ביקורת ספרותית על שבע מידות רעות - חרגול פלוס # מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

בתוכניות ריאליטי נולדים כל מיני דברים.

זמרים חדשים, למשל. ההיריון של זמרים חדשים הוא הקצר ביותר בטבע, עקומת הילודה שלהם היא במגמה מנג'סת של עלייה והייצור גובר על הביקוש. ולכן, בגלל ההיצע העודף הזה, הזמרים הנולדים הופכים לזמרים מצליחים רק לעיתים רחוקות. וכשהם מצליחים, הם מצליחים לדחוק הצידה את הזמרים הוותיקים, ואז ממציאים ריאליטי לזמרים נשכחים כדי שייוולדו מחדש וקוראים לו 'זו ילדותי השנייה'.

נולדים גם בשלנים, טבחים ושפים. לבשלנים נולדות תוכניות בישול, לטבחים נולדות מסעדות ולשפים נולדות מסעדות שף. הלידה המוגברת של המסעדות יוצרת מחסור במלצרים ולכן בימים אלו טובי המוחות עובדים על פיילוט לריאליטי חדשני ששמו 'מי רוצה להיות משה, מלצר, חולון?'

מי עוד נולדים בתוכניות ריאליטי?

נולדים גם רווקים, שהופכים לנשואים, ואז יש בייבי בום והם יולדים תינוקות, ואחרי שגם הסופר נני וגם האמא המחליפה וגם הקואצ'ר הקירח המפחיד לא מצליחים לעזור להם עם הבלגן, הבית מתפרק. ואז הם חוזרים כגרושים לריאליטי בשם 'סלבריטי יד שנייה עם דפיקה קלה מקדימה וחמש עשרה דקות תהילה מאחורה'.

נולדים גם מעצבי אופנה ומעצבי פנים ומעצבי גנים ומעצבי פרחים ומעצבי חתונות ומעצבי מכוניות ומעצבי דייטים ומעצבי מוצר אבל מה שכל המעצבים באמת רוצים זה לעצב את דעת הקהל בצורה כזו שהשם שלהם לא יישכח אף פעם, מה שאומר שבעיקר נולדים מעצבי עצבים.

ונולדים גם דונלד טראמפים, ודונלד דקים, ואיל גולנים, ומתמחים, ושגרירים של רצון טוב, וכדורגלנים ודוגמניות, וחנונים וטיפשות, ושמנים בעבר שהופכים לרזים בהווה ולשמנים בעתיד וחוזר חלילה, רקדנים, סטנדאפיסטים, שורדים, מורדים, אחים גדולים, בתים קטנים והשיא (עד כה) היה ריאליטי השתלות: מי רוצה השתלת כבד? באמת לא קל. מי לחיים ומי למוות? הצביעו והשפיעו.

ויש גם מי רוצה להיות מיליונר ומי רוצה להתחתן עם מיליונר ומי יכול לזהות את המיליונר הסודי ומי רוצה לעוף על המיליון ומי רוצה להפיל את המיליון ומי רוצה לרוץ אל המיליון ומי רוצה לרקוד עם המיליון ומי רוצה להיות אחד נגד מיליון ומי לא רוצה מיליון אחד אלא שניים ו... מי רוצה מיליון סיבות לשבור את הטלוויזיה!

אבל יותר מכל, בריאליטי נולדים מפורסמים לרגע, שבחלוף הרגע הופכים לפליטים: פליטי ריאליטי. ואם פליט הריאליטי היה פליט עוד לפני הריאליטי, אזי הוא פליט פליט ריאליטי, ועם פליטות כפולה אין מצב שהוא לא יוזמן ללשכת שר הפנים לקול מצהלות אבירי זכויות האדם כדי לקבל אזרחות כבוד, שהרי 'להיות ישראלי זה להשתתף בריאליטי'.


אז עם כל כך הרבה ריאליטי, למה שלא יהיה גם ריאליטי שעוסק באקדמיה?
ומה יהיה שמו?
1. מי רוצה לגור במגדל השן?
2. האח הגדול VIP (פרופסור חשוב מאוד)
3. המרוץ לפרופסורה
4. הישרדות - איי הקתדרה


מאיה ערד כתבה ספר שמתאר את המרוץ לאיוש משרה נחשקת של פרופסור בחוג להיסטוריה של המדע באוניברסיטה מובילה ויוקרתית בארה"ב, רדוודס. ולמה שמישהו ירצה להיות פרופסור באוניברסיטה שנשמעת כמו אוניברסיטת שקר כלשהו? למה שהוא לא יעדיף את הרווארד, ייל, פרינסטון, קורנל, בראון, קולומביה, ג'ון הופקינס או אם.איי.טי? כי רדוודס, ע"פ הוויקיפדיה, אמורה להיות בת דמותה של סטנפורד, שאמנם לא נמנית על החברות המקוריות ב-Ivy League, אך היא נחשבת לא פחות.

הספר בנוי משבעה חלקים שכל אחד מהם מתאר מידה רעה: איטיות, שנאה, בטלה, בורות, כפיות טובה, קנאה וחמדנות. שבע בום.

מתוך 'גבעת חלפון אינה עונה'
ג'ינג'י: "מר חסון, הנה מדים בדיוק במידה שלך."
ויקטור: "מאיפה אתה יודע מה המידה שלי"?
ג'ינג'י: "מר חסון, מידותיך הטובות ידועות בכל הארץ!"

אני רוצה שגם מידותיו הטובות של הספר יהיו ידועות בכל הארץ, או לכל הפחות בסימניה. אני אנסה לתרום את תרומתי הלא ממש חשובה והלא ממש משפיעה לכך. מצאתי בו לא מעט מידות טובות אבל כדי שלא אהיה מעתיקנית, אני אכנה אותן 'מעלות'.


סוגה עילית
בתחילה ראיתי את הספר כסוג של ריאליטי. דוקו-ריאליטי, ליתר דיוק. לזכות הספר ייאמר שהוא דוקו-ריאליטי משובח, מה שמכונה 'סוגה עילית'. בדוקו-ריאליטי המשובח הזה, אנו מתוודעים לא רק למתמודדים אלא גם לשופטים, לתפאורה, לזירות ההתרחשות ולזוכי העבר. והמצלמות לא כבות לאחר ההכרזה על המנצח אלא ממשיכות לפעול גם בחלוף חמש עשרה דקות התהילה, כי שלא כמו בריאליטי, המנצח לא נופל לתהום הנשייה.

אובייקטיביות
בריאליטי, לרוב הכל מכור מראש. תמיד יש חביב של ההפקה, זה שסומן מראש, זה שמקבל זמן מסך יותר מאחרים, זה שזוכה לחשיפת יתר, זה שתקנון התוכנית (תקנון עאלק) משתנה תוך כדי המשחק רק כדי שהוא ינצח. לא הרגשתי בהטיה כזו מצידה של ערד ולהתרשמותי היא הציגה את המתמודדים באופן הוגן, הגון ושוויוני. ולא פחות חשוב, באופן מעניין, סוחף שמצליח לגעת בקורא למרות המיסוך.

מתח
לא אירע רצח, לא התבצע שום פשע, אף אחד לא נחטף, שום דבר לא נגנב, אין אף פצצה מתקתקת שצריך לנטרל ולא היה סוד אפל שאיים לחשוף את פרצופו האמיתי של מאן דהו - ובכל זאת היה מתח בספר. ואם לא מתח, אז לכל הפחות סקרנות ועניין. מי ינצח? מי יזכה במשרה הנחשקת?

חמלה
אחת מדמויות המשנה בספר דוגלת בטבעונות ויש התייחסות לסבל הכרוך במוצרי חלב ובביצים ולתחליפי הבשר הקיימים לתעשיית הסבל הזו. יש גם הכרה בכך שיש צמחונים, שהם פה כדי להישאר ושאי אפשר להתעלם מהם. אני מציינת זאת כי הספר יצא לאור בשנת 2006, זמן רב לפני שגל הטבעונות המבורך שטף את הארץ באדיבותה של טל גלבוע - זוכת ריאליטי, כמובן.

נוסטלגיה
פרופ' דאג פישר הוא, לדעתי, הדמות המעניינת, המסקרנת והנוגעת ביותר ללב בספר. בחרתי להביא ציטוט נהדר בו הוא מקונן על העולם של פעם:
"כשהיה מביט בנשים הצעירות סביבו היה מניד ראשו בייאוש. הכל נראה לו מוזר, לא מובן. הרי לא ייתכן שפרצופי הנשים ישתנו כך תוך פחות מארבעים שנה... כל הבעות הפנים שהופנו אליו מעל גבי פרסומות, משערי מגזינים, מחדרי ההרצאות, היו חצופות, מעוות, צוחקות בפה פעור לרווחה, בעיניים מכווצות לחריצים. השיער הקצוץ הצבוע אדום, סגול, או צהוב החושף שורשים שחורים. העגילים הנעוצים באף, בגבות, בלשון, בסנטר. הלבוש הצעקני החושף את הבטן, השדיים, הישבן... היכן הן קרול,הלן, שילה, ברברה אן וג'ין שאחריהן חיזר באולמות ההרצאה, בקפיטריה, בנשפים? היכן הן פגי, מרתה, אלינור, מרילין, בב וסו שלהן השאיל את רשימותיו רק כדי שיהיה לו תירוץ לפנות אליהן שנית בדברים? לאן נעלמו אפילו ג'ניפר, אמילי, מלני ומליסה, תלמידותיו עד לא מכבר? מי החליף את לורי, ג'ולי, הולי, קלי וסנדרה, הרוכבות מולו על אופניהן בשביל המוליך אל הכיתה או נתקלות בו בחנות הספרים? מי סילק את רנדי, סינדי, קרי, ג'ודי וקירסטי הניגשות אל שולחנו בתום השיעור לשאול שאלה? מי העביר אותן, ולאן, ובייחוד – מי הניח במקומן את הצבא השוטף את חדרי ההרצאות והמדשאות – בהביטו ברשימת השמות בשיעוריו היה נתקף בלבול גמור. מנין צצו כל אותן ארין, טרין, קורה, תורה, טרה? מנין הופיעו מִיה, אימוג'ן, אמבר, ג'מה, ג'סמין, רורי, ליילה, נטשה, לטישיה ואנסטסיה? מהיכן נבע אותו זרם של קורטני, טיילור, מקנזי, דילייני וקמפבל? כשהיה נתקל כבר בשם מיושן להכעיס, קייטי, מרי, אווה, שרה-רוז, היה מרים את עיניו מרשימת התלמידים כדי לגלות קווצת שיער כחול או עגיל נעוץ בשפה התחתונה." (עמ' 220-221)

כפיות טובה
כפיות טובה היא לא מעלה, אבל זהו שמו של החלק החמישי בספר המתאר את אחת משבע המידות הרעות, ומי שמככב בו הוא פרופ' דאג פישר, ההוא מהמעלה שלמעלה. חלק זה כתוב ביד אומן רגישה, מפלחת ומדויקת, והוא כל כך נוגע ללב וצובט אותו, ולכן עבורי הוא מעלה ענקית של הספר. קראתי אותו יותר מפעם אחת והתפעלותי רק גברה מקריאה לקריאה.


אבל היו גם חסרונות. אם המידות הטובות הן 'מעלות', אזי החסרונות צריכים להיות 'נפילות' או 'מעידות'.


פיקטיביות
אוניברסיטאות אמיתיות נזכרות בשמן בספר, כולל נציגויות מארץ הקודש (טכניון, אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת בר אילן שאליה עוד אגיע בהמשך) ולא ברור לי למה ערד בחרה למקם את עלילת ספרה באוניברסיטה פיקטיבית, רדוודס. היה נכון יותר למקם את העלילה וההתרחשויות במוסד אקדמי יוקרתי מוכר.

חוג משעמם
היסטוריה של המדע.
אותי זה לא הלהיב. נקודה.

שמאלניות
לא היה לי פייבוריט, אבל כבר בהתחלה פיתחתי 'אנטי' לאחד המועמדים: הישראלי היחיד, דווקא. שמאלני-קיצוני-עוכר-ישראל לעולם לא יזכה בקול שלי. הוא מסרב בנהמה זועפת לחבוש כיפה אפילו בערב ראש השנה ׁ(כשהוא מסב לשולחנם של עמיתיו חובשי הכיפה מישראלׂׂ); הוא לא עלה לתורה כשהגיע למצוות אלא יצא לטיול בחו"ל (ברור, הרי מישהו צריך להשאיר באירופה את הכסף שאחר כך ישמש למימון ארגוני שמאל פוסט ציוניים); הוא לא יסכים להשתתף בשום אירוע של אוניברסיטת בר אילן כי ממנה יצא הרוצח של ראש הממשלה והיא בכלל מוסד מסריח; וניחוח הסירחון נישא גם מזרחה משם כי לדידו השליטה הישראלית ביהודה ושומרון גם היא כיבוש מסריח.


ועכשיו אני חוזרת בשמחה (לאיד) לרשימת המעלות.


שמחה לאיד
הו-הא-מה-קרה? השמאלני-אכל-אותה! גרגרתי בהנאה כשהוא נאלץ לחזור על ארבע למדינה שהוא כל כך שונא כשהזנב המקוצץ שלו מקופל בין הרגליים.

מרוץ שליחים (לא הצלחתי להכריע אם זו מעלה או נפילה/מעידה)
במרוץ שליחים, הרצים מעבירים זה לזה מקל. הרץ המוסר נשאר במקום והרץ המקבל רץ הלאה ממנו הכי מהר שהוא יכול. מי שלא מבין, עשוי לחשוב שזו בריחה או הימלטות.
בשחיית שליחים, לא מעבירים כלום. פשוט שוחים. כל שחיין מתחיל בנקודה בה סיים קודמו, מבלי שיקבל ממנו דבר. גם אם מישהו התחיל לצפות בשחיית השליחים כשהיא כבר בעיצומה, הוא יבין מה קורה ומי נגד מי.
הספורטאים בתחרויות השליחים משתתפים גם במקצים אישיים ועומדים בזכות עצמם (אם כי רצוי שהם לא יעמדו אלא ירוצו או ישחו).
הספר הוא כמו שחיית שליחים. הדמויות לא מעבירות דבר זו לזו ואפשר להצטרף לספר בכל רגע מבלי להרגיש שמשהו חסר. כל דמות בספר יכולה ואף ראויה להחזיק ספר שלם בכוחות עצמה.
מאיה ערד אמנם חיברה את הקצוות בסוף הספר, אבל הרגשתי שזה נעשה בחופזה רבה, שאולי נגמר לה כבר הכוח לכתוב, ולכן החיבורים רופפים.


ספר מעניין ומהנה. אני אשמח אם יהיה לו המשך: 'שבע מידות רעות – הדור הבא' או 'שבע מידות רעות 2.0'.


****

תודה רבה לבלו בלו הנהדרת שבזכות הסקירה שלה קראתי את הספר.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על שבע מידות רעות - חרגול פלוס #