ביקורת ספרותית על משפחה לדוגמה מאת מאירה ברנע-גולדברג (בלו-בלו)

ביקורת ספרותית על משפחה לדוגמה מאת מאירה ברנע-גולדברג

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 17 במרץ, 2015
ע"י בלו-בלו

כל כך רציתי לאהוב את הספר הזה. קשה למצוא נושא שאזדהה איתו יותר. מיכל היא אמא לילד בן שנתיים וקצת שמגלה שבנה נמצא על הספקטרום האוטיסטי. התחושה הזו שהשמיים נופלים עליך, שביום שחור אחד את הופכת מאמא לילד בריא לאמא לילד עם בעיה לגמרי לא פשוטה, וגם כרונית, כזו שצריך להתמודד איתה כל החיים, היא לצערי לא זרה לי. מי שקורא את הביקורות שלי או מכיר אותי כאן, וירטואלית או לא, יודע שבתי הבכורה חולה בסוכרת נעורים. מחלה שאנשים חושבים שהם מכירים אותה, אבל לגמרי טועים. לא הזריקות הן הקושי, אלא הטיפול היומיומי, כולל בלילות, שהוא אינטנסיבי בצורה מטורפת, וגם הסכנה התמידית לשלומה. על הקושי הכלכלי אני מדברת פחות, אבל גם הוא קיים. כך גם המלחמה התמידית ברשויות השונות כדי לקבל את הזכויות המגיעות על פי חוק. לכן כשנתקלתי בספר החדש של ברנע הרגשתי שאני מוכרחה לקרוא, מה גם שהביקורות היו מצויינות.

לצערי התאכזבתי מאוד מאוד. לא הצלחתי להתרגש ולהזדהות עם מיכל, למרות המשותף הרב כל כך בינינו. לכאורה יש בספר הכל. אמא לילד עם בעיה קשה, משפחה אוהבת אך בעייתית, ניפוץ המיתוס של משפחה לדוגמה, הקושי שלנו לקבל ילד שהוא פחות ממושלם. גם הומור יש כאן, והרבה, ואפילו הומור עצמי שאני כל כך אוהבת. אז מה חסר? עצוב לי לומר שחסר כשרון. לא הצלחתי להרגיש את הכאב של מיכל. היא בכתה שלוש שעות והייתה מוכנה לזרוק את העבודה שלה לפח, וכבר למחרת המשיכה כאילו כלום כי "צריך כל שקל". זה מהיר מדי, מתבקש מדי. למעשה הדמויות כולן הן שטחיות ולא עוברות שום תמורה אמיתית במהלך הספר. (מיכל מחליטה לעשות דיאטה. זה נחשב?) במיוחד הבעל, ערן, שהוא כרזה מהלכת על איך צריך לנהוג בעל בעיתות משבר קשות. (אם הוא אמיתי הבעל הזה אני אשמח לפגוש בו...)

אני באמת לא יודעת אם ברנע היא אם לילד אוטיסט (מקווה בשבילה שלא), אבל התיאורים שלה נראו לי לקוחים אחד לאחד מהסדרה "פלפלים צהובים" המצויינת, כאילו הם נמסרים מיד שניה. אני לא יודעת אם זה באמת כי הם "יד שניה", או שברנע שמרה על עצמה בכתיבה מפחד שתתפרק אם תתן את כל כולה. התוצאה, לדעתי, לא טובה. הספר נכתב מהראש ולא מהבטן, ונראה היה לי כאילו המרכיבים השונים נתפרו בחוט גס. בואו נוסיף אב עם דעות חשוכות, אחות קטנה אגואיסטית, אם כפייתית לנקיונות, נערבב הכל ונאפה על אש בינונית בתנור עד להשחמת רב מכר מושלם.

סה"כ ספר קולח וקריא מאוד, אבל פלקטי ושטחי.

18 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על משפחה לדוגמה

טוקבקים

+ הוסף תגובה

מיכל	מיכל (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) בלו בלו, לחלוטין לא התכוונתי שאת הבן אדם הרע וסליחה אם זה מה שהבנת להיפך, כתבתי שזכותך המלאה לא לאהוב את הספר ואפילו הבעת זאת באופן מכובד ומכבד. רק רציתי להבהיר את העובדה שאולי לא היתה ידועה לך, והיא שהסופרת כן כתבה מנסיון אישי. כפי שציינתי אני עדיין לא קראתי את הספר ואפילו לא יודעת אם את צודקת או לא. ורק להבהרה - אמנם הכותבת חברת פייסבוק שלי אבל אני ממש לא מכירה אותה באופן אישי וכאמור רק רציתי להבהיר את אותה נקודה אחת.
אפרתי	אפרתי (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה, נעשיתי אמיצה שלא בטובתי. כנראה שעם הבעייה אנחנו מקבלים גם כוח נפשי.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אפרתי, את חושפת מה שאנשים אחריםמ פחדים אפילו להרגיש. (גם) לכן את כל כך אמיצה בעיני
נתי ק.	נתי ק. (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) וואו אפרתי. העלת דמעות בעיניי.
אפרתי	אפרתי (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה, בלו בלו. אפילו לשנייה אני לא מקלה בכאבך ובהתמודדות שלך. מחלה כרונית מהסוג הזה היא איום נוראי, כל רגע כל שעה, אבל לפחות יש נחת. אני מודה ליושב במרומים שלמרות הצרה הזאת, לפחות הוא בריא יחסית. יש כאלה שמתמודדים גם אם חריגות מנטלית וגם עם מחלה פיזית קשה, ואז זה ממש איום ונורא. ואני כנה. נכון. אני לא אוהבת התחסדות ואני אוהבת לחשוף רגשות שאחרים נוהגים להסתיר.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) קריקטורה ,תודה רבה על תגובתך.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אפרתי ,את צודקת יש לי המון נחת מהילדה וזה כמובן מקל כי קל לאהוב אותה. אצלי הקושי הוא בעיקר תשישות עקב הצורך במעקב בלתי פוסק,והחרדה היומיומית לקיומה, כמו הפחד לסיבוכים בהמשך. זה לגמרי שונה מילד אוטיסט או בעל תסמונת דאון.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) איריס, הקושי שבגידול ילד אוטיסט ודאי זר לי, אך לגמרי לא רלוונטי. ואגב-לגם לך אין שום מושג מה זה לגדל ילד סוכרתי (אין רפואה לסוכרת נעורים, זו מחלה כרונית המצריכה העקב בלתי אפשרי של 24 שעות,כולל סכנת חיים תמידית) ,אז אין לך שום זכות להטיף לי. בכל מקרה הביקורת היא על הספר, לא על מאירה כאדם. אני לא מכירה אותה. זה שלמישהו יש סיפור אישי קשה לא הופך אותו לסופר טוב.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אפרתי, אני מעריצה אותך. את שנונה וכנה ואמיתית ומודעת לעצמך, וכמובן כותבת מוכשרת בטירוף.
אפרתי	אפרתי (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) יש לי חברה קרובה מאוד שלקחה לאומנה תינוק עם תסמונת דאון ומגדלת אותו כבנה כבר 11 שנים. הילד מקסים, מוכשר, מוגדר כפיגור קל, פשוט אפשר להתאהב בו. כל מי שמכיר אותו שנייה וחצי נופל ברשתו. אבל לא כל הילדים כאלה, רובם אינם כאלה. ומה קורה כשהם בני 25, או 40? המתיקות נעלמת. ומכיוון שרוב הילדים החריגים אינם מקסימים כל כך, צריך להתמודד עם המראה השונה, עם התקפי האלימות, עם המבט שמסגיר הכל ברגע, ועם ההכרה שכשנולד לך ילד חריג מת לך הילד הנורמלי שהיה צריך להיוולד. ככה שהאבל הוא כפול. שנים רבות התמודדתי גם עם ההסתרה. קשה היה לי להגיד את זה בקול. היום, כשהעולם נעשה פתוח זה הרבה יותר קל, אבל מותר להגיד בקול: יש רגעים בשנים הקשות שכל הורה שונא קצת את הילד המיוחד שלו והיה רוצה שהוא יעלם. זיעזעתי אתכם? יופי. אבל זה המצב. והורה שיגיד לי שמחשבה נוראה כזאת לא חלפה מעולם במוחו הוא שקרן. תודה שקראתם ואל תתנפלו עלי.
קריקטורה	קריקטורה (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) בלו-בלו, כרגיל ביקורת מעולה. אפרתי, כל כך אהבתי את הגדרה שלך "אוהבים אותו מאוד, אבל זו אהבה כל כך מורכבת." אין לי ניסיון עם ילדים מיוחדים (ועם ילדים בכלל), אבל יש לי אחיין עם תסמונת דאון. הוא ילד מקסים ומתוק (וחתיך, חשוב לציין..) שקל מאד לאהוב אותו, אבל ההתמודדות היום יומית קשה ומאתגרת. ~ מצדיעה לכל ההורים המיוחדים כאן ~
אפרתי	אפרתי (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) זה שהיא אמא לילד מיוחד עדיין לא עושה אותה סופרת טובה, אפילו אם היא כתבה מהלב. זשל"ב, אני מאחלת לך שבחיים, אבל בחיים לא תהיה הורה לילד עם צרכים מיוחדים ולא חשוב איזה. כי אחרי שכול, ילד מיוחד הוא הצרה השנייה בתור ואני מדברת מנסיון. נכון שכולנו יוצאים "מעושרים" ורגישים יותר ואמפתיים וכו', אבל עדיין זו צרה צרורה. ובלו בלו היקרה, ילדתך תביא לך הרבה נחת, כי היא גם מיוחדת באופן חיובי, כשרונית ביותר ונהדרת. וילד מיוחד שהוא חריג מנטלית זה כאב לב שלא נגמר. ונחת? לא ממש. ובכל זאת אוהבים אותו מאוד, אבל זו אהבה כל כך מורכבת.
איריס	איריס (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) מכירה את המשפט "זר לא יבין זאת"? בלו בלו.. כאמא לילדה מיוחדת וחברה של מאירה בזכות היותה אמא מיוחדת גם כן.... קראתי את הספר בשקיקה רבה, לביתך יש סכרת נעורים (ב"ה רפואה שלמה) ולנו יש ילד על הרצף.. זה כנראה לא אותו דבר ומה שאת חווה אינו דומה למה שאנחנו וכמו שחכמינו אמרו "זר לא יבין זאת" .. אבל מפה ועד ביקורת כזאת ... וואווו כן היא קמה יום אחרי לעבודה כי אין ברירה צריך להמשיך ולאו דוקא להתפרק ולהישבר (למרות שגם זה קרה ) דוקא מצאתי הרבה שיקוף לרגעים שגם אני חוויותי וחווה ובטח עוד אחווה.... בתוך כל זה לדעתי זה באמת משפחה לדוגמא כי למרות הכל הם תומכים וקשובים ולא רק למיכל אלא לכל דרמה אחרת שמתרחשת במשפחה.... מאירה ... תודה לך שהבאת ספר קליל על נושא מאתגר (פשוט לא רציתי להשתמש במילה קשה!!) יישר כוח
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) פואנטה ,ממש לא. לא הייתה לי שום ציפיה כזו. אני גם לא חושבת שיש רק דרך אחת להתמודד.אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות. ואגב- המשפחה שלי ממש לא התפרקה, ברוך השם, מהמשבר. אני חושבת שמבחינה אישית ברנע גיבורה. הספר פשוט שטחי. ספר טוב גורם לקורא להזדהות עם הכל (לוליטה לדוגמא).
פואנטה℗	פואנטה℗ (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) בלו-בלו, התגובה שלי היא מהראש ולא מהבטן למרות שאני לגמרי יכולה להבין את הציפיה האישית שלך מהספר ואת הקושי לגדל ילד שדורש התגייסות מיוחדת (ואני מסתייגת מהביטוי "פחות ממושלם"). לא חשבת שהסופרת הציגה דרך התמודדות שונה אבל לגיטימית באותה מידה? לא חשבת שאולי הדרך שהיא מתארת יכולה לעודד משפחות אחרות דווקא בגלל שהיא לא כותבת בדרך "מתפרקת" אלא מאופקת ומעשית? למה זה מעיד על חוסר כישרון? אולי מראש הנחת שהסיפור צריך לזרום בכיוון מסוים?
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) זשלב , מקווה מאוד מאוד שיהיו לך ילדים בריאים ושלעולם לא תהיה לך תשובה בשבילי!
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אלון, לא נכנסתי לפייסבוק. אני מבינה את הרגשי אבל מפרידה בין יצירה ספרותית לסיפור האישי.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) נצחיה, ממש לא התכוונתי לייצר מהומה .כתבתי את דעתי וזהו. אני מאמינה שהיית חושבת כמוני. הביקורת שלי לא חשובה למכירת הספר-סהכ דעה אישית באתר. זו לא ביקורת בעיתון נחשב של מבקר נחשב.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) שונרא תודה רבה! אני ממש לא מכירה את הסופרת ולא קראתי את הבלוג שלה. לא הייתי מודעת לקיומו. קראתי ספר וכתבתי ביקורת. זהו. אגב- סביר שהבלוג מצויין.כתיבה שלב בלוג לא זהה לכתיבת ספר.
נצחיה	נצחיה (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תשמע, זו בעיה אחרת. וזה למה, כשתכתוב את הספר שלך כבר, אני ממליצה לך בכל לב לשלוח אותו לקריאה ובחינה של אנשים שלא מכירים אותך בכלל. הבחורה כתבה בלוג, נכנסה ללב של הרבה חברות שלה, כמובן על בסיס רגשי. עכשיו הביקורת לא קיימת, אבל הספר כבר בחוץ.
אלון דה אלפרט	אלון דה אלפרט (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אלוהים אדירים, איזה תועפות של ריגשי נשפכו שם.
נצחיה	נצחיה (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) טוב, הנה הבעיה לכתוב על סופר בארץ... כי לפי דף הפייסבוק שלה היא קראה את הביקורת הזאת ודי נעלבה. אבל זה לא משנה הרבה. אני לגמרי מאמינה לך.
שונרא החתול	שונרא החתול (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) בלו-בלו, את הכי לא אדם רע וכתבת ביקורת מוסברת ומנומקת היטב. גם יצירה ספרותית שיש בה אלמנטים אוטוביוגרפיים נתונה לביקורת, על אחת וכמה כשהביקורת היא עניינית וחפה מכל קנאה, רשעות וזדוניות. וכבר נתקלתי בקנאה, רשעות וזדוניות, אפילו לגבי סופרים שהם בשר מבשרה של סימניה.
זה שאין לנקוב בשמו	זה שאין לנקוב בשמו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) טוב, אולי את צודקת. אחזיר לך תשובה כשיהיו לי ילדים.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) זשלב, זה במידה מסויימת כן סוף העולם, והתחלה של מציאות אחרת. זה לא אומר שלא מנסים לצאת מחוזקים. ושוב- אל תשפוט עד שלא היית שם.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) מיכל, כתבתי שאני לא יודעת אם זה אמיתי, וכתבתי שאם כן, היא פשוט שמרה על עצמה כדי לא להתפרק. כמו שכתבתי לדן, כשכותבים על משהו כל כך כואב באופן אמין ,במידה מסויימת עוברים את המאורע שוב, וזה כמעט בלתי אפשרי לחוות. ברנע ניילנה את עצמה כך שחווית הקריאה לא היתה של גיבורה העוברת משבר. מי שמפרסם ספר אישי צריך לקחת בחשבון שהסיפור שלו יכול לקבל ביקורת שלילית. מדברייך יוצא שאני האדם הרע מכיוון שלא אהבתי ספר של מישהי שעוברת משהו כל כל קשה. בעיני ניתן וצריך לבקר כל ספר כיצירה ספרותית בפני עצמה ללא קשר לסיפור האישי. הלב שלי עם ברנע. זה לא הופך את הספר לטוב.
זה שאין לנקוב בשמו	זה שאין לנקוב בשמו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) לא אמרתי שזו מתנה, אבל זה גם לא סוף העולם.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה דן. זו באמת בעיה לכתוב ספר לגמרי אישי. אני חושבת שכדי לכתוב באופן אישי על משהו כל כך כאוב זה אומר שבאופן מסויים עוברים אותו שוב, וזה נורא קשה.
מיכל	מיכל (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) הסופרת דווקא כן אמא לילד אוטיסט ומתמודדת עם כל הקשיים הכרוכים בכך (אלה שתיארת ואחרים), כפי שהיא תיארה תקופה ארוכה בבלוג שלה ועדיין מתארת בפייסבוק. אולי הספר לא מצא חן בעיניך וזה לחלוטין לגיטימי (לא קראתי עדיין ולכן אינני יכולה לחוות דעה לגופו של הספר), וכתבת ביקורת המשקפת את דעתך ובאופן מכבד יחסית, אבל רק שתדעי שהוא לגמרי נכתב מהלב.
דן סתיו	דן סתיו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) בלו-בלו ביקורת יפה ומשכנעת, לפעמים יש לי הרגשה שסופר הכותב על נושא כאוב במיוחד עבורו משום שהוא חווה אותו באופן אישי, מעניק לו מעין חסינות מפני ביקורת. שמח שאצלך אין זה כך. על פי ראיון עם הסופרת היא אכן אם לילד אוטיסט. להלן הפניה לראיון עימה מסוף השנה שעברה http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/education-my-special-child/Article-2e9a1acfdc09941006.htm
מורי	מורי (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) קראתי את הקודם שלה והוא היה טוב מאוד. יהיה לי חבל להווכח שזה לא באותה רמה.
שונרא החתול	שונרא החתול (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) לדעתי דווקא הסידורים הפרקטיים נתנו לספר הקודם את התוחלת ואת הערך המוסף שלו. גם אני, כמוך, מקווה שהיא לא אם לילד אוטיסט, אבל גיגול קצר לימד אותי שהיא כן.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה zoeey glass. הספר הזה דווקא מדבר לכולם. אפשר להתרגש מקשיים של גיבור בספר גם אם לא עברת אותם ,לדעתי בכל אופן.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה zoeey glass. הספר הזה דווקא מדבר לכולם. אפשר להתרגש מקשיים של גיבור בספר גם אם לא עברת אותם ,לדעתי בכל אופן.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) שונרא, הספר הזה טוב יותר קודמו. כאן נראה שחתכו בעריכה את התיאורים החוזרים של הסידורים הפרקטיים (ובאמתי יש אינסוף כאלה). ובכל זאת, הספר לא נוגע.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה רבה תמיד אוהב אותו. מסכימה עם מה שכתבת. בספר הזה הגיבורה עושה בדיוק את מה שצריך, בלי שום טעויות. אולי דווקא זה מה שנתן תחושה של חוסר הזדהות.
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) תודה יעל. לא, זה בהחלט לא ספר בשבילך...
בלו-בלו	בלו-בלו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) זשלב ,לא ברור לי מה הייתי אמורה ללמוד כאן. בכל מקרה, וסליחה אם אני לא נימוסית מספיק, זו לא חוכמה לומר אני אוהב את הילד שלי בכל מקרה. עד שלא היית שם אתה לא יכול להיות בטוח. זה קשה להיות הורה בכל מקרה, והורה לילד עם בעיה כרונית זה קושי ברמה אחרת לגמרי. בכל מקרה בספר אין בכלל נגיעה בנושא אהבה לילד כזה, אלא התמודדות עם ההכרה שאין לך יותר ילד מושלם. כפי שכתבתי בביקורת, לא נראה שהיתה איזושהי התמודדות בספר. אני יכולה לומר בכנות שאמנם בתי (וגם אני) משתמשת בסוכרת לצמיחה, אבל כולנו היינו מוותרים על המחלה הזו בשמחה .זו לא מתנה, זו קללה שבלית ברירה מתמודדים איתה על הצד הטוב ביותר.
zooey glass	zooey glass (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) ביקורת מקסימה, ובמקרה ידוע לי שבנה אכן אוטיסט, כפי שאת ספרה הקודם היא גם ביססה על חוויות שעברה בעצמה. אני, אישית, נמנע בינתיים מספרים העוסקים בהורות ויותר מזה, ספרים העוסקים בהורות שונה. לא יודע למה, בטח הגיל. זה נראה לי כמו מימד שאני לא יכול להכיר עדיין. כמו לתאר צבעים לעיוור מלידה, וכו'.
שונרא החתול	שונרא החתול (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) אז כנראה היא יודעת לכתוב אבל לא יודעת איך לגעת. ואם זו אותה "חמודה" מהספר הקודם, זה לא מפתיע. היא מעצבנת. מעניין אם גם הפעם תקבלי ממנה נזיפונת.
תמיד אוהב אותו	תמיד אוהב אותו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) הביקורת כתובה באופן כל כך מדויק. וזה לא קשור למושג 'אהבה' פעמים רבות. אני מסכימה עם זשל"ב שילד/ה צריך לאהוב בכל מקרה, לא משנה מה. אבל אני עדיין חושבת שעל פי הביקורת הספר לא דן בשאלה 'האם אמו של הגיבור אוהבת אותו או לא', אלא דווקא כיצד להתמודד. קשה לכתוב ספר על הורות, וקשה עוד יותר לכתוב ספר על הורות לילד ייחודי. מעטים הספרים שעוסקים בסוג תוכן שכזה אשר גרמו לי באמת להזדהות ולא להריץ בתוך מוחי נון סטוף ' לא ככה עושים את זה' . את הספר לא קראתי, אבל הביקורת, כהרגלך בקודש- מצויינת.
yaelhar	yaelhar (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) ביקורת מצויינת על ספר שלא אקרא.
זה שאין לנקוב בשמו	זה שאין לנקוב בשמו (לפני 10 שנים ו-7 חודשים) כתבת פה בעצם ביקורת על ספר שעוסק בהורות ובאמהות, אבל יותר מכל מה שהורגש פה הכי בבירור זו דווקא ההורות שלך. כשאני אהיה אבא ויהיו לי ילדים, אני אוהב אותם, ולא משנה מה. אם את שואלת אותי, לגדל ילד עם נכות או פגם כלשהו זה אולי נראה בהתחלה קצת כמו מסע מפרך, אבל זו גם מתנה. המסע המפרך הזה הופך אותך לאדם חזק יותר, לאדם בעל אופי חזק יותר, וזה נראה בבירור בכל מהלך ומהלך שהוא עושה. זה עושה אותו הורה טוב, וגם בן אדם טוב. זה מרגש. מאוד מרגש. הביקורת יפה. צר לי שהספר לא עמד בציפיות שלך, אבל לפחות עכשיו למדת משהו חדש. לפחות מקווה.