ביקורת ספרותית על משחקי הסוף: המפגש מאת ג'יימס פריי
ספר מעולה

---

****





שמעתי על הספר הזה בחצי אוזן לפני כמה חודשים וסימנתי אותו אז כסוג של גימיק מנדנד, כי הוא מאלץ את הקוראים שלו לרוץ לחפש כתבי חידה ולינקים באינטרנט וזה נראה כמו משהו שמתאים יותר לאנשים עם זמן פנוי ועצבים לכתבי חידה ולא לאנשים כמוני, שרק רוצים לקרוא ושיעזבו אותם בשקט. למרות זאת, כשראיתי אותו במקרה בספריה, על עטיפתו הזהובה, לקחתי אותו מתוך סוג של אימפולס, וגם אז הוא שכב אצלי כמה שבועות בלי שהתחשק לי לפתוח אותו ולקרוא. אם היו נותנים לי להמר לפני הקריאה, הייתי אומר שיש סיכוי של שמונים-תשעים אחוז שאעזוב אותו לפני עמוד 20.

אבל הי, כמה נעים להיות מופתע. מסתבר שג׳יימס פריי, הנרקומן השקרן מ״מיליון רסיסים קטנים״ ו״חברי לנארד״ יכול לכתוב גם משהו שהוא כל כך שונה, אולי במאה שמונים מעלות שונה מעוד ספר על נרקומנים או מאפיה או משהו שמנסה לרגש או להגעיל או לתת מוסר השכל למשהו, שזה על גבול הבלתי אפשרי. הספר הזה משחק בתוך כללים אחרים לגמרי, ועושה את זה פשוט מצויין. יכול להיות שבאתי בלי ציפיות ובגלל זה נהניתי כל כך, אבל מצאתי את עצמי בולע את הספר הזה וחוזר אליו כל שניה פנויה, אז מגיעים לו בזכות כל אחד מחמשת הכוכבים שנתתי לו.

חמישה כוכבים מקבלים אצלי ספרים שעשו לי עוד משהו קטן בנוסף להיותם סתם ספרים טובים. שריגשו אותי או שהקסימו אותי או שגרמו לי לצחוק או לבכות, או שפשוט נתנו לי את האקסטרא משהו מיוחד הזה. ״משחקי הסוף״ עשה כמה דברים במקביל שעל כל אחד מהם בנפרד הגיע לו כוכב חמישי. הראשון, כאמור, הוא הנאה צרופה מקריאה של ספר פעולה/מדע בדיוני שגדוש באקשן מהעמוד הראשון ועד האחרון. התבאסתי שהוא נגמר, והוא נגמר מהר מדי למרות החמש מאות העמודים שיש לו על הנייר. ומה זה אם לא אינדיקציה לספר טוב? דבר נוסף, הוא הגימיק המקורי שיש לו שגם הוא עשוי היטב וניכר שהושקעו בו מחשבה ומאמץ. נכון, יש כתב חידה ולינקים לאינטרנט, אבל הם לא מעיקים ולא דביליים ולא משחקיים מדי, וגם אם אתה לא יודע מה לעשות איתם, הם מעניינים, חלקם מאוד, ותמיד אפשר פשוט להתעלם מהם ולחזור לקרוא בלי להרגיש שמשהו נפגם ברצף הקריאה.

מינון הוא דבר שחוזר אצלי כמעט בכל ספר שאני קורא, ובדרך כלל ספרים מהסוג הזה נוטים ליפול לבורות משמימים של מחשבות קיומיות של הגיבור, קטעי פעולה תלושים, קונפליקטים חלשים, בעיות לוגיות וכן הלאה. כאן זה מרגיש כאילו הכותבים (ג׳יימס פריי והשני) פשוט נהנים. כן, יש פה קצת פאתוס והרבה קטעי פעולה שבפריזמה אחרת היו יכולים להיראות אידיוטיים נורא, אבל הכותבים התאפקו מספיק כדי לא לעשות את זה יותר מדי. הגיבורים לא מפליצים משפטים שנונים במהלך הקרב אלא מתנהגים כמו בני אדם, sort of. וזה נפלא. פריי ומהשמו מצליחים כמעט ללגלג על הז׳אנר, אבל בלי לגרום לו להיראות מגוחך.

כמה משפטים על התוכן עצמו. למרות שאני איש רציני עם שתי רגליים על הקרקע וכל זה, אני נהנה לקרוא גם דברים כאלה, ומדי פעם לשגות בדמיונות על אלוהים, אפוקליפסות, חייזרים או אמונות טפלות. יש מספיק דברים בעולם הזה שהמדע לא יודע להסביר, ודרך החרך הזה נדחקים אלפ-אלפי תיאוריות קונספירציה על היקום ומשמעותו שמצליחים להשפיע על מיליונים ברחבי העולם, ואולי יותר מזה. לראייה - כל הסיפור הזה של סוף-העולם ב-2012 שהיה סיפור חזק מאוד לפני שנתיים שלוש - ויש לי חשד מבוסס שגם אלה שליגלגו עליו בפומבי (כמוני) חששו בתוככי לבם שאולי יש משהו בלוח השנה של המאיה או בנבואות של נוסטרדמוס ונזירי האי-צ׳ינג.

בתקופה ההיא קראתי טונות של חומרים וצפיתי בשעות רבות של סרטים על הנושא הזה ונושאים שכנים, והיו בהם כאלה שגרמו לי ליותר מכמה לילות של שינה טרופה. יש דברים שגם מדענים משאירים אותם בתחום האפור של תיאוריות לא מבוססות או פשוט מושכים בכתפיהם ומניחים שיש הסברים רציונליים לכל דבר. כמה מהם סיקרנו אותי מאוד - כמו למשל כל העניין הזה עם הפירמידות - של המאיה, המצרים ועוד תרבויות - שנבנו בתקופה שידע ארכיטקטוני כזה היה ברמה של מדע בדיוני, בוודאי ביחס לתרבויות המפגרות טכנולוגית שלהן מיוחסת הבניה. תרבויות נעלמות (כמו הפיניקים, למשל), חצו ע״פ התיאוריה את האוקיינוס בכלי שיט, וזאת אלפיים שנה לפני שעשו זאת קולומבוס וחבורתו. ישנם ציורי קיר שמתארים דמויות דומות (מזוקנות) במצרים, בבל ודרום אמריקה, בעוד שאצל האינדיאנים לא היו בכלל אנשים בעלי זקן. במפות של לפני אלף שנה מתואר בפרוטרוט קו החוף של אנטארקטיקה, שע״פ נתונים של נאסא מכוסה כבר אלפי שנים בקילומטר של שלג וקרח, ולטענת תיאוריות מסויימות קבורה מתחתיו העיר האבודה אטלנטיס. ומה לגבי הפיצוץ המסתורי בתחילת המאה ה-20 מעל סיביר שהשטיח מיליוני עצים? מה עם סטונהנג׳ והסימנים של החייזרים וממצאים שתיארוכי פחמן 14 לא מצליחים להסביר וגובקלי טפה בטורקיה וחיילי הטרקוטה בסין ומשולש ברמודה? משהו קרה שם, לא?

אז נכון, זה חרטבונה, ולהכול יש הסבר רציונלי ביותר, בטוח. כי אין דבר כזה אלוהים, וחייזרים, ותרבויות עתיקות וטכנולוגיה שהמדע לא מכיר. הכול פרי דמיונם של תסריטאים הוליוודיים שנשכרים ע״י השלטון כדי להשכיח מפשוטי-העם את הדברים החשובים באמת.

טוב, נו. בכל זאת, היה כיף מאוד. מחכה בקוצר רוח לספר הבא.

הנה כמה לינקים, למי שרוצה לבזבז את הזמן:

http://en.wikipedia.org/wiki/Piri_Reis_map
http://en.wikipedia.org/wiki/Tunguska_event
http://humansarefree.com/2011/01/gobekli-tepe-12000-years-old-temple.html
https://www.youtube.com/watch?v=XOFwlOq5N5w

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על משחקי הסוף: המפגש