ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר מעולה

---

לפעמים, כשאני קונה כלי בית או חפצי נוי, מודבקת עליהם, במקום לא מוצנע, מדבקה עקשנית של ברקוד או מחיר או מבצע או כולם ביחד. יבוא יום וח"כ משועמם יגיש הצעת חוק האוסרת על הדבקת מדבקות כאלו ואף אוסרת את המדביקים, אבל עד שזה יקרה, מישהו צריך להסיר את המדבקה.
אני.
וזה פרויקט.
אני מתחילה מאיזושהי פינה ומקלפת, אבל המדבקה נקרעת תחת ידי וממאנת להיפרד. היא נאחזת בציפורניים בשטח שמישהו (עובד מנוצל ועשוק, כנראה) הקצה לה, והציפורניים שלי לא יכולות לציפורניים שלה. אני עוברת לפינה אחרת: אולי משם זה ילך חלק, במשיכה אחת. אבל זה לא הולך. המדבקה דבקה במטרה. אני מנסה מלמטה, מהצד, מלמעלה, מפינה שלישית, מהשפיץ המערבי, באלכסון, בקו הדימיוני המחבר בין הקוסינוס של המשולש שקודקודו בפינה הצפון-מזרחית לבין הסינוס של המשולש המשיק לו בניצב הדרומי. ואני כבר לא מסתפקת בציפורניי השונרא אלא מגייסת תגבורת: מטלית רטובה, מגבון לח, סקוטשברייט בשילוב זרם מים סילוני, צמר פלדה, עצבי פלדה! אבל המדבקה המעצבנת עומדת על שלה. אלא שזה לא שלה, זה שלי. והיא עומדת שם - על מה שהיא חושבת שהוא שלה - עם דבק מגע מרוח לנעליה ובידה שלט "מפה אני לא זזה". היא מתבצרת שם בקנאות אובססיבית של מנהיג כת מטורף. אני על סף ייאוש, אני מסננת כל מיני ברכות למדביק, אני מצטערת שבכלל התחלתי ואני נורא משתדלת לא להרים ידיים כי אם ארים ידיים בשלב זה, זה יהיה רק כדי לנפץ את הכלי הסורר. ולפעמים, האנרגיה השלילית הזו עוזרת והמדבקה איכשהו מקולפת מכל הצדדים ומכל הכיוונים ומתכנסת לתוך עצמה עד שהיא מתפוגגת לחלוטין ולא נותר ממנה כלום.
הפרויקט הושלם.
הכלי שקניתי חף מכל פשע ומדבקה.

יוכבד רייזמן יצרה במו ידיה הכשרוניות כלי יפהפה ונדיר, רב פאות, רב מימדים, רב זוויות ורב צדדים, ואז היא עטפה, כיסתה וציפתה את כולו במדבקות, רק כדי שתוכל להסירן.
וכך, לנגד עינינו הקוראות, היא מקלפת את המדבקות בעדינות מזהרת, ברגישות אך בנחישות, בכל פעם בנקודה אחרת, בקצה אחר, בזמן אחר. דומה שרייזמן שרטטה עבור המדבקה תוכנית התנתקות סדורה, סבלנית ומרובת פעימות, וחשפה בדרכה שלה, בקצב שלה, טיפין-טיפין, את הכלי היפהפה והמורכב שהוא פרי יצירתה.
קצת מרוזה, טיפה ממרים, קורטוב של קולט, שרגא בזעיר אנפין, גירוד קל של מנוחה, קילוף קטן של אסתי, מממעטט מגגגברריאלל, חשיפה קצרה של ליליה, הסרת המעטה מעל אסתי, פתיחה קצרה של הצמצם על אליהו, הצצה חטופה על מלה, טיפונת של נעמי.
אבל יותר מכולם, הייתה זו פייגי שקולפה ע"י רייזמן. המדבקה שכיסתה את פייגי, הציפור הישֵנה, הייתה רב שכבתית ועבה יותר. היא הצריכה - וגם קיבלה - יותר קילוף ביחס לאחרות.

כל פסיק, אות ומילה בספר המצוין הזה הם מלאכת מחשבת מפעימה בדיוקה. רייזמן הקפידה על קוצו של יוד, על קצהו של פסיק, על קודקודו של גרש, על זנבו של הגימל, על כותרתה של הלמד, על גבעולה של הנון הסופית. כל משפט מוגש לנו כשהוא עוטה מלבוש מהודר, חגיגי ומוקפד התפור ללא רבב.

אז אני ראיתי ציפור רבת יופי, אבל מה איכפת לציפור?
לציפור לא איכפת.
החתן המיועד של פייגי (ציפורה) נטש אותה ביום חתונתם כשהייתה בת 19, ומאז, במשך עשרים שנה, היא ריתקה עצמה למיטה, כפתה על עצמה שתיקה רועמת ולמראית עין פרשה מן החיים. היא גזרה על עצמה כליאה מרצון, היא דנה את עצמה למאסר עולם. והיא יודעת, כי היא לא יכולה שלא לדעת, שאת מאסרה מרצים איתה, מי יותר ומי פחות, בני משפחתה ומכריה.
ולציפור לא איכפת.
ולפעמים בלילות, בערך בשעה בה ציפורי הלילה בגל"צ מתחילות לצייץ, גם הציפור הישֵנה מתעוררת מתרדמתה הכפויה והמזויפת. פייגי היא בעצם הלרדניס, סינדרלה הפוכה: הלרדניס מתעוררת לחיים בשעה שסינדרלה מתפוגגת ללכלוכיות של חייה. "מה עושות האיילות בלילות? הן עוצמות את עיניהן הגדולות." ומה עושה הציפור הישֵנה בלילות? היא פוקחת את עיניה הגדולות, ולפעמים פותחת גם את הדלת ויוצאת מהחושך של חייה לחשיכה שבחוץ, שם היא מוארת.

הספר מרתק ומסקרן באופן לא שגרתי. הוא מעורר שאלות לא פשוטות שהמרכזית שבהן היא: למה? למה הציפור ישֵנה?
רייזמן מסירה את המדבקה מעל התשובות בחוכמה מתוחכמת אך בחוסר נדיבות מכוון. בכל הסרה היא חושפת עשירית הטפח בקושי, וכך מתגלות לאיטן, לאורך הספר כולו, התשובות הלא קלות לשאלה זו. ואם במקום בו יש שני יהודים ישנן שלוש דעות, מה קורה בספר שבו יש הרבה יותר משני יהודים, וכולם ברואי רייזמן? מספר הדעות שלהם, הגרסאות שלהם והאמיתות שלהם באשר לתשובות הוא גדול. והתשובות מעניינות וכואבות ועצובות ופוצעות ומרגיזות ומקוממות ומפתיעות ובועטות. וטראגיות.

הספר מעורר גם תמיהה אחת גדולה – איך? איך אפשר? איך אפשר להתחזות? איך אפשר להתחזות במשך עשרים שנה? איך אפשר להתחזות במשך עשרים שנה לחי-מת?
תמיהה זו, לדעתי, לא קיבלה מענה מספק ומשכנע. אם לספר יש נקודת חולשה, זו היא.
פייגי, על כל פנים, היא מועמדת מובילה לפרס אוסקר על מפעל חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים. אבל האם בכלל מגיע פרס למי שמפעל החיים שלה זה לחבל בחיים של אחרים? ייתכן שפרס על מפעל חיים-מתים או פרס הרסת-את-החיים-ולא-רק-לעצמך יהיה ראוי לה יותר.

והסוף. אוי, הסוף... סוף רע לתפארת. אגם המלנכוליה שבו שכשך הספר מפעם לפעם, הציף בסופו, ובסיומה של סצנה תיאטרלית קצת מוטרפת (החריגה מאוד בנוף של הספר) גם הספר הסתיים. "מה? מה זה? ככה זה נגמר?" הפכתי את הדף האחרון, חיפשתי המשך, ביאורים, תשובות, הסברים, פתרונות. ולא היו. דפדפתי קדימה ואחורה בתזזיתיות. אולי דילגתי על משהו? אולי לא ראיתי טוב? אבל לא. דיס איז דה אנד.
רייזמן קילפה את כל המדבקות בהן היא כיסתה את יצירתה, אבל המשיכה האחרונה, הסופית והמסכמת, הייתה לטעמי מהירה מדי וכואבת מדי. לתחושתי, ביצירה שלה נותרו שתיים-שלוש נקודות זעירות ששיירי המדבקה עדיין מכסים עליהן. אבל זאת רק תחושתי.

הרהרתי בכך לא מעט אחרי שכתבתי את דבריי ואחרי שנתתי למילות הספר לשקוע בתוכי. אני יותר ויותר נוטה לחשוב שהתחושה שתיארתי בפסקה הקודמת נובעת בעיקר מעצלנות מחשבתית שלי או מכך שקיוויתי לסוף אחר. כי אם יש דבר אחד שרייזמן האינטליגנטית לא עושה, זה לזלזל באינטליגנציה של קוראיה, ולכן היא השאירה לנו לעשות צעד אחד משל עצמנו ולחבר לבד, במשיכת מכחול דקה, את שתיים-שלוש הנקודות הזעירות שלא קולפו.

הספר "ציפור ישֵנה" פורש בנפשו של הקורא מניפה רחבה של רגשות. הוא צורב עד כאב; מטלטל בעוצמות משתנות של זעזוע; מכמיר לב בעיקר לגבי נשות הספר על הקרבתן הלא מוערכת מחד והקִנאות הקטנות והגדולות מאידך; מרתק וסוחף בעלילתו הלא שגרתית; מרשים בדילוגיו בין הדמויות הרבות שכולן מקבלות במה ראויה מבלי ליצור עומס יתר; עשיר בדימויים כמו מרבץ בתולי של אוצרות טבע יקרים; מרומם את השפה העברית לגבהים בהם האוויר כבר דליל אבל המילים רוויות עד בלי די; ויורד למצולות מופלאות של קטנוניות והתחשבנויות גרוטסקיות של חלק מהדמויות הנשיות - קלאפטעיות למהדרין וגם לתפארת רייזמן. ואת כל המכלול הנהדר הזה ריססה רייזמן בטיפות קטנות של ארס אינטליגנטי, חד, נוקב ומשעשע - במינון מדויק.


ספר מעולה. חמישה כוכבים גדולים, בורקים, זוהרים ומנצנצים.


*****


שווה ציטוט (ולגמרי שווה קריאה)
בהתחלה, עוד קיפלתי אוזני חמור כדי לסמן את מה ששווה ציטוט. כשהספר קיבל צורה של מניפת אקורדיון הבנתי שאין צורך בקיפולים כי בכל עמוד שאפתח באקראי יהיה דבר-מה ששווה ציטוט.
הציטוטים מדגימים את עושר השפה, את הדימויים הנפלאים, את הארס החכם, את החשיבה המקורית ואת ההומור הייחודי. את המלבוש המהודר, החגיגי והמוקפד התפור ללא רבב של כל מילות הספר.

חלוקת השטחים (עמ' 8-9)
"אמא שואלת כהרגלה, 'יש סיכוי?' וקולט עונה לה, 'מי יודע, צריך להתפלל.' אישוניה מתרוממים אל גבותיה כדי לרמז לאמא שעסקי השמים הם השטח שלה."

עבד של הזמן (עמ' 24)
"'בתשע ורבע אקרא לך מלמטה, תהיי מוכנה?'
'בעזרת השם.' אך מנוחה ידעה שלעולם לא תהיה מוכנה בזמן, גם אם תשתדל להזדרז ותיתקל בכל הרהיטים כמו אוניה גדולה במפרץ מלא שוניות. ואף-על-פי שהבית המצוחצח נענה לשמש הבוקר במאות קווים של אור, ודאי תרדוף עד השעה תשע אחרי הדקות הממהרות ומטלית לחה באגרופה, למחות מכל משטח טביעות אצבעות קטנות ולא נראות."

סיפור מסגרת (עמ' 27)
כשעברה ליד הסלון הפכה את תמונתה של רוזה אל הקיר ומצידה השני הסתכלו בה בתוכחה שרגא ומרים ביום חתונתם. רוב הזמן הייתה אמה האמיתית צופה בה ורואה אותה משעבדת את עצמה למשפחתה: בטיפוס על סולם ובכריעה על הברכיים וברכינה בגב שפוף. אבל כשבאה מרים לביקור הייתה מבקשת מרוזה סליחה וחולקת כבוד לאם שגידלה אותה. המסגר לא הסתיר את תמיהתו לשמע בקשתה המשונה למסגר את שני התצלומים משני עבריה של מסגרת אחת. 'הן לא יכולות להסתכל בי ביחד,' סיננה מנוחה תשובה סתומה, 'וחוץ מזה, הרי ממילא לקחת מחיר של שתי מסגרות, אז מה איכפת לך.'"

ג ג גב גברי גבריאל (עמ' 58-59)
"תעזבי אותי כבר. את לא אמא שלי בכלל. מי נותן לך רשות להתערב לי בחיים ולהסתכל במחברות שלי כשכתוב בפירוש סוד כמוס לפרה ולסוס וחרם דרבנו גרשום, נֶהגו אז המילים במוחו, בריאות, בכתיבה תמה, וצלילן מתוק ועגול ושלם כמו בלון של מסטיק רגע לפני שהוא מתפוצץ ונדבק לפרצוף. הוא לא היה בטוח כלל אם התכוון לקלרי או למרים, אך התענג על יכולתו לחשוב כמו כולם, וקיווה ששתי הנשים יצליחו לראות את דיבורו המחשבתי כאילו הייתה גולגולתו עשויה זכוכית שקופה, מצוחצחת בעיתונים ישנים, והוא לא יצטרך לפתוח את פיו."

קוראים לי גבריאל ואני מגמ-מגמגם (עמ' 64)
"הגמגום לא נטש אותו מעולם. אמנם בהדרגה פחת הדהודן של ההברות, וגבריאל יכול היה לקצר את ההכנות לפני שהקיא משפט שלם, אבל הוא נשאר עילג גם אחרי שזכר אשמתו נעשה מטושטש כמו נייר מודפס שנטבל במים."

שלום לך ארץ נהדרת (עמ' 75)
"תימני שהגיע לארץ נשלח לקטוף תפוזים. היה קוטף ואוכל, קוטף ואוכל. התרגז בעל הבית וגער בו: שכחת שכתוב בעשרת הדיברות לא תגנוב? אמר התימני: איזו ארץ נהדרת, גם יש עבודה, גם אוכלים תפוזים וגם שומעים דברי תורה."

ויהי חושך (עמ' 152)
"[...] הם עשו לי טובה שזרקו אותי משם, אחרת הייתי תקועה עכשיו עם שנים-עשר אפים מנוזלים ובעל חְנְיוֹק שהולך לכולל בתשע וחצי ומביא רבע משכורת כדי לקנות קצת לחם. אני בזה לכם, פרימיטיבים פגאנים שתקועים כמו עצם בגרון של העולם התרבותי, אתם כל כך חשוכים שאפילו אם נאיר לכם בזרקור לתוך העיניים לא תבינו שימי-הביניים חלפו ואפילו תקופת הרנסנס."

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448