אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת. היא קלילה, זורמת ולפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כותבת את מחשבותיי, טוב גם אני אישה ;-)
תקציר העלילה מסופר , אז לא ארחיב בנושא, אבל כמו בביקורת שלי על "מסעותיי עם חמותי" אומר שיש משהו בכתיבת המציאות הישראלית של הסופרת שכל אחת או אחד יכול להזדהות עמו. הספר קולח דיי משעשע וגם אותו סיימתי בערב אחד. בגדול, נהניתי, ספר טיסה מומלץ!

הורים רבים לילד ראשון יודעים שיחד עם התינוק החמוד שיוצא לאוויר העולם, מקבלים עשרה קבין של חרדה ואותה כמות של רגשות אשמה. זה מתחיל בגיל כמה ימים, כשהילד של השכנה חדווה מחזיק ראש ומתבונן בסקרנות מסביב והילד שלך מנקר לך בתוך הכתף. זה ממשיך בגיל חמישה חודשים כשהילד של הבת של החברה של אמא שלך מהעבודה מתהפך מהבטן לגב ומגב לבטן כאילו זה סוג של ספורט אולימפי והילד שלך מתעקש להשאר על הגב ולתכנן לצבוע את התקרה בבז'. זה לא נגמר כשאת מגיעה עם הילד לטיפת חלב בגיל תשעה חודשים ורבקה האחות מתבוננת בך בתוכחה ומצקצקת בלשונה למשמע העובדה שהבן שלך רחוק מאוד מהרצון להתיישב. גם בגיל שנה וחצי כשהילדה החמודה בגן הפשושים מרכיבה פאזל חיות תוך שלוש דקות והבן שלך מעדיף לדרוך על חלקי הפאזל ביסודיות של בולדוזר ולוודא הריגה, את מקבלת את הבשורה שלילד יש עיכוב התפתחותי. אין ספק שאת יודעת בוודאות שזו אשמתך - משהו שאת עשית לא נכון, שלא היית אמא מספיק טובה, שלא נתת מספיק תשומת לב, שלא חשפת אותו לגירויים נכונים. את שואלת, למה זה מגיע לך ומתחילה לפשפש בעברך ולעשות חשבון עם אלוהים לגבי כוס המים ששתית ביום כיפור לפני שנתיים ובאופן כללי מתהלכת אכולת רגשות אשמה.

אם זה מה שקורא כשהורה מקבל הודעה על עיכוב התפתחותי, בכמה אפשר להכפיל את רגשות האשמה וההלם כשמקבלים את הבשורה שהילד שלך נמצא על הספקטרום האוטיסטי. ולא שאין לך עוד דברים על הראש - אח אחד עם סוד, אחות מעצבנת שיושבת לך על הווריד ולא מצליחה להחליט אם להתחתן או לא, אבא גזען עם דעות חשוכות, אמא קרירה ובוסית מטורללת. כל זה קורה למיכל, גיבורת הספר "משפחה לדוגמא" של מאירה ברנע - גולדברג. מי שלא קרא את הספר הראשון שלה "כמה רחוק את מוכנה ללכת", אני ממליצה בחום לקרוא את שני הספרי האחד אחרי שני.
בתוך החוויה הטראומטית, מיכל מצליחה לאסוף את משפחתה ולהתגבר על הקשיים ולהבין שגם משפחה שהיא ממש לא לדוגמא יכולה בעת משבר להתלכד ולהתגבר על הקשיים.

על אף הנושא הלא פשוט, כדרכה של ברנע-גולדברג, הכתיבה מלאה בהומור ולא מעיקה וכל אחד ימצא את עצמו מזדהה עם המשפחה הלא מושלמת הזו.
מומלץ בחום!

כל כך רציתי לאהוב את הספר הזה. קשה למצוא נושא שאזדהה איתו יותר. מיכל היא אמא לילד בן שנתיים וקצת שמגלה שבנה נמצא על הספקטרום האוטיסטי. התחושה הזו שהשמיים נופלים עליך, שביום שחור אחד את הופכת מאמא לילד בריא לאמא לילד עם בעיה לגמרי לא פשוטה, וגם כרונית, כזו שצריך להתמודד איתה כל החיים, היא לצערי לא זרה לי. מי שקורא את הביקורות שלי או מכיר אותי כאן, וירטואלית או לא, יודע שבתי הבכורה חולה בסוכרת נעורים. מחלה שאנשים חושבים שהם מכירים אותה, אבל לגמרי טועים. לא הזריקות הן הקושי, אלא הטיפול היומיומי, כולל בלילות, שהוא אינטנסיבי בצורה מטורפת, וגם הסכנה התמידית לשלומה. על הקושי הכלכלי אני מדברת פחות, אבל גם הוא קיים. כך גם המלחמה התמידית ברשויות השונות כדי לקבל את הזכויות המגיעות על פי חוק. לכן כשנתקלתי בספר החדש של ברנע הרגשתי שאני מוכרחה לקרוא, מה גם שהביקורות היו מצויינות.

לצערי התאכזבתי מאוד מאוד. לא הצלחתי להתרגש ולהזדהות עם מיכל, למרות המשותף הרב כל כך בינינו. לכאורה יש בספר הכל. אמא לילד עם בעיה קשה, משפחה אוהבת אך בעייתית, ניפוץ המיתוס של משפחה לדוגמה, הקושי שלנו לקבל ילד שהוא פחות ממושלם. גם הומור יש כאן, והרבה, ואפילו הומור עצמי שאני כל כך אוהבת. אז מה חסר? עצוב לי לומר שחסר כשרון. לא הצלחתי להרגיש את הכאב של מיכל. היא בכתה שלוש שעות והייתה מוכנה לזרוק את העבודה שלה לפח, וכבר למחרת המשיכה כאילו כלום כי "צריך כל שקל". זה מהיר מדי, מתבקש מדי. למעשה הדמויות כולן הן שטחיות ולא עוברות שום תמורה אמיתית במהלך הספר. (מיכל מחליטה לעשות דיאטה. זה נחשב?) במיוחד הבעל, ערן, שהוא כרזה מהלכת על איך צריך לנהוג בעל בעיתות משבר קשות. (אם הוא אמיתי הבעל הזה אני אשמח לפגוש בו...)



אני באמת לא יודעת אם ברנע היא אם לילד אוטיסט (מקווה בשבילה שלא), אבל התיאורים שלה נראו לי לקוחים אחד לאחד מהסדרה "פלפלים צהובים" המצויינת, כאילו הם נמסרים מיד שניה. אני לא יודעת אם זה באמת כי הם "יד שניה", או שברנע שמרה על עצמה בכתיבה מפחד שתתפרק אם תתן את כל כולה. התוצאה, לדעתי, לא טובה. הספר נכתב מהראש ולא מהבטן, ונראה היה לי כאילו המרכיבים השונים נתפרו בחוט גס. בואו נוסיף אב עם דעות חשוכות, אחות קטנה אגואיסטית, אם כפייתית לנקיונות, נערבב הכל ונאפה על אש בינונית בתנור עד להשחמת רב מכר מושלם.



סה"כ ספר קולח וקריא מאוד, אבל פלקטי ושטחי.

Wow איזה ספר מרגש! לי זה הספר השני שאני קוראת ברצף של מאירה ברנע-גולדברג ואני מוקסמת. הסופרת הזו היא קוסמת!

איזה כישרון כתיבה... שאפו! בדף התודות מאירה מודה לאבי שומר, מי שהיה הבוס הישיר שלה בעבר, והוא אמר לה בזמנו, שאם לא ייכתב ספר על ידה, היא תהפוך לכישרון מבוזבז. כעת אחרי שקראתי כבר שני ספרים שלה, אני יכולה להגיד בפה מלא, שגם אני עומדת מאחורי דבריו.

הסופרת הזו חייבת להמשיך לכתוב ולהשקות אותנו בקוקטלים שהיא רוקחת. אני מכאן מאחלת לה הצלחה מקרב ליבי.

הספר הנוכחי הוא על משפחה, וכולנו יודעים שמשפחה לא בוחרים. הייתי מדמה את כל העלילה הזו, לאשכול ענבים ומתעכבת על ענב אחד בלבד מתוך האשכול. מה יש לנו בענב? יש לנו גרעינים, פרי וזג. הגרעינים בענב הזה הם: מיכל-מספרת הסיפור, ערן הבעל המקסים שלה, ונמרוד - הילד שבלעדיו לא היה קיים הסיפור.

מסביב לגרעינים הללו יש לנו את הפרי - זו המשפחה שעוטפת את מיכל, ערן ונמרוד. הזג-הקליפה הדקה במקרה הזה, היא הסביבה החברתית, דמויות המשנה, וכל הנפשות הטובות ששואלות קושיות, והמשפחה יראה ממבטיהם ואז מה? המשפחה חוששת "מה יגידו?" מה תגיד החברה, שנולד להם ילד שהוגדר כילד שנמצא ב"ספקטרום האוטיסטי".

את הספר הנוקב הזה, שנכתב בכישרון וברגש רב, גמעתי בשתי לילות. אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא מרתק ונצמד אלי כמו דבק סופרגלו המוכר לכולנו.

מה כל כך ריתק אותי?

אחרי טיפולים לא מעטים וקשיים הזכורים לנו מספרה הקודם: "כמה רחוק את מוכנה ללכת", מיכל ילדה את נמרוד. בספרה הקודם עמד לצידה בעלה-אסף בסיפור הנוכחי עומד לצידה ערן שלא נופל מאסף. איזו שלווה, איזה בעל מקסים שעושה הכול... הוא מטפל בנמרוד הילד, מתחזק את הבית, מחובר למגב ולמטאטא, שוטף כלים ולא חבר של גרגירי האבק. מעניין איפה מוצאים כאלה בני זוג. מלבד התמיכה בתחזוקת הבית, לערן יש כתף רחבה שניתן תמיד להישען עליה. זה הגרעין הרציונאלי של המשפחה והמשקיף מהצד. ולפי תורת הפסיכואנליזה הייתי מגדירה אותו "הבוגר".

ערן עבד בחברת "פארמה פלוס" ופוטר, כי לאחר הלידה לא התאים לבוס שלו, שערן יעבוד בחצי משרה, בגלל שעות העבודה של מיכל. מאידך, מיכל לא הייתה מוכנה לוותר על תוספת של 3000 ₪ למשכורתה, רכב צמוד ועל ההבטחה לקידום.

הסיפור הזה מתרכז דווקא במשפחתה הקרובה של מיכל ולא של ערן. המשפחה של ערן מרוחקת, לא מתערבת והקורא אינו חשוף אליה מלבד איזכורים מעטים.

למיכל שני אחים: יוחאי ורותם. רותם מתכוונת להתחתן עם אלעד. אלעד נצר למשפחה ממעמד כלכלי מכובד. עורך דין שמועסק במשרד של אביו ובקיצור, "צפוני בונבוני". שניהם רוצים מאוד להתחתן, אבל גם מצליחים לשגע את כל המשפחה. מבטלים את המועד לחתונה ושוב מתאמים, ושוב מבטלים וחוזר חלילה. בנוסף הייתי אומרת על רותם שהיא קצת "קוקו" מלשון מטורללת.

האח יוחאי, בעל תואר שני בפילוסופיה וספרות עברית. למד באוניברסיטת תל-אביב, אבל לא בדיוק משתמש בכישוריו, ומסתפק במשרת אחמ"ש בחנות פרחים. לא רק שהוא לא משתמש בכישוריו, הוא גם חבר מאוד צמוד של ליאור התימני.... לדברי מלכה-האם, ליאור הרבה יותר מוצלח, לפחות הוא מנהל בחטיבת עסקים בסלקום, ולא איזה אחמ"ש בחנות פרחים... חכו חכו, ולא רק זה, שמלכה תשמע שלבן שלה יש "ס-ו-ד" שהוא מסתיר ממנה מספר שנים ... הוי הוי... שומו שמיים ...

מלכה וראובן הוריה של מיכל שאליהם מצורפת גם הסבתא ברכה, ניצולת שואה חיה בגפה... מסתבר שהבעל ברח ממנה.

מלכה – מגשרת, חולת ניקיון ובוחלת בגרגירי אבק. היא כל הזמן בין הסדאן לפטיש כשמכול ילדיה רותם עדיפה עליה.

ראובן- עקשן, בלתי מתפשר ורווי בסטריאוטיפים גזענים. קשה לראובן לקבל את השונה, ועל אחת כמה וכמה במשפחתו שלו.

ברכה-הסבתא... מותק של סבתא. כמו שאומרים החברי: "לא דופקת חשבון". תמיד אומרת את מה שהיא חושבת ללא פילטרים. היא לא יודעת להפגין רגשות, אך מאידך גיסא, היא יודעת להכניס את היד לכיס, ולשלוף משם כמה שטרות ולצ'פר את משפחתה כשצריך.

על פניו משפחה נורמאלית כמו כל המשפחות אבל... הסדקים נפערים שהגננת פונה למיכל, ומפנה את תשומת ליבה להתנהגותו של נמרוד... ואז פתאום נופל "האסימון" ... ומה הגננת מדווחת למיכל? ציטוט עמוד 32: "מה זאת אומרת, הוא לא יודע לדבר? הילד בגיל שנה וחצי שר את התקווה בלי אף טעות, הילד יודע לנקוב בשמות המלאים והמדויקים של יצירות קלאסיות של צ'ייקובסק'י, מוצארט, שוברט..." ... נחנקתי כי פתאום הבנתי שנמרוד באמת לא מדבר, אלא רק מצטט"... "אני לא בטוחה במה שאני אומרת לך, אבל יש כאן איזו בעיה בתקשורת שלו עם הילדים".... עם צמד המילים "בעיית תקשורת" מתחיל מרתון: חיפוש בגוגל על מה מדובר, שיחות עם מאבחנים, מנתחי התנהגויות לילדים, פסיכולוגים, מלחמת הישרדות, התלבטויות, לספר למשפחה? לא לספר? מאיפה לגייס כסף? אולי למכור את הדירה ולעבור לשכירות? חשש לפיטורין עקב ההברזות של מיכל בחברת הביטוח בה עבדה, התמודדות עם הורים שמתנגדים לשילוב ילד אוטיסטי בגן רגיל ועוד.

לא מעט רגעי ייאוש עוברים על מיכל, והסופרת מטיבה להעביר היטב את מערבולת הרגשות לקורא... ריחמתי על מיכל ובאותם קטעים ממש בא לי לחבק אותה. להלן ציטוט מעמוד 195 בקטע של עצבות: "אני לא יודעת מה אני רוצה. אני רוצה למות. למה, ערן? למה זה קורה לנו? שבע שנים ניסינו להיכנס להיריון, הילד הזה הגיע לעולם בנס, כמעט מתי בלידה. אני לא עומדת בזה". אפילו הפסיכולוגית שמורגלת למקרים כאלה החלה לדמוע... אני מודה שבאותם קטעים נצבט לי הלב.

יש לי נטייה תמיד לחשוב למה הסופרת בוחרת שמות מסוימים לגיבורי העלילה. מעניין ששם הילד "נמרוד". במסורת היהודית, יש הסתייגות משימוש בשם "נמרוד", בגלל הדימוי השלילי, ובנוסף בתוך השם "נמרוד" אנחנו מוצאים את המילה "מרד".

האם נמרוד הילד מרד במוסכמות? בנורמאלי? במיכל וערן - הוריו? ומה זה נורמאלי בכלל?

מיכל מוזכרת במקרא כבתו של שאול ואשתו של דוד המלך. הפירוש לשם הוא נחל- מים. ידוע שמים מסמלים תנועתיות, וקל וחומר שהם מגיעים לכל מקום. כך מיכל שלנו היא הגיעה לכל מקום ולא שקטה עד וכאשר...

ערן שהמילה "ער" נמצאת בתוך שמו, תמיד היה קשוב, דינמי וערני למיכל וקל וחומר לנמרוד המקסים.

לדעתי הסיפור הזה יכול להיות סדרת דרמה בפני עצמה, הזכיר לי סדרה שמאוד אהבתי, והוקרנה בטלביזיה בזמנו בשם "פלפלים צהובים", ואף סרטים נוספים שצפיתי בנושא האוטיזם.

אין לי ספק, שמאירה חושפת את הקורא בספרה הנוכחי, לעולם של אנשים עם צרכים מיוחדים וכשמדובר בילדים- העוצמה מתעצמת פי כמה.

גם הספר הנהדר הזה, נכתב על ידי הסופרת מתוך נבכי ליבה, והיא לא מהססת בשפתה המושחזת, לתת בוקס בבטנו של הקורא. אני קראתי את העלילה הזו בשקיקה ולא יכולתי להסיר את הספר מידיי.

זהו סיפור על אישה כובשת, מצחיקה, עם חוש הומור ובעלת תעצומות נפש שיודעת לאסוף את השברים גם שקשה.
הסופרת משתמשת במטאפורה מקסימה לקראת סוף הספר. ראו ציטוט מעמוד 265: "לאחר שליאור הגיע והמכונית התרחקה, אספתי את כל החתיכות הקטנות של התמונה, שהתפזרו מתחת לספסל ועפו ברוח על המדרכה ובשולי הכביש. לא יכולתי לתת להן להישאר שם." ... מאירה, גם אני לא הייתי נותנת לחתיכות הללו להישאר שם!

אהבתי את ההפתעה של חביבה הבוסית "הקשוחה". לא סבלתי אותה לאורך כל הספר וחשבתי שיש לה לב של אבן... אבל הופתעתי. מאירה, שאפו על ההברקה! זה היה במקום!

זהו סיפור מרתק, אותנטי, כתוב בכישרון ובשפה קולחת עם מעט הומור על נושא כאוב.

זו עלילה עוצמתית על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המשפט: "אימא אני אוהב אותך".

לדעתי, הספר הזה יכווץ לכל קורא את הלב, ויצליח לגעת גם בנימים הקטנטנים.

אצלי הוא מקבל 5 כוכבים מתוך 5 כוכבים!

שאפו למאירה.

אהבתי, צחקתי והתכווצתי...

ולסיום:

כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה.
מתוך הספר "אנה קארנינה" של הסופר לב טולסטוי.
המלצה רותחת!
לי יניני

מאירה ברנע-גולדברג מוכרת לי מספרה המושחז הראשון "כמה רחוק את מוכנה ללכת", העוסק בטיפולי פריון וניסיונות אימוץ בדרך לילד המיוחל.
בספר שלפנינו הילד המיוחל כבר כאן, לא מדובר בספר המשך של ממש, אבל אבוי, הילד אוטיסט, סליחה, מצוי על הספקטרום האוטיסטי. הוא בן שנתיים וחצי, נמרוד שמו, ורק הגננת שמה לב שמשהו לא בסדר.
מיכל זוהר, בחירת השמות אינה סתמית כנראה, חיה חיים כאלה שאינם ממש זוהר. בעלה ערן לא עובד כרגע, הבוסית, חביבה, היא סוג של קרציה וכך הלאה. אבל איכשהו החיים נסחבים, העבודה בחברת הביטוח מכניסה היטב, הבעל מקסים, האחות מטורללת, האח יוצא מהארון בדיוק כשהילד מוצב על הספקטרום והחגיגה בעיצומה.
גם בספר הזה הדמויות לובשות דמות: מיכל המספרת היא יעל שרוני במיני סידרה, האחות רותם היא שני כהן והבעל הוא אורי פפר. אם מישהו קרא את הספר ומצא דמיון לפלפלים צהובים, אותה סדרה העוסקת במשפחה עם ילד אוטיסט, הרי פרט לעובדה שילדים כאלה מרבים לחזור על שמות, אפשר בשקט לומר שהספר עומד בפני עצמו.
אם מישהו יחשוב שהספר הוא עוד מדריך למשפחה לילד עם צרכים מיוחדים, אוטיסט, במקרה הזה, שילך למדף המדריכים. מאירה ברנע-גולדברג אמנם אם לילד אוטיסט בעצמה, אבל לכתוב היא גם יודעת והספר הוא ספר העומד בפני עצמו.
אוקיי, אתם שואלים, אז איך הספר? הספר עוסק בדיוק ברגע בו מיכל זוהר מתבשרת מפי אסנת הגננת שאולי יש דברים שצריך לבדוק. אז מתחיל המרוץ לבדיקה, עיין לא פשוט, האבחון עצמו ומה עושים אתו, נו, זה פשוט, מוכרים את הבית.
ולמה משפחה לדוגמה? כי אם לא די בתגלית המלבבת על הספקטרום, הרי גם האח מוסיף דאגות והאחות האהובה מכולם על אמם, מבטלת וחוזרת הבטחות חתונה לבעלה לעתיד שוב ושוב וכל זאת מתואר בעטה המושחז של ברנע-גולדברג. אבל לא הכל זוהר, תרתי משמע. אם בספרה הראשון (למבוגרים) היא שחררה כל מעצורים והלכה עד הסוף עם דעותיה, מה שהיה מלבב, הפעם, מי שכבר מכיר אותה, חש שהנה זה מעט חוזר על עצמו, ולא שזה לא טוב מספיק, זה אולי לא הולך עד הסוף.

מהי משפחה לדוגמה בעצם? יש משהו טריקי בשם הספר. כי הדוגמה תמיד תהיה דו כיוונית . או כדוגמה לסמל ומופת או כדוגמה לאיך לא ...
אחרי מחשבה הגעתי למסקנה שכל משפחה היא לדוגמה. דוגמה למשפחתיות שלה, למה שהיא יצרה, מה שהיא .
הסיפור לוקח אותנו אל תוך המשפחתיות של מיכל , יוחאי, ורותם , שלושת האחים,כשברקע נפגוש את ההורים , כולל את הסבתא ברכה בעלת הלשון המושחזת שלא חוסכת את דעתה בשום נושא .
במרכז הסיפור עומדים מיכל , האחות הבכורה , ובעלה ערן ,הורים לנמרוד הפעוט ,ואנו פוגשים אותם בנקודה בה הגננת של נמרוד מפנה את תשומת ליבם לכך שהילד קצת שונה , קצת אחר , וממליצה לזוג לקחת את הילד לאבחון .ואכן , נמרוד מאובחן כילד אוטיסט.
תוך כדי האבחון של נמרוד , עובר יוחאי , האח האמצעי תהליך של יציאה מהארון.
מאוד מאוד אהבתי את ההקבלה שעשתה הסופרת בשני המקרים .
המשותף לשניהם הוא קבלת השונה , התמודדות עם השונה.
תוך כדי סיפור מרתק, שנכנס מאוד בעדינות ללב , נותנת לנו הסופרת , ככה מהדלת האחורית , שיעור מאלף על קבלת השונה. ולא נראה לי שזה נעשה מבלי דעת . מרגיש לי שהיתה פה הרבה מחשבה וכוונה .
כי יש שונה , ויש שונה . יש שונה שהוא פשוט שונה - וככה מקבלים אותו, ויש שונה שיש בושה בצידו . כמו להיות הומו . כמו לחלות באיידס ( ראו כדוגמה את הספר תוחלת החיים של האהבה שדובר בו לאחרונה הרבה פה ).
זכור לי שלאחר מותה של עופרה חזה ז"ל , באחד הראיונות שפורסם אז באחד העיתונים , צוטט שם מישהו שאמר שעופרה לא מתה מהמחלה . היא מתה מהבושה . עצוב עד כמה שזה נכון. אני זוכרת איך המשפט הזה הלם בי בכל כוחה של האמת הטמונה בו .

הספר כתוב במידת הרגישות המדויקת . על אף שני הנושאים הטעונים , הוא לא כבד ברצינות שלו , מתובל בהרבה הומור , גם במידה הנכונה , דמויות נהדרות , מותק של משפחה , כל אחד ימצא במשפחה הזו משהו מהמשפחה שלו .

מותק של ספר ,אבל ממש!

משפחה לדוגמה? או דוגמה למשפחה?
אין ספק שכמעט על כל משפחה אפשר לכתוב ספר.
יכולתה של הסופרת לגולל בשפה קולחת, כאילו קלילה וזורמת התמודדויות הרות גורל שנופלות על המשפחה, היא גדולתה.
ספר אשר נקרא בנשימה עצורה.

ספר מרתק מאוד שסיימתי לקרוא בכמה שעות אבל חשבתי עליו הרבה יותר מזה.
זוג צעיר,עם משפחה שמוכרת להרבה מאיתנו,מגדל ילד מתוק ומקסים.
אבל מסתבר שהדברים אינם כפי שנראים לעין.
הכתיבה,כרגיל,כמו בספר הקודם,קלילה,קריצות הומור לאורך הספר אבל גם היו חלקים שהרגשתי,שאני מקבלת אגרוף בבטן.
מחכה לבאות,בין אם יהיה זה ספר למבוגרים או נוער.

לא הצלחתי להניח את הספר מהיד ! צחקתי, בכיתי, התרגשתי, חששתי והכי חשוב אהבתי מאוד, את הדמויות את העלילה והכתיבה הקולחת. המון חומר למחשבה במיוחד מאחר ואני לקראת סוף ההריון הראשון בגילי המופלג...(37) . וכמה חבל שלחברה קשה לקבל את השונה, מי החליט מי נורמלי ומי לא, איפה שמים את הגבול ולמה התגובות צריכות להיות רעות ומרושעות...לגביי השונה ולא משנה מאיזה תחום.