ביקורת ספרותית על סולאר מאת איאן מקיואן
ספר מעולה

---

כמה שזה מבאס, לקרוא ספר שבו בדמות הגיבור אין שום תקווה להזדהות, להערצה, תעזבו – אפילו להערכה. אז מה אם הוא קיבל פרס נובל (בטעות, אולי?) – הוא בוגדני, קטנוני, שקרן, צבוע. אה, וכן – הוא גם חסר כל משמעת עצמית במה שקשור לאוכל, והוא הולך ומשמין. מכל הדברים, זה מה שהכי מציק לבורא שלו, איאן מקיואן. מכל החולשות, החולשה הזו מקבלת את הביטוי הכי תכוף, גרפי ומתנשא. מה יש לך, איאן? מה גרם לך לבלות חודשים רבים בחברתו של מייקל בירד הלא-אטרקטיבי-בעליל, לפתח ולהעצים ולהגחיך יותר ויותר את דמותו? מי עורר בך את הגועל הזה, וגרם לך לרצות להטיל ספק במוסד הכי נחשב בעולם, פרס הנובל?
אני, הקוראת, יכולה רק להישאב לתוך עולמו חסר המנוחה של מייקל בירד, שבו הוא עבד לחולשותיו ומודע אליהן עד כאב בכל רגע ורגע.
אצל מקיואן, כמו תמיד, הכל בסדר תודה רבה. הוא יודע לכתוב, לברוא עולם, להניע עלילה, לבדוק את הפרטים הכי קטנים וליצור אמינות מושלמת. איתך, איאן, אני תמיד בידיים טובות. יודעת שלא אמצא סתירות, שלא אמעד לתוך ניסוחים בנאליים, שההפתעות, גדולות וקטנות, יהיו מפתיעות. רק שתמשיך בקצב הזה, אני כבר שפוטה לגמרי.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על סולאר