אני לא הרבה יותר ממטר וחצי, פרצוף של ילדה טובה ירושלים. אבל מה שאלוהים חסך ממני בגובה הוא פיצה בפיוז קצר ודליק. מעולם לא פחדתי להתעמת עם ילדים אחרים, גדולים ממני. כשגדלתי הפכתי לאדם "מתורבת", פחות או יותר. הסביבה שבה אני חיה לא מעודדת עימותים פיזיים. מקסימום חילופי דברים עם אמהות אחרות על התור למגלשה בגן השעשועים.

תמיד תהיתי איך אגיב אם יהיה איום ממשי על בנותי. אני מניחה שזה משהו שעובר בראש של כל הורה, אבל כדור שני אלה תהיות קיומיות ממשיות. לפני כמה חודשים היה לי מעין קדימון לאירוע שכזה. היינו בגן שעשועים קרוב לבית. אחר הצהריים מוקדמים ומנומנמים. הבנות היו על נדנדת ערסל גדולה עם שתי חברות, אני נדנדתי. מזווית העין הבחנתי בילד שבעט כדורגל בכוונה לאיזור המתקנים. ניסיתי להתעלם. ראיתי אותו מבריח שתי ילדות כשבעט עליהן את הכדור. התעלמתי. הוא המשיך. הבחנתי שעוד אמהות מסתכלות, עליו וזו על זו. גם אבא תורן. אף אחד לא התערב. זה לא היה מאוד מסוכן. הילד המשיך להציק לחבורת ילדים ששיחקה בכדור. לבסוף לאחד הילדים נמאס. הוא לקח לילד המציק את הכדור והעיף אותו מאחורי הגדר. הילד התפרץ ואיים וצרח. נשמתי לרווחה. סוף סוף מישהו החזיר לאידיוט הקטן. אחרי דקה בערך שמעתי צווחות. הסתובבתי וראיתי לחרדתי את המציקן רודף אחרי זה שהתעמת איתו עם מעדר בידו וצורח "אני יהרוג אותך, אני יהרוג את כולכם". זה היה מעדר אמיתי, מאתר בניה סמוך. זה היה מסוכן. זה היה ממשי. זה היה לא נתפס בסביבה השקטה שלנו. הגדולה שלי צעקה. הקטנה הסתכלה בעיניים קרועות לרווחה. לא ידעתי מה לעשות. אף אחד לא נשם באותם רגעים, אבל אף אחד לא התערב. ואז הפיוז הזה שלי פקע ופשוט רצתי אל הילד (שהסתבר שגבוה ממני בחצי ראש) והוצאתי ממנו את המעדר. מכיוון שהייתי נמוכה ממנו התנועה לא היתה יפה וחלקה וקצה המעדר פגע בראשו. היה שם גם קצת דם. אף אחד לא דיבר איתי, מטוב ועד רע. השתררה שתיקה מביכה ומעיקה. אני מניחה שאילו הייתי איזה אבא חסון היו מוחאים לי כפיים. לקחתי משם את בנותי וחזרנו הביתה.

אני יודעת, זה עדיין לא אומר כלום. אני לא באמת יודעת אם אצליח להגן עליהן ברגע שצריך. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לדעת.

ג'ואנה היתה בת שש כשמטורף אחד רצח את אמה, אחותה הגדולה בת השמונה, ואחיהן הפעוט. "רוצי ג'ואנה" אמרה האם, וג'ואנה הצייתנית רצה והתחבאה בעוד משפחתה נטבחת. כ-30 שנים אחר כך ג'ואנה היא רופאה, נשואה לניל הבטלן ואם לפעוט בעצמה. יום אחד, בדיוק אחרי שרוצח משפחתה משתחרר מהכלא, היא נעלמת יחד עם בנה. האם יש קשר בין הטבח מן העבר להעלמות בהווה? האם הרוצח מנסה לסיים את המלאכה, או שמא זו ג'ואנה שרוצה לסגור איתו את החשבון?

"מתי כבר יהיו חדשות טובות" הוא בעיקרון ספר מתח, אלא שהתעלומה הבלשית בו דלה ביותר. את העלילה ניתן לכווץ למקסימום שני פרקים. מה שאמור לחפות על הדלות העלילתית הוא דמויות אמינות עם נפח. הנשים בספר הן הדמויות המעניינות. נשים חזקות ושרוטות, שהן כולן שורדות לאחר שהיו קורבנות, בעיקר של גברים אבל גם של החיים בכלל. ג'ואנה שהיא ניצולת טבח, רב פקד לואיז מונרו ששותה כמו גבר, ישירה ולא מעודנת, ולא אוהבת להיות נשואה או אם, ורג'י המטפלת שהיא נערה בת שש-עשרה שגרה לבדה לאחר שהתייתמה מאמה ואביה החורג הנוכל עבר לאישה הבאה בתור. לעומת זאת הגברים בספר הם כולם בטלנים חדלי אישים, ללא תלות בעיסוקם. אפילו הבלש ג'קסון ברודי (שלמיטב הבנתי הופיע גם בספר קודם של אטקינסון שלא קראתי), לא פותר שום תעלומה בעצמו, אלא מובל על ידי האירועים והגיבורות. האיש הנכון (לא נכון?) בזמן הנכון (לא נכון?).

מצד אחד אטקינסון כותבת נהדר, והדמויות באמת מלאות. מצד שני הן לגמרי לא אמינות. ביחוד דמותה של רג'י שהיא כל כך עניה ומסכנה ועזובה עד שהזכירה לי גיבור של דיקנס. מעבר לכך, אני לא אוהבת גיבורים סטריאוטיפיים. זה שהסטריאוטיפים הפוכים זה לגמרי לא מספיק בעיני. גם העובדה שיש כל כך מעט מתח בספר מתח לקוייה. לא הצלחתי להיסחף והצלחתי להתאפק כמעט שבוע עד שהגעתי לסוף. זה לא אמור לקרות בספר מתח, ולא קורה לי בכלל עם שום ספר טוב.

בת'כלס, מתאים כדי להעביר שבת לא מחייבת אם לא מצפים ליותר מדי.

לאחרונה עיר הולדתי פתח תקווה הצטרפה לטווח הירי. לפני זה, דף הפייסבוק שלי היה שטוף בסטטוסים כדוגמת:"אפילו חמאס יודעים שאין מה להתעסק עם הערסים של פתח תקווה"
או:"אפילו חמאס מבין שאין מה לחפש בפתח תקווה..."
והחביב עליי: "אני לא מאמין! אפילו ברקטות אנחנו מקופחים!"

עם התקדמות המבצע הצבאי והצטרפותנו למעגל הרקטות, התחיל דף הפייסבוק שלי להיות שטוף בסטטוסים שונים. הערסים השונים (שאני לא מבין למה בכלל יש לי אותם בפייסבוק...) אמרו:"בוא'נה חמאס הזה לא יודע עם מי הוא מתעסק!" (הגרסא הנקייה.במקור זה היה מתובל בקללות עסיסיות). הפרחות החביבות אמרו לעומת זאת "שמע ישראל ה' אלוהינו מה זה הדבר הזה?!!!1". והשנונים ביותר כתבו "יפה מצד חמאס שהוא מודיע לנו מתי הוא שולח טילים, אבל למה בתשע יש האח הגדול!".
וזה לא האנשים הכי לחוצים שפגשתי. בפתח תקווה היו בסך הכול שתי אזעקות, אבל משום מה אנשים חושבים שאנחנו היעד המועדף על החמאס. אמא שלי כבר נכנסה להיסטריה, וכל פעם שאני יוצא מהבית אני מלווה באסמס "תיזהר בדרך אם יש אזעקה תרוץ למחסה ואם אתה נוסע באוטובוס תדרוש מהנהג לעצור". וזה רק אחרי שתי אזעקות. חברה טובה שלי נכנסה להיסטריה טוטאלית, ולא זזה מהממ"ד מאז יום שבת.

אז עם המצב הבטחוני והכול, חשבתי "אולי ספר יעזור לי להשכיח קצת את הכול". לצערי,לאחרונה היה לי רצף של ספרים מדכאים. קראתי את "חרב הסרטן",שמשמו אפשר להבין על מה הספר (אתן לכם ניחוש אחד...זה על מחלה....מתחיל באות ס'....מתחיל ב-סר נגמר ב-טן).אחרי זה קראתי את "תפילות לחטופות" שהיה גם דיכאוני יחסית (למרות שהסופרת ניסתה לגרום לזה להישמע ססגוני ומצחיק).ואחרי זה קראתי את הספר הנ"ל של קייט אטקינסון,"מתי כבר יהיו חדשות טובות". ראיתי את הספר ניבט אליי מהמדף,וחשבתי לעצמי:"באמת,מתי באמת כבר יהיו חדשות טובות?".

אבל אבוי, נראה לי שהכותרת הייתה אירונית, כי זה ספר בכלל לא משמח עם חדשות טובות. בעולם של אטקינסון נראה שכל אחד סובל מאיזה קרוב משפחה שהתאבד, שנחטף, או שהשתגע לחלוטין והחליט לרצוח את קרובי המשפחה שלו או אנשים רנדומליים. נראה שלכל אחד יש סיפור אישי נוגע ללב, שהיה מכניס אותם ישר לגמר של מאסטר שף או דה וויס (כי ידוע שצריך סיפור אישי מרגש כדי באמת להצליח בריאליטי,מי בכלל צריך כישרון לבישול או לשירה...?). ג'ואנה האנטר,לשעבר מייסון, נעלמת במפתיע יום אחד יחד עם התינוק שלה, ונראה שזה לא מזיז לאף אחד. בעלה טוען שהיא הלכה לדודה חולה, המשטרה מראה אוזלת יד מרתיחה ורק לילדה אחת קטנה ויתומה בשם רג'י (טוב לא כזאת קטנה, בת 16) שעבדה אצלה כמטפלת באמת אכפת ממנה. רג'י היתומה נראית כאילו היא לקוחה מספר של דיקנס- אמא שלה מתה, היא לא מכירה את אבא שלה, היא ענייה, צמאה לאהבה, אח של הוא עבריין שמתנכר אליה וגורם לאנשים לרדוף אחריה (ממש אח מעולה!). וכאילו זה לא מספיק, הבן אדם היחידי שממש היה לו אכפת ממנה נעלם. אה וגם משום מה כל מי שמסביבה מת. ציינתי את זה?
וככה נפתחת תעלומה בלשית מוזרה בכיכובה של רג'י, סיידי הכלבה (של ג'ואנה) וחייל ושוטר לשעבר שנקלע לתאונת רכבת מוזרה (שרג'י מצילה אותו) ומרגיש צורך להחזיר לה טובה. אה, ואמא של ג'ואנה ושני אחים שלה נרצחו כשהיא הייתה בת שש על ידי מישהו משוגע ואלמוני, סתם ככה. אמרתי כבר שכולם מתים בספר הזה?

אטקינסון משלבת במהלך הספר שירים מ"אמא אווזה", ספר שירים אנגלי (שנראה לי תורגם גם לעברית אבל לא מוכר במיוחד) וכן קטעים מהאיליאדה של הומרוס ואייניאס של אובידיוס. ואיכשהו יוצא שכל הדמויות אצלה בקיאות בספרות קלאסית. הכי אמין שיש.
כשהספר מסתיים, נותרת אצלי רק שאלה אחת מהדהדת:"מתי כבר יהיו חדשות טובות?!"

מסגרת הסיפור היא סקוטלנד האפרורית והאפלולית בה, מקבץ של דמויות שנושאות עימן סבל רב כל אחת בדרכה, נפגש בכורח המציאות סביב תעלומה. למרות כותרת הספר, ולמרות האווירה המלנכולית משהו, הספר משאיר את הקורא עם אופק צר של תקווה למציאות שמחה יותר.

אמנם הספר הוא ספר מתח, אבל לא במובן של דפיקות לב מואצות וכרסום ציפורניים, אלא תעלומה שיוצרת פער בין המצופה על ידי הקורא ובין המציאות הפשוטה יותר. ובכל זאת העלילה מצליחה לשמור את הקורא עד העמוד האחרון בציפייה לתפנית של הרגע האחרון.
הרבה עצב ובדידות בדמויות של קייט אטקינסון, פקד לואיז מונרו כלה טרייה שלא מסתגלת לחיי הנישואין אפילו אם הבעל הוא מושלם, ג'קסון ברודי הבלש הוותיק למרות גילו ופקחותו, נראה כאימפוטנט במערכות יחסים, דר' ג'ואנה האנטר רופאה שגם היא נשואה, אך יחסיה עם בעלה מעלים תמיהות בקרב הדמויות האחרות וגם מצד הקוראים. ויש גם פושעים, פסיכופטים חשודים ורג'י אחת קטנה.

הסיפור הוא על רופאה, עם עבר טראגי שנעלמת יום אחד מביתה יחד עם תינוקה. הסביבה לא ממש מתייחסת להיעלמות, ורק חושיה של רג'י המטפלת חדים מספיק כדי להבחין שמשהו לא כשורה. רג'י היא נערה בת 16, יתומה, בודדה שמצאה בדר' האנטר ותינוקה מעין משפחה. דווקא היא שיש לה סיבות אובייקטיביות להרגיש מסכנה, דווקא היא חסרת רחמים עצמיים ובעזרת שמחת החיים שלה, היא מצליחה להניע את שאר הדמויות לחוות את החיים. אין ספק כי רג'י היא הקרן אור, ותפקידה לשקף לנו שאושר הוא מצב פנימי, ודי במעט ובדברים הפשוטים בחיים בכדי להפוך למאושרים.

אי אפשר שלא להתרשם גם מיחסה של אטקינסון לגברים בסיפור. בכל מקבילית כוחות בסיפור ובכל מערכת יחסים הנשים הן החזקות והגברים, חסרי אונים או חדלי אישים. כך במערכת בין לואיז לבעלה הטרי, בין ג'קסון ברודי לנשותיו, בין רג'י לאחיה ובין דר' ג'ואנה האנטר לבעלה, ואפילו בין אביה של דר' האנטר לבין אמה. אין ספק הנשים הן המין החזק בסיפור.
יכולת הכתיבה של אטקינסון נהדרת הכתיבה קולחת ובדומה לסדרות בלשות בטלוויזיה, גם כאן במקביל לתעלומה, יש תיאור של מערכות היחסים והקונפליקטים של כל הדמויות , עד לרמת רזולוציה נמוכה מאד, ואני בקלות יכול לדמיין את הסיפור הופך לסרט קולנוע.