ביקורת ספרותית על משחקי הסוף: המפגש מאת ג'יימס פריי
ספר בסדר

---

אני תמיד אומר שלא משנה כמה ספרי פנטזיה נקרא או בכמה סרטי מדע בדע בדיוני נצפה, אנחנו אף פעם לא נשאר אדישים אם חללית של חייזרים תנחת פתאום על יד מרפסת ביתנו, או שנפגוש מפלצת ענקית עם שלושה עיניים באמצע הרחוב.
זה קורה ככה, מפני שהמוח שלנו מפריד בעצם בין מה שקורה בתוך מכשיר הטלוויזיה, בדמיון ובתוך הראש שלנו (שזה כמעט כל דבר, בעצם) לבין החיים עצמם, המציאות. המוח שלנו מוסר לנו כל מני מסרים (כמו למשל: "אין דבר כזה חייזרים!" או: "אין דבר כזה מפלצות!") ואז אנחנו מבינים שככה זה, שזו האמת. ולכן אנחנו גם נהיה מופתעים מאוד לגלות אם פתאום למשל נחזור אחורה או קדימה בזמן, גם אם קראנו וראינו עשרות סרטים וספרים בנושא.

***

העלילה של הספר הזה (12 נערים ונערות מכל קצוות תבל מגיעים לנקודת מפגש כלשהי בסין, שבה מתנהלים 'משחקי הסוף'- משחקים שבהם השחקנים צריכים לפתור חידות ולמצוא מפתחות, משחקים שבהם יש רק אדם אחד ששורד ונשאר בחיים, הוא המנצח והשאר מתים, ורק המדינה שבה הוא התגורר לא נמחקת מן המפה, בעוד ששאר המדינות כן, יהיה אסון גדול לאנושות וכו' וכו') היא כל כך נדושה, מאוסה, משעממת, חסרת כל ייחוד וכמעט שלא מחדשת דבר, עד שאפילו אם מה שקורה בספר היה קורה במציאות, אף אחד כנראה לא היה ממש מתרגש מזה. פשוט ככה.
אמנם יש כאלה, כמו אלון דה אלפרט למשל, שבטח לא יסכימו עם דבריי כי הם חושבים שהספר הזה הוא מעולה וקצבי. אני מאוד מכבד את הדיעה של אלון ושאר האנשים על הספר, אבל אני לא חושב כמוהם. לדעתי זה רק עוד סתם חיקוי זול של משחקי הרעב.
הנה כמה דוגמאות שמוכיחות כי הספר הנ"ל הוא חיקוי של משחקי הרעב:
*ראשית, גם פה, כמו במשחקי הרעב, יש איזו נערה שלפני שהחלו המשחקים היה לה חבר, ובתוך המשחקים עצמם היא מכירה איזה ילד שהופך אחר כך לסוג של בן ברית/שותף/ידיד שלה.
*בשני הספרים יש כמובן שחקנים שמתוכם רק אחד מנצח, ושאפשר גם לעשות בריתות, ואפילו לבגוד אחר כך אם צריך.
*וכמובן שאפילו בשם הספר אי אפשר היה להיות קצת מקוריים- בשני הספרים מופיעה המילה 'משחק'. (ורק חסר לנו שיעשו סרט גם למשחקי הסוף, כמו שעשו למשחקי הרעב. אז גם מי שלא נוהג לקרוא ספרים, ייחשף לחיקוי הזה...)
אמנם במשחקי הרעב המשחקים מתרחשים בארה"ב, ואילו במשחקי הסוף המשחקים מתרחשים בסין. אמנם במשחקי הרעב זה מושבות, ופה זה מדינות. אמנם במשחקי הרעב מגרילים את השחקנים, ופה יש איזה אסטרואיד ענק וקול גדול מהשמיים שקורא לשחקן לבוא להשתתף במשחק. אמנם בספר הזה הגופים שמנהלים את המשחק הם קצת פחות אכזריים מהגופים שמנהלים את המשחק במשחקי הרעב (כלומר, אין פה קן צרעות, מים שגורמים לכוויות, סבך שיחים אימתני שחונק ובולע אותך או משהו בסגנון). אמנם במשחקי הרעב יש הגבלות ואי אפשר לצאת ממתחם המשחק, ואילו בספר הזה יותר פשרניים וזורמים, ואפשר אפילו לתפוס מונית או איזה טרמפ. אמנם במשחקי הרעב זה רק לרצוח ולהרוג ולשרוד ולהמנע ממכשולים, ואילו בספר הזה צריך בנוסף גם למצוא מפתחות ולפתור חידות- אבל באמת, מה כל זה כבר משנה? זה אותו הדבר, פשוט רק בצורה קצת שונה. אותה הגברת רק בשינוי אדרת. הרי לא צריך לחקות מילה במילה, מותר רק ברעיון הכללי ובסגנון, ועם השאר אפשר להתפרע עד אינסוף!
ואני בטוח שיש עוד כמה מכנים משותפים בין שני הספרים, אבל כרגע זה לא עולה לי בראש כי את הספר קראתי די ממזמן.
אבל הי, למה רק דברים רעים? מה עם לפזר קצת פה ושם גם כמה מחמאות ושבחים? מה עם כמה דברים טובים? הרי לא סתם נתתי לו 3 כוכבים ולא 2 או 1 במקום, נכון?
*אז ככה, הכתיבה טובה. לא איזה משהו ספרותי, אבל זורם וכיפי. בזכות הכתיבה לא הפסקתי לקרוא על העמוד הראשון, ואפילו המשכתי לקרוא קצת הלאה.
*אהבתי מאוד את רעיון הקישורים לאתרי אנטרנט שונים שפוזרו ברחבי הספר, ושקשורים באופן כזה או אחר לספר ולמתרחש בו (כגון סרטונים לדוגמא או תמונות). רעיון הקישורים ללא ספק הוסיף קצת מקוריות וייחודות לספר, דבר שבטח לא הזיק.
*למרות שאמרתי על העלילה שהיא דרעק אמיתי, היו איזה קטע או שניים בספר שדווקא די אהבתי, חייב להודות.
*אין ספק שהכריכה בצבע הזהב המוזהב והנוצץ והתקציר המסקרן (גם אם הוא מעט דרמטי, יש לציין) עשו עליי את העבודה.
*התצלום שהופיע בצדודית של הספר, שבו נראים פניהם של שני הסופרים שכתבו אותו, הוציא לי את החשק לתת להם ציון נמוך של פחות משלושה כוכבים- הם נראו לי ממש חפים מפשע!

***

לסיכום, הספר ככה-ככה. תחליטו אתם בעצמכם אם לקרוא או לא.
אני, דרך אגב, "שרדתי" עד עמוד 189.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על משחקי הסוף: המפגש