את הסקירות האחרות על הספר קראתי רק ממש עכשיו. לפני שהתחלתי לקרוא אותו כל מה שידעתי עליו נלקח מאזכור שלו בביקורת על ספר אחר בכלל, "קרובתי רוזי", שכתבה כאן מי שבהערת אגב שלה יש בדרך כלל יותר תוכן מאשר בהרבה כותרות ראשיות (ואני מצטערת על הרעפת המחמאות, אבל זה א. רלוונטי. ב. נכון.)
אני בדרך כלל כותבת את הסקירות האלה קודם בוורד ואז גם קוראת ומתקנת לפני שאני שמה את זה כאן, אבל הספר הזה כל כך משוחרר וההוויה המשוחררת הזאת שורה עלי, אז אני עושה את הנסיון הזה של כתיבה ספונטנית ולא מבוקרת בשניה בה סיימתי לקרוא, כך שלא נראה לי שכדאי לחפש נרטיב. אין כזה. (גם עוד מעט שתיים בלילה ואני ערה מחמש כך שיש פה גם סוג של חוסר אחריות, אבל לא נורא, נראה מה יהיה.)
זה ספר שמרגיש כאילו מישהי יושבת מולך ומספרת לך על מה שקרה לה. המישהי הזאת היא אישה רגילה שקורים לה דברים רגילים. רוב הזמן היא בעבודה או בספרייה או בבית, כך שהאנשים שהיא מספרת עליהם הם אלה שעובדים איתה והספרניות בספרייה והמלצרים בכל מיני מסעדות שהיא יושבת בהן. כיוון שמה שהיא עושה בעבודה זה נסיון להתחקות אחרי שורשי כל מיני טרנדים, טרנד השיער הקצר בשנות העשרים של המאה העשרים הוא נושא המחקר הנוכחי שלה, כיוון שכך היא גם מבחינה בהתנהגויות הטרנדיות של כל האנשים מסביבה וגם אומרת, לפחות לנו, מה היא חושבת עליהן. זה גם נכון וגם מצחיק. בנוסף זה כמובן הוביל אותי להתייחס אל עצמי בקצת פחות רצינות מאשר בדרך כלל לאור הזרקורים שהאירו את מה שאני עושה רק כי זה מה שכולם עושים.
בכלל, חוסר הגיון הוא פחות או יותר הקו המנחה של רוב ההתנהגויות שהיא מזהה וכשזה בספר זה מאד משעשע אם כי כשמתחילים לחשוב על זה רגע ברצינות זה מיד נהיה עצוב (נראה לי שאני מתחילה לחשוב על הבחירות. פוס.)
חוץ מזה אני חושבת על חוסר הסקרנות האינהרנטית שלי, במיוחד אחרי שקראתי עכשיו את הביקורת של שין שין, כי גם אני כמובן לא ידעתי מה זה משכוכית ואפילו לא עלה בדעתי לחפש. הנחתי שאני אבין עם הזמן וגם אם לא בטח הייתי חיה עם זה לגמרי בשלום. (אני, אגב, לא היחידה. גם העורך של הטקסט פה לא יודע. הוא מסמן לי אותה באדום)
אה, והצלחתי למצוא יתרון בזה שעל כריכת הספר כתוב שזה מדע בדיוני למרות שזה לא, כי אתמול סיפרתי עליו קצת לבן שלי ונראה לי שרק בזכות זה הוא אפילו התעניין.
זהו, היה ממש כיף.


















