתקופת השואה. את אירועי ה-’וול-ד’איב’, ואת גורלם של ילדי ה-’וול-ד’איב’ . אולם בעיני מעבר לסיפור התקופה מסתתרים בספר רבדים הרבה יותר עמוקים. על יחסי אנוש, ואודות האחריות ההדדית שעל בני המין האנושי באשר הם לשאת האחד כלפי רעהו. כל הסיפור נסב

לא אלאה אתכם בחזרה על תוכנו של הסיפור. הוא נמצא בתקציר המופיע בגב הספר - לא תקבלו תימצות טוב ממנו.
ומכאן אתחיל בחוות דעתי.

14 ביולי, 1789. פריז, פרוץ המהפכה הצרפתית.
אחת הסיסמאות הבולטות ש'הבעירו' את המהפכה היתה: "כל בני האדם נולדים חופשיים ונשארים בני חורין ושווי זכויות..."

כעבור כ- 150 שנה...

ליל ה- 16 ביולי 1942, פריז.
המשטרה הצרפתית - ששיתפה פעולה עם הנאצים, עורכת מצוד על כ- 15

דחפים ויצרים זה דבר בלתי נפרד מאיתנו, אנחנו אנושיים, אחרי הכל. אבל הדחף הכי גדול הוא הדחף לדעת. בגלל זה אנחנו שואלים, תוהים, חוקרים.
יש תמיד תוצאות כי אנחנו יודעים. כי אנחנו מגלים, כי אנחנו מבינים.
הדחף לדעת תוקף את כולנו. אותי, למשל, בתור נערה מתבגרת, יוצא לא פעם ולא פעמיים. היותי נאיבית, מעט בורה, גורמת לי לרצות לדעת ולשאוף למידע.
אני מניחה שזאת הסיבה שיצא לי לשאול את חבר של אמא, "למה הם שונא

ספר מקסים!! כ"כ מרגש, עצוב, נוגע ללב..
קראתי אותו בנשימה עצורה, הכתיבה ממש מסקרנת, מעניינת, אי אפשר להניח את הספר..
האמת לפני שקראתי את הספר בכלל לא ידעתי שהצרפתים שיתפו פעולה עם הגרמנים, מסתבר שלהיות אכזרי ולא אנושי זה מדבק!
אני עד עכשיו מזועזת מזה שכולם ראו ושתקו! מעטים אלה שבאמת עזרו ליהודים...זה פשוט לא יאומן מה שעבר על היהודים באותה תקופה! ועל מה? ולמה?? כנראה אני לעולם לא אבין...
חשוב בא

"זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."
מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שורדת' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלח

את הספר הזה התחלתי לקרוא בערך באותו הזמן כשהתחילו לדבר בחדשות על האירוע ההוא במיניאפוליס, בו שוטר לבן דרך על אדם שחור וחנק אותו למוות.
ולמה אני חושף את הפרט הזה? כי גם באירוע שקרה במיניאפוליס, וגם באירוע שמוזכר בספר הזה (אירוע ה"וול-ד'איב") האנשים שלכאורה אמורים להיות החבר'ה הטובים, אלה שמצילים את העולם מפני החבר'ה הרעים - כלומר, השוטרים - מתבררים בסופו של דבר כאנשים רעים בעצמם. זו תחושה קשה, שא