“#
ספר הביכורים של הילי, "אליזבת איננה" היה פשוט נפלא. היא כתבה אותו כשהיתה בת 24 והדהימה אותי בהתבוננותה החדה, ביכולתה להעביר תיאורים של משהו כל כך רחוק ממנה – שיטיון – והצליחה להעביר את התחושות של מי שמאבדת לאט לאט את מוחה, ושל האוהבים אותה.

הספר הזה עוסק בתוכן שונה – יחסי משפחה, בעיקר אמהות-בנות. הילי מתארת פה מתבגרת כל כך מעצבנת, שאם הייתי אמה הייתי זורקת אותה מהבית... מתארת אם כל כך מעצבנת, שממש מגיע למעצבנת הזו בת כזאת. תיאורי הדמויות האינם אמינים במיוחד ונראים כמו מחזה בלתי גמור.
באופן אמין יותר היא מתארת את חוסר הביטחון של הורים, בעיקר אמהות, השואבים ידע חינוכי וטיפולי מספרים ומטלוויזיה, נעזרים באנשי מקצוע ואנשי חינוך, המטילים עליהם, מצידם, מטלות מופרכות כדי להפוך ל"הורים טובים". הם מרגישים אשמה על כך שילדיהם לא מקבלים את ההורים הטובים שמגיעים להם, ואינם מרשים לעצמם להתנהג כמו שהם מרגישים בגלל חוסר הביטחון, הגדל, מצידו, בגלל התנהגותם.

הסיפור מתחיל כשלאנה בת החמש-עשרה נמצאת ארבעה ימים אחרי שנעלמה, חבולה, מיובשת, מטושטשת ו... לא יודעת או לא רוצה לומר מה קרה. אמה מתחרפנת והופכת אובססיבית לדעת מה קרה בדיוק, חופרת ועושה את כל מה שהיא סבורה שאסור - עוקבת אחרי הבת בפועל וברשתות החברתיות, מאזינה לשיחות הטלפון שלה, מדברת עם החברות שלה ומאפשרת לבתה את המצב של "יש לי מידע שאת מתה לדעת, ולא אשתף אותך, נא-נא-נא..." האב הוא הקול השפוי, המוכן להמתין ולראות, לתת לבתו זמן (והילי רומזת שככה זה אבות – להם מותר להמשיך בחייהם אם קורה משהו רע לילד, אפשרות שאינה ניתנת לאמהות). יש גם אחות גדולה – לסבית מוצהרת בהריון חד-הורי.

בגלל הספר הראשון של הילי ציפיתי להרבה והתאכזבתי. זה לא ספר רע, זה ספר בינוני, האומר דברים בנאליים וחבוטים, באופן חופר וטרחני. הסיפור נמשך ונמשך ללא סיבה ברורה, ההתחלה הדרמטית אינה ממשיכה בעניין או במתח. הוא כתוב בפרקים קצרים עד קצרצרים שלכל אחד מהם כותרת מודגשת. אחד הקצרצרים הוא בעל כותרת "יציאה מהארון": ואומר בערך כך: "אמא, אבא", אומרת הבת "תכירו את פרנסין. היא בת הזוג שלי ואני לסבית" "אוי תודה!" אומר האב ומחבק אותה "פחדתי שאת הולכת להגיד לנו שאת טבעונית..." והבדיחה המזוקנת והחבוטה הזו היא כל מיכסת ההומור שמצאתי בספר.”

“יחסי אמא ובת תמיד היו מקור לתילי תילים של מילים יחסים לא קלים, כמי שמגדלת שתי בנות טיפשעשרה בבית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם העליות והמורדות של יחסים כאילו, פער דורות, טכנולוגיה ודיבור מהיר ובלתי מובן בעליל.

ג'ן ניסתה להתקרב לביתה בת החמש עשרה, יש להן תחביב משותף, הן מציירות, היציאה לנופש בכפר עם קבוצת ציור הובטחה כמשהו מקרב בינהן, כיפי וחוויתי, אבל שם קרה הנורא מכל, ביתה לאנה, נעלמה, מוטרפים מדאגה לא ידעו ג'ן ויו מה לעשות, תמונתה של לאנה הופיע בכל מהדורת החדשות, כולם חיפשו את לאנה.

ואז, לאחר ארבעה ימים לאנה נמצאה בשדה בור של תושב הכפר, מבולבלת, פצועה לא זוכרת מה קרה.
לאחר בדיקות מקיפות ושיחות לאנה עדיין מתעקשת, " אני לא זוכרת כלום"

ג'ן לא מוותרת, שואלת שוב ושוב, מנסה להתחקות אחר לאנה, באובססיביות משהו, ואז זכרונות מהעבר צפים, היחסים עם ביתה הגדולה, לסבית בהריון, היחסים עם הוריה ומחלת נפש שמסתובבת במשפחה.

ספר לא קל, לא תמיד זורם אבל כתוב ברגישות, חודר אל נבכי נפשינו ויחסינו עם ילדינו,
וזה שווה הכל.

תהנו.”

“משהו השתבש, על יחסי אימהות ובנות – שריקה באפלה, אמה הילי


לספר הזה חיכיתי במיוחד, כי כל כך אהבתי את אליזבט איננה ספרה הראשון של אמה הילי שיצא אף הוא בסנדיק ספרים, והמלצתי עליו בפוסט.

זה היה ספר ביכורים בוגר ומורכב, שעוסק בזקנה, בדמנציה, באהבה ובחמלה. ספר שקשה להאמין שנכתב על ידי סופרת צעירה.

לכן שמחתי מאוד כששמעתי שיצא הספר השני שלה, אך מלבד העובדה שבלב שני הספרים עומדת תעלומה, ושניהם עוסקים במשפחות מורכבות אין ביניהם הרבה דמיון.

בלב שריקה באפלה עומדת מערכת היחסים המשובשת בין האם ג'ן ללאנה בתה בת החמש עשרה. הן יוצאות לחופשת ציור משותפת בכפר. לאנה מתיידדת עם נער מקומי ועם אחד מחברי הקבוצה שמתגלה כמיסיונר, ויום אחד היא נעלמת ונמצאת פצועה, מיובשת ומבולבלת על ידי איכר מקומי, ארבעה ימים לאחר שנעלמה.

מאז התעלומה האמיתית שאינה מניחה לאם היא מה קרה ללאנה בארבעת הימים הללו?

כמו תמיד כשלא יודעים הראש מוצף בתסריטים הגרועים ביותר. לאנה לא יכולה ואולי לא רוצה לספר מה עבר עליה, ומסתפקת בלא זוכרת לאקוני.

"…וג'ן הרגישה שוב הד מכאבה של בתה זורם באיבריה. לכאב הייתה משמעות, המשמעות שלו הייתה שעליה לנחש, לדמיין מה לאנה עברה. המשמעות הייתה שעליה להימנע מניחושים או מדמיונות. המשמעות הייתה שהיא עוללה לעצמה משהו נורא. המשמעות הייתה שהיא ספרה לג'ו את כל מה שיכלה, המשמעות הייתה שהיא מסתירה משהו, המשמעות הייתה דברים רבים."
וג'ן לא יכולה להפסיק לשאול אותה, ולהחמיר את מערכת היחסים הרעועה גם ככה ביניהן.

הספר מורכב כולו מפרקים קצרצרים מעין רשימות ולאט לאט נפרשת בפני הקורא תמונה מלאה יותר של העולם של המשפחה ובעיקר של ג'יין האם.

אנחנו מכירים את האחות הבכורה מג, שמרגישה שלאנה תופסת את כל המקום במשפחה ולא משאירה גם לה אמא.

את יו האב שהוא הגורם המרגיע והלא מאיים ומנסה ללא הצלחה להרגיע את ג'יין.

הפסיכולוג שאליו הולכות ג'יין ולאנה, הסבתות המצחיקות, גרייס חברתה הרוחנית של ג'יין, חבריה לעבודה שגם בה היא מרגישה ככישלון, השוטרים וחתול דמיוני או לא.

לאט לאט נארגים כל הפרטים לסיפור, שבסופו נפתרת התעלומה בצורה נהדרת ומרגשת לטעמי, ממש מעין לידה מחדש. אבל אני לא רוצה לקלקל. זה ספר שמזמין קריאה שנייה, ובה כבר מצאתי לאורך הספר רמזים לפתרון.

מעבר לתעלומה, ולמערכת היחסים בין הבת לאם העומדת בליבו של הספר, יש בו שרטוט מדויק ולא קל של מתבגרת המתקשה להתמודד עם החיים. לא תמיד ההורים אשמים, לפעמים זו פשוט התחושה שאי אפשר יותר.

לאנה נהגה לפגוע בעצמה, וניסתה להתאבד, וג'יין מרגישה שכל זה מסמן אותה כאם שנכשלה, אין לה כבר זהות יותר ואסור לה גם ליהנות מתחביבים או מביטוי אמנותי כמו ציור. היא האמא, ככה קוראים לה כולם, היא כבר לא ג'ן. מעניין שגם היא שמה לב שיו האב, יכול להמשיך בחייו והוא אינו מואשם.

"זה מה שקורה כשאת אמא רעה כל כך, עד שהבת שלך רוצה למות. אחד הדברים שאת מאבדת אוטומטית הוא הזהות שלך, הזכות שלך לזהות… יו הורשה להמשיך בשיעורי פסנתר מדי שבוע, אבל ההשלכות מבחינתה של ג'ן היו ברורות: אם מבחינתך (הציור) זה סתם תחביב, מדובר במשהו אנוכי ולא מגיע לך ליהנות ממנו."
יש פה כתב אשמה מעודן נגד החברה שתולה את כל בעיות הילדים באימהות, הן צריכות להיות מושלמות, אמא מספיק טובה כמו המונח שטבע פסיכולוג הילדים ויניקוט זה כבר לא מספיק. היום אמא צריכה להיות מושלמת. לגונן בלי לחנוק, להתעניין בלי להציק, וג'ן פשוט לא מסוגלת.

היא מתגעגעת לעבר שבו הכול היה פשוט יותר, "האושר הוא נחלת העבר. הוא ההפך מההווה, שבו אפשר לעשות הכול נכון ובכל זאת לגלות שהחמרת את המצב. האושר הוא לעשות הכול לא נכון ולגלות שהדברים מסתדרים למרות זאת."
היא קוראת ספרים על עולמם של מתבגרים, נעזרת במומחים אך לבסוף משהו בה, מוביל אותה לפתרון.

"היא הבינה שזה בלתי נמנע, שהיא שוב תגיע לשם, לשם שמה פעמיה במחשבותיה (בנשמה, גרייס הייתה אומרת) כבר חודשים. משהו הלך שם לאיבוד, משהו השתבש, והיא הייתה צריכה להרגיש את האדמה מתחת לרגליה, לשחזר את צעדיה, את צעדי בתה, ולברר אם הנוף יגלה אי אלו סודות."
בתוך הסבך העדין והמכאיב הזה של חיי המשפחה, ובעיקר היחסים הקשים והפוגעניים בין לאנה לג'יין, עולה בסוף תקווה ואפשרות לריפוי.


ספר לא קל, כתוב במיומנות וברגישות, בכנות ועם הומור דק, המנסה להתוות דרך על הקרקע הלא בטוחה של יחסי הורים וילדים ובעיקר יחסי אימהות ובנות.

מומלץ מאוד. מעניין מה יהיה ספרה הבא של סופרת צעירה ומוכשרת זאת, ותודה לסנדיק תמיר שהביאו אלינו את קולה המיוחד.”