ביקורת ספרותית על מתי כבר יהיו חדשות טובות - Jackson Brodie #3 מאת קייט אטקינסון
ספר בסדר

---

לאחרונה עיר הולדתי פתח תקווה הצטרפה לטווח הירי. לפני זה, דף הפייסבוק שלי היה שטוף בסטטוסים כדוגמת:"אפילו חמאס יודעים שאין מה להתעסק עם הערסים של פתח תקווה"
או:"אפילו חמאס מבין שאין מה לחפש בפתח תקווה..."
והחביב עליי: "אני לא מאמין! אפילו ברקטות אנחנו מקופחים!"

עם התקדמות המבצע הצבאי והצטרפותנו למעגל הרקטות, התחיל דף הפייסבוק שלי להיות שטוף בסטטוסים שונים. הערסים השונים (שאני לא מבין למה בכלל יש לי אותם בפייסבוק...) אמרו:"בוא'נה חמאס הזה לא יודע עם מי הוא מתעסק!" (הגרסא הנקייה.במקור זה היה מתובל בקללות עסיסיות). הפרחות החביבות אמרו לעומת זאת "שמע ישראל ה' אלוהינו מה זה הדבר הזה?!!!1". והשנונים ביותר כתבו "יפה מצד חמאס שהוא מודיע לנו מתי הוא שולח טילים, אבל למה בתשע יש האח הגדול!".
וזה לא האנשים הכי לחוצים שפגשתי. בפתח תקווה היו בסך הכול שתי אזעקות, אבל משום מה אנשים חושבים שאנחנו היעד המועדף על החמאס. אמא שלי כבר נכנסה להיסטריה, וכל פעם שאני יוצא מהבית אני מלווה באסמס "תיזהר בדרך אם יש אזעקה תרוץ למחסה ואם אתה נוסע באוטובוס תדרוש מהנהג לעצור". וזה רק אחרי שתי אזעקות. חברה טובה שלי נכנסה להיסטריה טוטאלית, ולא זזה מהממ"ד מאז יום שבת.

אז עם המצב הבטחוני והכול, חשבתי "אולי ספר יעזור לי להשכיח קצת את הכול". לצערי,לאחרונה היה לי רצף של ספרים מדכאים. קראתי את "חרב הסרטן",שמשמו אפשר להבין על מה הספר (אתן לכם ניחוש אחד...זה על מחלה....מתחיל באות ס'....מתחיל ב-סר נגמר ב-טן).אחרי זה קראתי את "תפילות לחטופות" שהיה גם דיכאוני יחסית (למרות שהסופרת ניסתה לגרום לזה להישמע ססגוני ומצחיק).ואחרי זה קראתי את הספר הנ"ל של קייט אטקינסון,"מתי כבר יהיו חדשות טובות". ראיתי את הספר ניבט אליי מהמדף,וחשבתי לעצמי:"באמת,מתי באמת כבר יהיו חדשות טובות?".

אבל אבוי, נראה לי שהכותרת הייתה אירונית, כי זה ספר בכלל לא משמח עם חדשות טובות. בעולם של אטקינסון נראה שכל אחד סובל מאיזה קרוב משפחה שהתאבד, שנחטף, או שהשתגע לחלוטין והחליט לרצוח את קרובי המשפחה שלו או אנשים רנדומליים. נראה שלכל אחד יש סיפור אישי נוגע ללב, שהיה מכניס אותם ישר לגמר של מאסטר שף או דה וויס (כי ידוע שצריך סיפור אישי מרגש כדי באמת להצליח בריאליטי,מי בכלל צריך כישרון לבישול או לשירה...?). ג'ואנה האנטר,לשעבר מייסון, נעלמת במפתיע יום אחד יחד עם התינוק שלה, ונראה שזה לא מזיז לאף אחד. בעלה טוען שהיא הלכה לדודה חולה, המשטרה מראה אוזלת יד מרתיחה ורק לילדה אחת קטנה ויתומה בשם רג'י (טוב לא כזאת קטנה, בת 16) שעבדה אצלה כמטפלת באמת אכפת ממנה. רג'י היתומה נראית כאילו היא לקוחה מספר של דיקנס- אמא שלה מתה, היא לא מכירה את אבא שלה, היא ענייה, צמאה לאהבה, אח של הוא עבריין שמתנכר אליה וגורם לאנשים לרדוף אחריה (ממש אח מעולה!). וכאילו זה לא מספיק, הבן אדם היחידי שממש היה לו אכפת ממנה נעלם. אה וגם משום מה כל מי שמסביבה מת. ציינתי את זה?
וככה נפתחת תעלומה בלשית מוזרה בכיכובה של רג'י, סיידי הכלבה (של ג'ואנה) וחייל ושוטר לשעבר שנקלע לתאונת רכבת מוזרה (שרג'י מצילה אותו) ומרגיש צורך להחזיר לה טובה. אה, ואמא של ג'ואנה ושני אחים שלה נרצחו כשהיא הייתה בת שש על ידי מישהו משוגע ואלמוני, סתם ככה. אמרתי כבר שכולם מתים בספר הזה?

אטקינסון משלבת במהלך הספר שירים מ"אמא אווזה", ספר שירים אנגלי (שנראה לי תורגם גם לעברית אבל לא מוכר במיוחד) וכן קטעים מהאיליאדה של הומרוס ואייניאס של אובידיוס. ואיכשהו יוצא שכל הדמויות אצלה בקיאות בספרות קלאסית. הכי אמין שיש.
כשהספר מסתיים, נותרת אצלי רק שאלה אחת מהדהדת:"מתי כבר יהיו חדשות טובות?!"

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על מתי כבר יהיו חדשות טובות - Jackson Brodie #3