“לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם. רופא העיניים הופך לעיוור, וכל מי שהיה בחדר ההמתנה של הרופא. לא מדובר בעיוורון רגיל של חושך, אלא עיוורון לבן. רק אדם אחד נותר רואה – אשת הרופא.
מגפת העיוורון מתפשטת כמו טור גיאומטרי (נשמע מוכר?), וכמו התפרצויות אחרות של מגפות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, בסיפור כמו במציאות, נעשה שימוש בפרקטיקה עתיקת יומין של בידוד וריחוק חברתי כמענה להתפשטות המחלה. ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, ומתקבלת ההחלטה לאסוף את כל העיוורים ולשים אותם בבידוד, כולל את כל אלה שבאו במגע עמם ונושאים את הנגיף. המקום הנבחר הוא בית משוגעים ישן, שם עוברים העיוורים תלאות עד אשר מצליחים להשתחרר מהמקום, רק בשביל לגלות שבחוץ כולם עיוורים, ושורר בית משוגעים מזן אחר של תוהו ובוהו.
בתקופה שבה הקורונה הוכיחה כי תרחישים דמיוניים יכולים להתקיים במציאות, ההתמודדות של האנשים כיום מקבלת זווית ראייה קצת אחרת ממה שנוטים לתאר. אנשים לומדים להסתגל ולהעריך פתאום את הדברים הקטנים שבשגרת החיים. אותה שגרה יומית מוקפת רעשים, המסיטים את תשומת לבנו מאנשים והמראות סביבנו, מלראות זה את זה או את האחר, והופכת אותנו לסוג של עיוורים. אבל עבור אנשים שמתעוורים, תחושת קץ העולם מאוד נוכחת. העולם שהם כה אהבו לראות, נעלם להם כשהראייה נעלמת. אותם דברים קטנים-גדולים של שגרת החיים נעלמים. תוסיפו לזה שלפתע הם הופכים לאנשים שקופים, לאנשים שנוטים לייחס להם מוגבלויות נוספות של אנשים שלא שומעים או לא מבינים, ותקבלו במקצת את התמונה של התמודדות אדם עיוור בחברה רואה. ולהיות עיוור זה לא רק עניין פיזי אלא גם מנטלי. וכמובן, הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. אך החברה צריכה להבין שאדם עיוור, או כל אדם מוגבל אחר, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות.
לא מדובר בסיפור שהאג'נדה שלו הוא התמודדות של עיוורים עם עיוורונם. אלא בסיפור, שכמו תרחישים דמיוניים אפוקליפטיים אחרים, האג'נדה שלהם דואגת לזעזע, לבקר ולעורר את השאלה – מה יהיה אם? ( מה יהיה אם כולם יתעוורו? מה יהיה אם מגיפה תשתלט על העולם? מה יהיה אם תוהו ובוהו ישרור על פני הארץ?). העיוורון של סאראמאגו הוא מופע אימים על עולם שמתמוטט. עולם של עיוורים, לפי סאראמאגו, אינו רק עולם של כאוס ובלגן. זהו עולם המפשיט את האנשים מהערכים המוסריים הבסיסים שלהם אל עבר אלימות, התבהמות, כוחניות וצחנה. ובעולם הזה, גם ה"מלכה" היחידה שרואה מייחלת לעצמה להיות עיוורת, ולא לחזות ולהרגיש את מראות הזוועה.
הרעיון המרכזי של הספר מעניין ויצירתי. הוא גרם לי לחשוב על אף הקריאה הלא פשוטה. אבל עם כל התיאורים, המטאפורות וסגנון הכתיבה המיוחד של דיאלוגים בחשיכה, הוא לא הצליח להעביר לי תחושות אמיתיות ועמוקות שעוברות על אנשים, מעבר לראייה של אנרכיה וזוהמה, והצגתו של העיוורון כסופה של האנושיות (?). מה שכן, לקרוא ספר כזה בתקופה שכזו, מכניס קצת לפרופורציה את תרחישי הקטסטרופה למיניהם.”
