בלב המירוץ המתיש של אוגוסט בו מנסים להספיק לעבוד ולהיות עם הילדים בחלופת משמרות מייגעת שאנחנו כבר מתורגלים בה תודות לסגרים של השנה האחרונה, שאלנו באחד הימים את המקרן השכונתי וישבתי עם הגדולים לצפות בסרט על המסך הגדול (המכונה גם: הקיר של הסלון) עם פופקורן.
קולנוע קורונה.
אולי הנוקמים? הפציר בן ה-10, אבל בסוף הסכים לוותר ולצפות בפיסת הארכיאולוגיה העונה לשם פארק היורה.
קלאסיקת שנות ה-90 שזכרתי מהילדות: מפחידה, מצחיקה, כיפית כמעט כמו שזכרתי אותה. אם השנים שחלפו פגעו באפקטיביות שלו, זה בעיקר כי נוספו לי מאז שלושה ילדים שעוצרים את הסרט מדי חמש דקות כדי לדון בהיתכנות המדעית של ההתרחשויות על המסך.
פרט קטן ושולי שלא זכרתי מהילדות תפס את תשומת לבי: אחת הדמויות בסרט, ד"ר איאן מלקולם, הוא מתמטיקאי המתמחה בתורת הכאוס. הביקורת שלו על מיזם פארק היורה מגיעה מתוך תחום ההתמחות שלו.
הפרט הקטן הזה שיעשע אותי מאוד, כי זכרתי מהביקורת של נצחיה על "המשכוכית" שתורת הכאוס היתה פופולרית מאוד בשנות ה-90:
"מסתבר שגם במדע יש טרנדים ואופנות, ובמשך עשור או קצת יותר כאוס היה טרנד לוהט", כך כתבה נצחיה.
(היה פה לינק לביקורת של נצחיה אבל המערכת משום מה מתנגדת אליו, מוזמנים לחפש ולקרוא).

כמה טרנדית היתה תורת הכאוס? ובכן, היא זכתה להיכנס לתרבות הפופולרית, לספרות ולקולנוע.
אז האם הספר הזה העוסק באופנות ובטרנדים הוא קרבן אופנה כמו שכתבה נצחיה?
או שזו היתה קריצה מודעת לעצמה ומתוחכמת מצד קוני ויליס?
כך או כך, הספר הזה, שיש בו משהו מיושן (כמה מיושן? לחברה בה עובדת הגיבורה קוראים חברת היי-טק. זה לא הסיווג של החברה, זה פשוט השם שלה), נשאר כיפי ואפילו אקטואלי, או לפחות מעורר מחשבה.
קראתי את הספר ומול עיני חלפו אופנות שונות שנחשפתי אליהן בזכות הילדים: הספינר, הקוביה ההונגרית, הפופיט... כולם טרנדים זוהרים, מבוקשים לרגע ואז מהבהבים ונכבים, נעלמים מעל במת ההיסטוריה בשביל להימצא פעם בשנה בניקיון הפסח באיזו מגירה נשכחת ולחזור אליה עד הפעם הבאה.
האם האופן בו נוצרים אופנות וטרנדים השתנתה לחלוטין בעולם של רשתות חברתיות, משפיעני רשת, אלגוריתמים מתוחכמים שמטרתם ללמוד אותנו וכיצד להגיע אלינו ולשכנע אותנו? או שאולי נותר בה משהו חמקמק, בלתי ניתן לפיצוח, מימד מסויים של הימור?
כך או כך, סיפור המסגרת נשאר פרוע ומקסים, מומלץ בחום לחובבי קוני ויליס (ואיך אפשר שלא לחבב אותה תגידו לי).

לפעמים אני בטוחה שבגלגול הקודם הייתי ממש טובה. אחרת איך תסבירו את זה שמפעם לפעם אני זוכה למתנות כמו הספר הזה? עונג צרוף.

משום מה הוא מקוטלג כ"מדע בדיוני". כמו שציינו אלה שכתבו עליו ביקורת - yuli , מירב, עופרה ושין שין - תודה! הוא אפילו לא מתקרב לז'אנר. זה סיפור ריאליסטי למדי שעוסק במסע נגד הטפשות. טפשים מטפשים שונים מתוארים בו: זבנים, מלצרים,פקידים, חוואים, מדענים, מנכ"ל, ואפילו כבשים. הסייג לטיפשות אינו משלח היד, לא רמת ההשכלה, לא הגיל, המגדר או העישון. מה שעוצר אותה זו רק היכולת לחשוב באופן עצמאי, שמסתבר (איזו הפתעה!) שלא ניתנה לכל אחד.

מעשה במדענית החוקרת טרנדים. היא מנסה לבחון מי מתחיל את המגמות האופנתיות ולמה. יש בידיה כלים מדעיים ממוחשבים הממחישים את כיוון המגמה, אבל עד שלא נכנס לתמונה עדר כבשים - עם משכוכית - שום דבר לא מתקדם במחקר שלה. ואגב משכוכית - ככל שנפעמתי מתרגום מדוייק לעברית של Bellwether, שהוא השה המוליך את העדר, זו דוגמה ל"פיספוס" בתרגום. שכן באנגלית המלה משמשת גם לאדם שהוא "סוכן שינוי", ובעברית המלה היפה אינה בשימוש יומיומי (כנראה גם עדרי כבשים כבר לא...)

קוני ויליס שהיא סופרת מדע בדיוני מוערכת ומעוטרת, היא גם, כך נראה, אשה מבריקה בעלת הומור נפלא שמסוגלת לספר סיפור מרתק על אופנה וביורוקרטיה, טפשות וטרנדים, וגם אהבה שמצליחה לנצח את הכאוס. נהניתי, התבדרתי, למדתי על אופנות - חלקן הזויות בהחלט - ולמרות הנימה ההיתולית - הוא גרם לי גם לחשוב.

*

בתור מי שמחזיקה מעצמה כבעלת שליטה מפליגה בשפה העברית הופתעתי מאוד לגלות מילה שאינני מכירה, ועוד בכותרת של ספר! המשכוכית! מהי משכוכית? המילה המוזרה הזאת המתייחסת לכיבשה שמובילה את העדר (ובאנגלית: bellwether, שוין, למדנו גם מילה באנגלית).ומה עניין משכוכית לספר מד"ב? אז זהו, מסתבר שכלום. הנ"ל כלל אינו ספר מד"ב אך הוא ספר קליל, שנון וזורם להפליא המספר על מדענית (למעשה סוג של סוציולוגית/סטטיסטיקאית) העובדת בחברת היי-טק מרובעת טיפוסית ומנסה לפצח את סוד הטרנדים והאופנות החולפות. המדענית שלנו, סנדרה פוסטר, שהיא טיפוס נבון למדי, ממפה אופנות שונות בהיסטוריה האנושית, מתי ואיפה התחילו, לאן התפשטו ומתי גוועו. אך שאלת מיליון הדולר, עליה היא מקבלת משכורת חודשית היא: כיצד התחילו? מי מתחיל אופנה חדשה ולמה?
סנדרה נואשת למדי ממחקריה, מחייה החדגוניים ומבית הקפה השכונתי שכל הזמן משנה את פניו, בהתאם לאופנה, כמובן. עד ש...
היא מכירה בחור בלתי אופנתי בעליל, ועוד חוקר של תיאוריית הכאוס רחמנא ליצלן. מכאן לשם מצטרף לעלילה עדר כבשים מטופשות להפליא (שמאיר באור מגוחך לחלוטין את עלילת "גלנקיל - רומן כבשים", כבשים שמפענחות תעלומות רצח. נו, באמת!), פקידת דואר בלתי יעילה במיוחד ואפילו פיה סנדקית במסווה.
כל הנ"ל יוצרים עלילה מתוחכמת, מקורית ובעיקר מצחיקה עד דמעות. אני ממש לא צוחקת מספרים וכאן פרצתי מספר פעמים בצחוק פרוע ומשוחרר. איזה כיף!
אז תודה מקרב לב לעופרה, מירב ויולי שהמליצו על הספר. סיפרה הבא של קוני ויליס, "מלבד הכלב", כבר ממתין לי על המדף!
נב. פינת העטיפה: במילה אחת-מכוערת.

את הסקירות האחרות על הספר קראתי רק ממש עכשיו. לפני שהתחלתי לקרוא אותו כל מה שידעתי עליו נלקח מאזכור שלו בביקורת על ספר אחר בכלל, "קרובתי רוזי", שכתבה כאן מי שבהערת אגב שלה יש בדרך כלל יותר תוכן מאשר בהרבה כותרות ראשיות (ואני מצטערת על הרעפת המחמאות, אבל זה א. רלוונטי. ב. נכון.)

אני בדרך כלל כותבת את הסקירות האלה קודם בוורד ואז גם קוראת ומתקנת לפני שאני שמה את זה כאן, אבל הספר הזה כל כך משוחרר וההוויה המשוחררת הזאת שורה עלי, אז אני עושה את הנסיון הזה של כתיבה ספונטנית ולא מבוקרת בשניה בה סיימתי לקרוא, כך שלא נראה לי שכדאי לחפש נרטיב. אין כזה. (גם עוד מעט שתיים בלילה ואני ערה מחמש כך שיש פה גם סוג של חוסר אחריות, אבל לא נורא, נראה מה יהיה.)

זה ספר שמרגיש כאילו מישהי יושבת מולך ומספרת לך על מה שקרה לה. המישהי הזאת היא אישה רגילה שקורים לה דברים רגילים. רוב הזמן היא בעבודה או בספרייה או בבית, כך שהאנשים שהיא מספרת עליהם הם אלה שעובדים איתה והספרניות בספרייה והמלצרים בכל מיני מסעדות שהיא יושבת בהן. כיוון שמה שהיא עושה בעבודה זה נסיון להתחקות אחרי שורשי כל מיני טרנדים, טרנד השיער הקצר בשנות העשרים של המאה העשרים הוא נושא המחקר הנוכחי שלה, כיוון שכך היא גם מבחינה בהתנהגויות הטרנדיות של כל האנשים מסביבה וגם אומרת, לפחות לנו, מה היא חושבת עליהן. זה גם נכון וגם מצחיק. בנוסף זה כמובן הוביל אותי להתייחס אל עצמי בקצת פחות רצינות מאשר בדרך כלל לאור הזרקורים שהאירו את מה שאני עושה רק כי זה מה שכולם עושים.

בכלל, חוסר הגיון הוא פחות או יותר הקו המנחה של רוב ההתנהגויות שהיא מזהה וכשזה בספר זה מאד משעשע אם כי כשמתחילים לחשוב על זה רגע ברצינות זה מיד נהיה עצוב (נראה לי שאני מתחילה לחשוב על הבחירות. פוס.)

חוץ מזה אני חושבת על חוסר הסקרנות האינהרנטית שלי, במיוחד אחרי שקראתי עכשיו את הביקורת של שין שין, כי גם אני כמובן לא ידעתי מה זה משכוכית ואפילו לא עלה בדעתי לחפש. הנחתי שאני אבין עם הזמן וגם אם לא בטח הייתי חיה עם זה לגמרי בשלום. (אני, אגב, לא היחידה. גם העורך של הטקסט פה לא יודע. הוא מסמן לי אותה באדום)

אה, והצלחתי למצוא יתרון בזה שעל כריכת הספר כתוב שזה מדע בדיוני למרות שזה לא, כי אתמול סיפרתי עליו קצת לבן שלי ונראה לי שרק בזכות זה הוא אפילו התעניין.

זהו, היה ממש כיף.

קיטלגתי את הספר הזה ברשימת "חסרים לי בספרייה" משום שקראתי אותו פעם, והתפעלתי, ואז חיפשתי בכל מיני מקומות ולא מצאתי אותו לקנייה, והוא אזל גם בהוצאה. לאחרונה, לקראת יום הולדת שהיה לי האיש איתר אפשרות לרכוש את הספר במה שנקרא הדפסה דיגיטלית. אם אני מבינה נכון זה לא שהוציאו עכשיו מהדורה חדשה, אלא שהדפיסו לי אישית מתוך קובץ קיים או משהו כזה.

שמחתי מאוד על הספר, וחזרתי לקרוא. סנדרה פורטר היא סוציולוגית. חוקרת אופנות. והיא מועסקת בחברת הייטק בתפקיד חוקרת של אופנות וטרנדים, כי מטרת החברה היא להרויח, ולצורך כך היא צריכה לפצח את השאלה הקשה ביותר - מה יוצר אופנה, ומה גורם לדברים אקראיים כמו חותלות, שיער סגול או טבעונות להפוך בין לילה להיות נחלת הכלל. חוץ מזה היא מתמודדת עם מערכת יחסים מוזרה קרובה-רחוקה עם מגדל כבשים שסובל מבעיות זמינות וקשיי קליטה, ועם בעיות ארגוניות טיפוסיות של פוליטיקות, סדנאות עידוד והעצמה, בירוקרטיה, גרנטים ושאר ירקות. סנדרה נמצאת בכאוס, אישי ומקצועי גם יחד, והפתרון בלב התסבוכת נמצא בתוך תיאוריית הכאוס.

הספר יצא בשנות התשעים, ואני קראתי אותו בערך אז. או בתחילת שנות האלפיים. באמצע שנות התשעים למדתי באוניברסיטה. הספר המדעי הפופולרי "כאוס" של ג'יימס גליק יצא בדיוק אז, ואני עשיתי את סקירת הספרות הנדרשת על קבוצת מנדלברוט, על המטריקה הנלווית וכך הלאה. בניגוד לרוב העמודות האפורות של תת התחומים המתמטיים השונים, העמודה של תיאוריית הכאוס היתה צבעונית ותוססת, מלאת ספרי כרומו ותמונות מרהיבות. מסתבר שגם במדע יש טרנדים ואופנות, ובמשך עשור או קצת יותר כאוס היה טרנד לוהט שעיצב מגוון עיטורים צבעוניים ומרהיבים להזמנות לכנסים מתמטיים עם הבטחות לפתרון הבעיות הכרוכות בחיים, ביקום ובכל השאר. עברו קצת יותר מעשרים שנה, תיאוריית הכאוס קצת ירדה מגדולתה ומהפופולריות הרבה שלה. היה עצוב לי לגלות שהמשכוכית האהוב עלי מהעבר, עם ההומור המקסים שלו והעיסוק באופנות, הוא עצמו קורבן אופנה.

הספר פשוט כיפי, נותן מבט מעניין על כל הטרנדים והאופנות למינהן, ובצורה הומריסטית ועוקצנית מראה כמה כל אחד מאיתנו מושפע מהאופנות האלו, ומנסה קצת לענות על השאלה- מאיפה צומחים כל הטרנדים האלה?
ממש כיף לקרוא, (ולא ברור למה הוא בקטגוריית מדע בדיוני- אין קשר.)נהניתי במיוחד מתיאורי הטרנדים שבתחילת כל פרק.
וחוצמזה, הספר נקי.
תענוג

חלש ביותר. קודם כל לא ברור לי מה מכניס את הספר לקטגוריה של מדע בדיוני. שום דבר ממה שנזכר שם לא מצדיק את הסיווג הזה. מעבר לכמה אנקדוטות נחמדות ביחס לכמה תגליות ידועות במדע (כמו פלמינג, ניוטון ועוד כמה) ולהדגשת אפקט המקריות לא ראיתי שום דבר מענין. בחורה רגילה למדי מנסה להשיג משהו במערכת המזכירה כל ארגון מצוי (מה נשקרא הנהלה) וגם המקריות לא שונה מכל תהליך רגיל שברגילים. אז נכון שייש פה קצת סרקזם מצוי אבל בגדול - לא שווה את הזמן.

המשכוכית הינו ספר קוני ויליסי במיטבו!
הוא מכיל המון אינפורמציה על טרנדים והוא מאוד קליל ונחמד .

מומלץ מאוד

ספר גאוני, מפתיע ומעורר מחשבה על האנושיות, החברה ובכלל. קראתי המון פעמים.