ביקורת ספרותית על רעד - הזאבים של גרייס #1 מאת מגי סטיווטר
ספר טוב

---

ירח מלא.
חיה רצחנית.
הולכים על שתיים.
תשכחו מכל הסטיגמות המטופשות האלו על אנשי זאב. בספר הזה זה לא כך.

רעד. התאהבות של שני בני נוער. אהבה בלתי אפשרית. הם קטשיים מאוד, הסופרת חיה בסרט שדבר כזה יכול לקרות אבל....
אז יש התהפכות בעלילה. הוא לא ספר נוער טיפוסי (הוא די טיפוסי אבל לא כמו דמדומים ויומני הערפד. איכס על שתי הסדרות האלה). הוא מצליח להפתיע ולרגש ולהתעניין בעמקי הפרטים.

הכריכה מכוערת, אני לא אכחיש. כחול הוא הצבע האהוב עלי, אבל לא כחול חיוור של בתי חולים (לא יודעת אם הוא כזה, הוא פשוט נראה של בית חולים). הזאב בצבע עוד יותר בהיר שמזכיר עוד יותר בית חולים וטיפת הדם המגוחכת ליד השם בשחור (באנגלית איפת הדם הזו מוסיפה משהו אבל בעברית בכלל לא). ועוד משהו: היה יותר יפה אם היו עושים את כל הענפים ללא העלים בצורת הלב שאותי אכליא. לא יודעת. הכריכה גרועה.

אך המשפט המפורסם "אל תשפוט ספר לפי הכריכה", מתאימה בול לספר.

אהבתי אותו, ואהבתי את הדמויות (רובן לפחות). העלילה זרמה בקצב טוב ואני מחכה שלספריה יגיעו כבר הספר השני והשלישי בסדרה.

לגבי העלילה: אהבתי שהם לא עשו ישר איך הם מתאהבים. אבל, הנשיקה הראשונה שלהם באה מהר מידי. בכלל ההתאהבות. רק יצאתם מבית החולים, הוא ישן אצלך לילה אחד וכבר משהו? באמת, תשלטו בעצמכם. זה שהוא הציל אותך כבר אומר שאת אוהבת אותו? עוד לא הכרת את האופי שלו כמעט!
הסוף, יכלו לפרט על המוות של ג'ק (חבל שמת, מוות מיותר), ועוד כמה דברים. אך בגדול הוא היה נחמד.

לגבי הדמויות, אין לי מה להעיר חוץ מלשתי דמויות נשיות:
גרייס- היא מתנהגת כמו פקצה והיא עצבנה (פקצה ספרותית אמיתי היא אוור. אני די בטוחה שיש ביקורת על השורה הזו מצדכם). גם, היא לפעמיים ממש מעצבנת. היא אמרה בתחילת הספר ש"אני לא יודעת מי הטיפוס שלי" אבל איך שסם מגיעה יש לה דברים יפים כאלה (בייבי דול, זה שהיא נושכת לו את השפה שהיא מנשקת אותו) נו באמת די! תפסיקי להיות פקצה! ובת שתהפוך פתאום להיות (אני ממש ממש מצטערת על המילה לא רציתי להגיע אליה) סקסית! (אני מקיאה בפה וסליחה). והריקוד המטומטם (סליחה על המילה) שלכם מול איזבל שממש נצמדת אליו ותפחת לו על התחת עם הקמח, נו באמת, זה השיא. זה עצבן! הסופרת אמורה להיות סופרת נוער לא סופרת מבוגרים של ממש. (סליחה לכל הפקצות באשר הן על הפיסקה הזו.)

והנשיקות שלהם. וואי זה גם משהו. "הנישקת פתע" בחנות השוקולד (בא לי שוקולד עכשיו) היתה מטומטמת ו/או מעצבנת וכך גם ההתמזמזות בחנות הספרים. ת-ש-ט-ל-ו על עצמכם!!!!!

איזבל- היא לא מגעילה כמו שחשבתי שתהיה. חיבבתי אותה יחסית למרות שהיא פרחה (שוב, סליחה לכל הפרחות באשר הן). בהתחלה היא היתה כזו, ואחר כך הרגשתי שהיא בין הנורמליים בספר הזה! לא מתייחסת לאהבה אלא לאח שלה. גם אם היא שנאה אותו (לא שאני אוהבת פרחות, תלוי אילו/אני אחת כזו כי אני ממש לא. אני טום-בוי גיקית) שמעתי שתהיה לה נקודת מבט בספר הבא וזה שאחריו. התאכזבתי בהתחלה אבל אז הבנתי שהיא משתפרת אז אין לי בעיה.

ואלו הערותיי העיקריות למרות שכמו שרשמו, איך סם יכול לכתוב שיר תוך דקה?! זה לא הגיוני, אפילו בשביל זאב. הוא לא יכול ואף אדם לא. על שירים צריך לחשוב ולא "הי זה נושא טוב לשיר '(*המילים לשיר שלו*)...'" פשוט לא. אבל אהבתי אותך סם. ואת בק.

יש לי עוד הערה פצפונת, והיא לא מיועדת לדמויות, לסופרת, לקוראים או מישהו חוץ מלאחת. זו שקראה את הספר לפני. השיער שלך נשר, כמעט על כל עמוד בספר שלקחתי מאותה ספרייה כמוך. תבדקי אם נשר לך שיער! תחשבי על הקרוא/ת הבא/ה שבא/ה אחרייך (אני הקורבן). הייתי צריכה לסלק אותו מהדפים וזה הגעיל אותי.

משתוקקת לקרוא את הספרים הבאים. לפרוטוקול, הורדתי כוכב בגלל החסרונות שציינתי.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על רעד - הזאבים של גרייס #1