ביקורת ספרותית על הסמל האבוד מאת דן בראון
ספר טוב

---

אינטליגנטי ואלגנטי, זוהי הגדרתי ל"סמל האחרון" בשתי מילים.
אבל אם אתם ממש מתעקשים, אני יכולה לספר עליו ביותר משתי מילים, ליתר דיוק, ב 492 מילים. (תבורך פקודת ספירת המילים בוורד)
למה אינטליגנטי? כי הבנאדם לוקח כמויות עצומות של חומר מרתק ולא מוכר, ומרכיב ממנו סיפור מעולה.
ולמה אלגנטי? כי הוא עושה את זה במין חינניות כובשת. לעולם לא תרגיש שהוא סתם דוחס מידע לצורך הקוריוז. הוא משכיל לשלב את כל העסק בעלילה בצורה מעניינת.

הספר הזה מזכיר הרבה יותר את צופן דה וינצ'י מאשר את נקודת ההונאה, כנראה משום שהוא כולל את אותה דמות ראשית – רוברט לנגדון חוקר הסמלים, ועוסק פחות או יותר באותם מוטיבים.
שוב יש לנו עסק עם חבורה מסתורית, ושוב מדובר בסודות שמישהו שומר כבר שנים ומאידך מישהו מנסה בכל הכוח לחשוף. עוד פעם יש בסיפור דמות מרושעת בצורה דוחה, הזויה ואכזרית עד כאב בטן. (מי זורק בנאדם למיכל מלא אתנול ודיונון ז''ל? דוחה.) ואת רוברט לנגדון כמובן, וטוויסט מפתיע בטירוף לקראת הסוף לגבי אחת הדמויות, כמו תמיד.
אצל בראון הטוויסט הסופי תמיד הזוי במיוחד. הוא יודע להסתיר אותו בעלילה בצורה כל כך חכמה, שאין לך מושג מאיפה זה ייפול עליך ומתי. (למודת ניסיון מספריו הקודמים- ניסיתי לנחש בעצמי. לא הצלחתי.)

בכלל יש הרבה מאד קווי דמיון פנימיים ומעניינים בין צופן דה וינצ'י לסמל האבוד, למשל – בספר ההוא דה וינצ'י היה אחד הכוכבים הראשיים שמוזכרים לאורך כל הספר, ופה בחר בראון את אלברכט דירר, שנקרא גם "דה וינצ'י של הצפון".
יהיו שיאמרו שזה משעמם, כל הספרים אותו דבר עם אותו רעיון, אבל בעיני זה נפלא. משום שנהניתי כל כך מצופן דה וינצ'י, והבעיה היחידה היתה שחשבתי שיארכו שנים ארוכות עד שאשכח לגמרי את כל הסיפור - ואוכל לקרוא אותו וליהנות שוב. והנה גיליתי שיש עוד שניים או שלושה ספרים דומים בדיוק במבנה ובצורה שעשויים להסב לי את אותה הנאה בדיוק, וכיף לי עם זה.

בראון הוא חובב גדול של עלילה ארוכה וקצרה, זאת אומרת, שתיים עשרה שעות (או יממה, תלוי באיזה ספר) שנמתחות וממלאות שש מאות עמודים. "כמו להיות על רכבת הרים" כתוב בתקציר האחורי, וזה דימוי ממש נכון. לא יודעת מה איתכם, אבל רכבת הרים היא אחד הסיוטים שלי – אחרי ניסיון בודד. כשאתה עליה אתה בטוח שזה אורך יובלות ולעולם הזוועה הזאת לא תיגמר, וכשיורדים סוף סוף, המומים ומבולבלים ועורכים ספירת מלאי לאיברים - מגלים שעברו רק כמה דקות. הספרים של בראון הם רכבת הרים מופרעת במיוחד.

אחד הדברים המדהימים הוא לגלות עד כמה כל הדתות בעולם שואבות השראה מן היהדות. שני הספרים הללו של בראון עוסקים בכך הרבה – מבלי לדעת. זאת אומרת, הם מציגים כחלק מן העלילה שאלות שמבחינתם הן חידה מסתורית, בעוד שכל ילד אצלנו נולד לתוך מציאות שבה כל התשובות נמצאות באופן הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כוכב אחד ירד על הקטעים שתיארו בפירוט רב ומצמרר את מעלליו של מלאך. זה היה אכזרי, דוחה ומזעזע מידיי. התיאורים הסדיסטיים הללו לא הוסיפו לי דבר מלבד כאב בטן מטורף. בראון הגזים איתם לחלוטין. אני מניחה שהוא פירט את הזוועות הללו כדי שהטוויסט בעלילה יהיה מפתיע והזוי פי כמה, אבל עדיין, זה בוטה ומגעיל הרבה יותר מידיי.
חוץ מהעניין הזה, ארבעה כוכבים מגיעים לו ביושר.

נ.ב. למה יש לי תחושה שיהיה כאן איזה אובססיבי שיתחיל לספור לי מילים?

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על הסמל האבוד