ביקורת ספרותית על מתי כבר יהיו חדשות טובות - Jackson Brodie #3 מאת קייט אטקינסון

---

אני לא הרבה יותר ממטר וחצי, פרצוף של ילדה טובה ירושלים. אבל מה שאלוהים חסך ממני בגובה הוא פיצה בפיוז קצר ודליק. מעולם לא פחדתי להתעמת עם ילדים אחרים, גדולים ממני. כשגדלתי הפכתי לאדם "מתורבת", פחות או יותר. הסביבה שבה אני חיה לא מעודדת עימותים פיזיים. מקסימום חילופי דברים עם אמהות אחרות על התור למגלשה בגן השעשועים.

תמיד תהיתי איך אגיב אם יהיה איום ממשי על בנותי. אני מניחה שזה משהו שעובר בראש של כל הורה, אבל כדור שני אלה תהיות קיומיות ממשיות. לפני כמה חודשים היה לי מעין קדימון לאירוע שכזה. היינו בגן שעשועים קרוב לבית. אחר הצהריים מוקדמים ומנומנמים. הבנות היו על נדנדת ערסל גדולה עם שתי חברות, אני נדנדתי. מזווית העין הבחנתי בילד שבעט כדורגל בכוונה לאיזור המתקנים. ניסיתי להתעלם. ראיתי אותו מבריח שתי ילדות כשבעט עליהן את הכדור. התעלמתי. הוא המשיך. הבחנתי שעוד אמהות מסתכלות, עליו וזו על זו. גם אבא תורן. אף אחד לא התערב. זה לא היה מאוד מסוכן. הילד המשיך להציק לחבורת ילדים ששיחקה בכדור. לבסוף לאחד הילדים נמאס. הוא לקח לילד המציק את הכדור והעיף אותו מאחורי הגדר. הילד התפרץ ואיים וצרח. נשמתי לרווחה. סוף סוף מישהו החזיר לאידיוט הקטן. אחרי דקה בערך שמעתי צווחות. הסתובבתי וראיתי לחרדתי את המציקן רודף אחרי זה שהתעמת איתו עם מעדר בידו וצורח "אני יהרוג אותך, אני יהרוג את כולכם". זה היה מעדר אמיתי, מאתר בניה סמוך. זה היה מסוכן. זה היה ממשי. זה היה לא נתפס בסביבה השקטה שלנו. הגדולה שלי צעקה. הקטנה הסתכלה בעיניים קרועות לרווחה. לא ידעתי מה לעשות. אף אחד לא נשם באותם רגעים, אבל אף אחד לא התערב. ואז הפיוז הזה שלי פקע ופשוט רצתי אל הילד (שהסתבר שגבוה ממני בחצי ראש) והוצאתי ממנו את המעדר. מכיוון שהייתי נמוכה ממנו התנועה לא היתה יפה וחלקה וקצה המעדר פגע בראשו. היה שם גם קצת דם. אף אחד לא דיבר איתי, מטוב ועד רע. השתררה שתיקה מביכה ומעיקה. אני מניחה שאילו הייתי איזה אבא חסון היו מוחאים לי כפיים. לקחתי משם את בנותי וחזרנו הביתה.

אני יודעת, זה עדיין לא אומר כלום. אני לא באמת יודעת אם אצליח להגן עליהן ברגע שצריך. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לדעת.

ג'ואנה היתה בת שש כשמטורף אחד רצח את אמה, אחותה הגדולה בת השמונה, ואחיהן הפעוט. "רוצי ג'ואנה" אמרה האם, וג'ואנה הצייתנית רצה והתחבאה בעוד משפחתה נטבחת. כ-30 שנים אחר כך ג'ואנה היא רופאה, נשואה לניל הבטלן ואם לפעוט בעצמה. יום אחד, בדיוק אחרי שרוצח משפחתה משתחרר מהכלא, היא נעלמת יחד עם בנה. האם יש קשר בין הטבח מן העבר להעלמות בהווה? האם הרוצח מנסה לסיים את המלאכה, או שמא זו ג'ואנה שרוצה לסגור איתו את החשבון?

"מתי כבר יהיו חדשות טובות" הוא בעיקרון ספר מתח, אלא שהתעלומה הבלשית בו דלה ביותר. את העלילה ניתן לכווץ למקסימום שני פרקים. מה שאמור לחפות על הדלות העלילתית הוא דמויות אמינות עם נפח. הנשים בספר הן הדמויות המעניינות. נשים חזקות ושרוטות, שהן כולן שורדות לאחר שהיו קורבנות, בעיקר של גברים אבל גם של החיים בכלל. ג'ואנה שהיא ניצולת טבח, רב פקד לואיז מונרו ששותה כמו גבר, ישירה ולא מעודנת, ולא אוהבת להיות נשואה או אם, ורג'י המטפלת שהיא נערה בת שש-עשרה שגרה לבדה לאחר שהתייתמה מאמה ואביה החורג הנוכל עבר לאישה הבאה בתור. לעומת זאת הגברים בספר הם כולם בטלנים חדלי אישים, ללא תלות בעיסוקם. אפילו הבלש ג'קסון ברודי (שלמיטב הבנתי הופיע גם בספר קודם של אטקינסון שלא קראתי), לא פותר שום תעלומה בעצמו, אלא מובל על ידי האירועים והגיבורות. האיש הנכון (לא נכון?) בזמן הנכון (לא נכון?).

מצד אחד אטקינסון כותבת נהדר, והדמויות באמת מלאות. מצד שני הן לגמרי לא אמינות. ביחוד דמותה של רג'י שהיא כל כך עניה ומסכנה ועזובה עד שהזכירה לי גיבור של דיקנס. מעבר לכך, אני לא אוהבת גיבורים סטריאוטיפיים. זה שהסטריאוטיפים הפוכים זה לגמרי לא מספיק בעיני. גם העובדה שיש כל כך מעט מתח בספר מתח לקוייה. לא הצלחתי להיסחף והצלחתי להתאפק כמעט שבוע עד שהגעתי לסוף. זה לא אמור לקרות בספר מתח, ולא קורה לי בכלל עם שום ספר טוב.

בת'כלס, מתאים כדי להעביר שבת לא מחייבת אם לא מצפים ליותר מדי.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על מתי כבר יהיו חדשות טובות - Jackson Brodie #3