יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב' מקושרים על ידי אנשים מסוימים לצנזורה הסובייטית, אני קורא ספר שעוסק בה עצמה, ומשאיר לי רק למצוא את ההבדלים.
או אם תרצו, יוצא שדווקא עכשיו, כשמחבל פלסטיני בכלא ישראלי שובת רעב, ומוסריותה של הזנה בכפיה עולה לדיון, אני קורא ספר על האיש ששבת רעב 110 ימים ברציפות, ונשאר בחיים.
אנטולי שרנסקי נולד באוקראינה חודשים מספר לפני הקמת מדינת ישראל.
הוא ידע שהוא יהודי, אבל...
באותם ימים למילה 'יהודי' היה בתודעתי קשר אסוציאטיבי רק למונח הבירוקרטי 'השורה החמישית'. בתעודת הזהות של הוריי ושל רוב מכרינו הופיעה המילה 'יבריי', יהודי, בשורה החמישית של התעודה. ומשמעותה, מעל לכל, היתה שההזדמנויות הפתוחות בפניך בברית המועצות היו מוגבלות מאוד.
...
באותם ימים הצטמצמה כל יהדותי במודעות לנושא האנטישמיות. כנער מתבגר נתקלתי בשיריו של יוליאן טובים, משורר יהודי פולני שכתב לאחר השואה, כי הוא חש עצמו כפולני בתוקף הדם הזורם בעורקיו (בכך התכוון לתרבות פולין ולספרותה), וכיהודי - בתוקף הדם הניגר מעורקיו. במילים אחרות: כאשר יהודים הותקפו, הוא חש הזדהות עמם. האמנתי שטובים דובר גם בשמי. אהבתי את הספרות הרוסית ומספריהם של טולסטוי ודוסטוייבסקי, צ'כוב ובולגקוב שאבתי את הלהט המרדני שלי - כך לפחות האמנתי. אך הייתי יהודי - בגלל האנטישמיות. אם היתה נעלמת, הייתי שמח להכריז על עצמי כרוסי.
כשהיה בן חמש מת סטלין.
"אסור לצחוק ולהשתובב" - הזהירה הגננת שלנו - "זהו יום עצוב מאוד. יוסף ויסאריונוביץ סטלין, המורה והמנהיג שלנו, הלך לעולמו."
לי היה סטלין סמל בלבד, מילה מתוך פסוק שעליו חזרנו מדי יום בגן הילדים, כחזור על שבועה: "תודה לך, חבר סטלין, על ילדותנו המאושרת"... אך ההודעה שגן הילדים ייסגר לכמה ימי אבל היתה מוחשית מאוד, ובדרכי הביתה התקשיתי שלא לחייך.
אמא בכתה בהגיעי ורק מאוחר יותר למדתי את הסיבה האמיתית לדמעותיה: היא חששה מפני פוגרום.
...
אבי היה עיתונאי והיו לו דעות משלו על חינוך ילדים. בין אם דובר במין או בפוליטיקה, הוא רצה שנלמד את העובדות מפיו ולא ברחובות. הוא סיפר לי ולאחי ליאוניד, שהיה בן שבע, כי סטלין גרם למותם של אנשים רבים חפים מפשע; כי בשנותיו האחרונות החל רודף את היהודים וכי יש לנו מזל גדול שהקצב האכזר הזה מת. אבא הזהיר אותנו לבל נחזור על דבריו באוזני איש.
כך למדתי לראשונה שכדי לשרוד בחברה הסובייטית, עליך לפעול בשני מישורים בעת ובעונה אחת: מה שאתה באמת חושב, ומה שאתה מרשה לעצמך לומר לאחרים. חייתי בכפילות זו עד שנת 1973, כאשר הצטרפתי לתנועת העלייה של יהודים שנאבקו על זכותם לעלות לישראל. ואז, לראשונה בחיי, לא חששתי לומר מה שחשבתי באמת על עמיתַי האזרחים, על הארץ בה חייתי ועל הערכים בהם האמנתי. בגיל 25 גיליתי סוף סוף איזה אושר זה להיות חופשי.
אנטולי היה ילד סקרן ואינטליגנטי, וגילה כישרון נדיר לשחמט. בגיל שש כבר ניצח בקלות את הוריו ואחיו, והתחיל לחפש שותפים למשחק במועדוני השחמט בעיר. שנים אחר כך, בבתי הכלא, במחנות ובצינוק, היה משחק שחמט עיוור במשך שעות - עם שותף למשחק, ואם לא היה כזה - נגד עצמו.
ב1965 התקבל אנטולי למכון לפיזיקה וטכנולוגי במוסקווה - מכון יוקרתי, מעין הMIT בארה"ב, שיהודים מעטים התקבלו אליו.
עשרים שנים לפני גורבצ'וב כבר היה המכון מבצר של גלאסנוסט. לאחר שהגיעו למסקנה שאנו ילדי פלא שלא ניתן לשטוף את מוחותיהם בתעמולה הרשמית, החליטו השלטונות שאין טעם לנסות. כתוצאה מכך, המגבלות שהוטלו עלינו לא היו כה נחרצות וגלויות לעין כאלה שהוטלו על יתר האזרחים הסובייטים. אבל גם כך, המסר שהועבר אלינו היה ברור: כל הדיבורים אודות זכויות, חופש, צדק - אינם אלא דיבורים. מה ערך יש למילים אלו בהשוואה לחוקי ניוטון, גלילאו, איינשטיין? כמו משטרים, גם אידאולוגיות באות והולכות וערכי מוסר הם יחסיים. אבל כאן, במכון, ניתנת לנו ההזדמנות לגלות ערכים נצחיים.
היו בינינו מספר סטודנטים נחושים לתת ביטוי לערכים הנצחיים שלהם; הם בהחלט הביעו את דעותיהם בגלוי והשתדלו לעשות את הישר, ברוח אמונתם. מפעם לפעם סולקו אנשים כאלה מן המכון, ואחדים, שהרחיקו לכת יותר מדי, אף נאסרו. אך מרביתנו, אם כי אהדנו את עמיתינו האמיצים, הזדרזנו לסגת אל מאחורי החומות של מצודת המדע.
1967. שלא ברצונם, סטודנטים יהודים כבר אינם מוגנים לגמרי מאחורי חומות מצודת המדע. האנטישמיות שוברת שיאים חדשים, רדיו מוסקבה נואם ברקע על התוקפנים האימפריאליסטים הישראלים, וההזדהות עם ישראל גדלה.
1968: רוסיה פולשת לצ'כוסלובקיה.
חשתי בושה על היותי אזרח סובייטי. גם הוכיתי בתדהמה מתגובתם של רבים מעמיתַי הסטודנטים. "במלחמת העולם הקרבנו 150,000 מבחורינו למען שחרורם של הצ'כים מהגרמנים" - אמרו - "ועכשיו הם רוצים לנער את חצנם מאיתנו?"
לאנשים אלה לא היה כל ספק בזכותה של ברית המועצות לחלוש על גורלם של הצ'כים.
ב1970 נתקל אנטולי במאמר מעניין במורנינג סטאר, בטאונה של המפלגה הקומוניסטית באנגליה. המאמר עסק באנדריי סחרוב ובוועדה לזכויות האדם שהקים. אנטולי תרגם את הידיעה לרוסית ותלה אותה על לוח המודעות של הסטודנטים. המעשה הזה הוביל לחקירתו הראשונה בק.ג.ב.
כעבור שבועות מספר נקראתי אל משרדו של נציג הק.ג.ב. במכון. זו היתה פגישתי הראשונה עם הק.ג.ב. והייתי מבוהל. הנושא היה סחרוב. מה הקשר שלי אליו? איזו ספרות קיבלתי ממנו להפצה? מעודי לא פגשתי את סחרוב ולא הבנתי את פשר השאלות הללו.
בשנים לאחר מכן, כאשר פגישות עם הק.ג.ב. הפכו לחלק משגרת חיי, הבטתי אחורה בבושה אל פגישה ראשונה זאת. אף כי לא ניסיתי להסגיר איש או למתוח ביקורת על חבריי הסטודנטים, השתדלתי בכל אופן ללמד סניגוריה על עצמי. הייתי להוט להוכיח לסוכן שאני אזרח סובייטי טוב כמוהו, אם כי בסתר לבי ידעתי כבר שאין זו האמת.
כל הארועים האלה הובילו לתמורה פנימית. ב1973, עם תום לימודיו, הגיש אנטולי בקשה להיתר יציאה מברית המועצות.
כחלק מן התהליך היה עליי לכתוב מכתב התפטרות מן הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) במכון הנפט והגז, שם עבדתי כמומחה למחשבים. בתגובה כינס הקומסומול אסיפה פומבית כדי להוקיעני. מאות אנשים נענו ובאו...
לאחר שהושמעו מספר נאומים בגנות ישראל, שאל ראש הקבוצה המקומי: "האם מישהו מבקש להציג שאלות לשרנסקי, שבגד בכולנו?"
השאלות היו צפויות: מדוע מתעקשת ישראל לכבוש את אדמות הערבים? כיצד אתה מסוגל לנטוש את ברית המועצות שהצילה את בני עמך מידי היטלר?
אבל מארגני האסיפה לא חזו שאני אכן אקום לענות על שאלות אלו. לאחר שסקרתי בקצרה את ההיסטוריה היהודית החדשה ואת קום מדינת ישראל, הסברתי את הרקע האמיתי למלחמת ששת הימים וכיצד - בניגוד לכל דברי התעמולה שמילאו את אוזניהם - ישראל לא היתה התוקפן במלחמה זאת. תיארתי כיצד חסם נאצר את מיצרי טיראן, גירש את חיל השלום של האו"ם, שלח מאה אלף אנשים אל גבול ישראל ואיים להשמיד את היהודים. זה, אמרתי, הרקע האמיתי ל"תוקפנות" הפתאום הישראלית כנגד בסיסי חיל האוויר המצרי ב5 ביוני 1967.
ככל שהארכתי לדבר, הלכה הרגשתי והשתפרה: כאילו סוף סוף הוסר מעליי המתח שהצטבר במשך שנים. עם כל רגע שחלף חשתי חופשי יותר, יותר עצמי. יתר על כן: ההתעניינות בקהל גברה והאווירה הפכה עוינת פחות.
"אבל אתה עוזב את ברית המועצות ומסתפח אל מחנה אויבינו" - מחה אחד מקציני הקומסומול - "הרי נשבעת שבועת אמונים למולדת וזה עושה אותך לבוגד." זאת היתה הפעם הראשונה בה נקראתי בוגד, אך בעתיד שבתי ושמעתי מילה זו פעמים רבות, עד שהפכה לחלק מכתב האשמה נגדי.
אבל עתה עניתי בפשטות: "מדוע בוגד? הגשת בקשה להיתר יציאה אינה מהווה הפרה של החוק הסובייטי." אפילו תשובה פשטנית זו הפתיעה רבים מהנוכחים. איך זה שהשלטונות מתירים לאנשים לעזוב את הארץ? בימי סטלין כבר היו יודעים איך לנהוג באחד כמותו!
אישה צעירה שהכרתי קפצה ממקומה ואמרה: "אם תיסע לישראל ובעלי יישלח למצרים, הרי שאתה תירה בו."
"גלינה," עניתי, "לאיזה צורך יישלח בעלך למצרים? אם יהיה שם כדי להילחם בישראל, הרי זו סיבה כפולה ומכופלת לכך שאסע לשם." לאחר מכן לא דיברה איתי במשך חודשים. בפרוטוקול הרשמי של האסיפה נאמר כי "שרנסקי הכריז שייסע לישראל להרוג חיילים סובייטים שימלאו את חובתם הבינלאומית"...
...
מאז ואילך הפכתי מעורב-קבע בפעילויות המאבק לעלייה. הכוח המניע בתנועת העלייה היה קבוצה של כמאה פעילים יהודיים ממוסקווה, מלנינגרד, מקייב, מריגה ומערים אחרות. יצרנו סמינרי-מחתרת ללימוד השפה העברית, קיימנו קשרים עם יהודים בחו"ל וארגנו הפגנות. בין חבריי הפעילים נודעתי בשם נתן.
התחלתי את דרכי כמפגין. לאחר שיידענו בחשאי כתבים זרים, היה קומץ מאנשינו מתייצב באחת מכיכרות מוסקווה ומניף שלטים ועליהם סיסמאות כגון "אנו רוצים לחיות בישראל!" "ויזות לישראל במקום מאסרים!" "חופש לאסירי ציון!"
הפגנה מוצלחת היתה נמשכת רגע או שניים, עד שהק.ג.ב. או המשטרה אסרו אותנו. (לעתים קרובות ידעו השלטונות מראש על ההפגנות, באמצעות מלשינים.) איש לא יכול לדעת מראש מה יקרה: פעמים נקנסנו ב15-20 רובל, פעמים אחרות הוטל עונש מאסר של שבועיים, אך היו גם עונשים חמורים בהרבה. אחרי ההפגנה שקיימנו לפני ספריית לנין, נשפטו שניים מחברינו, מארק נשפיץ ובוריס ציטלונוק, לחמש שנות גלות בסיביר הרחוקה.
...
ההפגנות היו חשובות כדי להזכיר לעולם את מאבקנו. אך בהפגנות בלבד לא היה די.
אנטולי צלל במהירות אל פעילות בשתי תנועות: תנועת העלייה היהודית, ותנועת הדיסידנטים (מתנגדי המשטר) שלחמה למען זכויות האדם בברית המועצות.
האנגלית הרהוטה שלו, כשרונו הרטורי ומסירותו הפכו אותו לאחד מראשי הדוברים של שתי התנועות. הוא נפגש עם כתבים זרים; הוא סייע לאנדריי סחרוב במגעיו עם מבקרים מחו"ל; הוא טיפל בסירובניקים - מסורבי העלייה; הוא השתתף בקבוצת הלסינקי - קבוצה שפיקחה על ההוצאה לפועל של הסכמי הלסינקי ופרסמה מסמכים הנוגעים להפרת זכויות אדם בברית המועצות.
הק.ג.ב., כמובן, לא שקט.
ככל שגברה פעילותי, גדלה ההתעניינות בי מצד סוכני הק.ג.ב. תכופות נעצרתי ברחובות והובאתי לשיחות עם ראשיהם. הם התווכחו עמי, הזהירו ואיימו עליי, אך התנכלות זו, שהיתה מטרד בלבד, דרבנה אותי להיות יותר ויותר פעיל.
משך שנים הייתי במעקב מתמיד, כשעוקבַי מתחלפים מדי שמונה שעות ואינם משים ממני יומם ולילה. התרגלתי לנהמת מנועי מכוניותיהם מתחת לחלוני - הם הפעילו את המנוע כל הלילה כדי שיהיה חם במכונית - כשם שבימי לימודַי התרגלתי לשמוע את הרשמקול מופעל ללא הרף בחדר שכני. בהדרגה הפך העיקוב לגלוי יותר ועד מהרה נשפו העוקבים בעורפי, דהרו מאחורַי על מדרגות הכניסה לרכבת התחתית, הצטרפו אלַי לנסיעה באוטובוס או במעלית ולפעמים אפילו במוניות - במקרים כאלה עמדתי על כך שהם יתחלקו עמי במחיר.
בתנועת העלייה רכש אנטולי חברים רבים, כל אחד מהם אדם מעניין בפני עצמו:
סשה לונץ, מתמטיקאי, מנהלן הראשון של רשימות הסירובניקים - בהן נכללו כל מסורבי העלייה, מצבם הכלכלי והעזרה שהם זקוקים לה. הרשימות הועברו לעיתונאי חוץ - אם העולם יידע עליהם, הסובייטים לא יוכלו לעשות בהם ככל העולה על רוחם;
דינה ביילין, האחראית לרשימות לאחר שסשה לונץ קיבל היתר עלייה. שום פרט לא היה קטן מדי עבור דינה. היא פעלה עם הסירובניקים יומם וליל, ייעצה להם, דאגה למסמכיהם וסייעה להם במאבק בק.ג.ב.;
אידה נודל, שטיפלה באסירי ציון - הסרובניקים שנכלאו. אידה ידעה הכל: באיזה כלא מוחזק פלוני ובאילו תנאים; כמה ימים נותרו עוד לפלמוני בצינוק; מתי חל יום הולדתו של אלמוני; והאם יותר למשפחתו לבקרו. אידה עשתה הכל כדי למוטט את החיץ שבין הפעילים היהודיים במוסקווה לבין אחיהם בבתי הכלא;
ולודיה סלפק, אחד מוותיקי תנועת העלייה. סלפק היה איש אמיץ ומהימן והתייצב בפני השלטונות כסלע. אפילו השוטרים ליד בית הכנסת ברחוב ארכיפובה ובלשי הק.ג.ב. כאילו חשו בכוחו הפנימי ונהגו בו כבוד זהיר;
אלכסנדר לרנר, מומחה בעל שם עולמי לקיברנטיקה;
ויטלי רובין, מומחה לפילוסופיה סינית עתיקה. התלהבותו הילדותית היא ששבתה את לבי. פעם עקבו אחרינו ארבעה: שיים אחרי ושניים אחריו. כאשר הצבעתי על כך שלא רק אני במעקב, קיפץ ויטלי בהתרגשות, כילד קטן. "הבט!" -קרא - "הם לוקחים אותי ברצינות, כמו אותך!"
ובתנועת הדיסידנטים, שתי דמויות מופת:
אנדריי סחרוב, זוכה פרס נובל לשלום, אבי פצצת המימן, פעיל זכויות אדם מן השורה הראשונה. כולנו נוטים לשחק תפקידים בעולמנו, אך כאשר תרגמתי לסחרוב במסיבות העיתונאים שלו לא ראיתי כל פער בין מחשבותיו לבין התבטאויותיו הפומביות, לא העמדת פנים ולא הצגה כלשהי. כאשר התקשרתי אליו לברכו על הזכייה בפרס נובל, אמר "הוא שייך לכולנו". בבואם מפי סחרוב לא נשמעו הדברים נבובים וידעתי שהוא מתכוון לזה."
ויורי אורלוב, גם הוא פיזיקאי מוערך, גם הוא פעיל זכויות אדם, שלימים נעצר ונכלא.
בפעילות העלייה פגש אנטולי גם את נטליה שטיגליץ, צעירה יהודייה, בת להורים קומוניסטים. אחיה של נטליה היה מעורב בפעילות ונעצר באחת ההפגנות; לנטליה לא היה כל קשר לתנועה, והיא חיפשה מישהו שיוכל לומר לה היכן אחיה. חבר הפנה אותה לאנטולי.
נטאשה, כפי שנודעה לכל, עשתה עלַי רושם מיידי ועז. היא נראתה כמי שחשה אי נוחות בקהל הזה - ובארץ הזאת. בהתכרבלה במעילה הדק מפני השלג, הזכירה לי פרח המבקש להיפתח אך חושש פן יושמד בקרה. אך למרות שנראתה ביישנית מאוד, הפיצה נטאשה תחושת חום אדירה. משהו בעיניה אמר לי כי למרות התנהגותה המאופקת והביישנית, היא היתה כבר אדם חופשי. חשתי משיכה עמוקה אליה, וידעתי מיד שעלַי לשוב ולראות את נטאשה.
סיפרתי לה כל מה שידעתי על מה שקורה כאשר מפגינים נעצרים, וניסיתי להרגיע אותה שמישה, אחיה, יהיה בסדר. מעצרים כאלה היו חלק משגרת חיינו וכאשר הסברתי לה את התהליכים, נראתה כנרגעת. כמו כן אמרתי לה, שמקצת מן הסירובניקים זכו להיתר יציאה לאחר שהשלימו את 15 ימי המעצר (זה גם מה שקרה למישה בסופו של דבר).
ואז שאלתי אם היא לומדת עברית.
"ניסיתי ללמוד בעצמי," השיבה, "אך אינני מתקדמת כלל. מה אתה מציע?"
"אולי תצטרפי לכיתה שלנו?" אמרתי. "באיזו רמה את?"
"ואתה?" שאלה, מתחמקת מלענות על שאלתי.
"אני יודע כאלף מילים."
"זו בדיוק הרמה שלי," ענתה מיד.
לא עבר זמן בטרם גיליתי שהיא מתחה את האמת ב950 מילה בערך. אך נפעמתי כשהבנתי שהיא רצתה להצטרף לכיתתי כדי שנהיה ביחד.
במפגש הזה מתחיל אחד מסיפורי האהבה הגדולים שאני מכיר.
נטליה, שאימצה לעצמה את השם העברי אביטל, הגישה בקשה להיתר עלייה.
נתן ואביטל ניסו להינשא, אך השלטונות הציבו קשיים. בסופו של דבר החליטו למצוא רב שיסכים להשיא אותם ללא אישור השלטונות.
ב1974 קיבלה אביטל אשרת יציאה; נתן נותר סירובניק.
הוחלט שאביטל תעלה; נתן ודאי יקבל אשרה כמה חודשים אחריה, לכל היותר.
ב4 ביולי 1974 נישאו בנוכחות מניין מצומצם;
למחרת בבוקר יצאה אביטל לישראל.
הם נפגשו שוב 12 שנים אחר כך; נתן שרנסקי נאסר ונשפט כמרגל. קרוב לעשור בילה בכלא הסובייטי.
אביטל המאופקת והביישנית, הדוברת רוסית בלבד, הקימה תנועה אדירה לשחרורו. היא נפגשה עם ראשי ממשלות, נשיאים וסנאטורים; היא ארגנה הפגנות ענק. (והדבר המדהים בעיניי הוא, שברגע ששוחרר בעלה, היא נסוגה חזרה לאלמוניות מוחלטת.)
12 השנים האלה היו מאבק מתמשך מול ברית המועצות.
אביטל נאבקה בגלוי, מבחוץ. היא דיברה, היא הפגינה, היא הפיצה עצומות.
נתן נלחם מבפנים: על החופש הנפשי שלו, על העולם שלו, על עצמאותו.
בשביל מאבק כזה לא די בקור רוח, באומץ, בנכונות להקריב. יש צורך גם בהומור, בסבלנות ברזל, בחשיבה לטווח רחוק.
הפעם הראשונה בה צחקתי לק.ג.ב. היתה בסתיו 1973, כאשר מצאתי את עצמי לכוד בתוך מעלית מקולקלת יחד עם שני עוקבים של הק.ג.ב., גבר ואישה.
מיד התחלתי ללגלג לבני לוויתי. "צר לי עליכם" - אמרתי - "היום יום ראשון, יום מתאים ללגום עם ידידים, ואתם תקועים במעלית המלוכלכת הזאת."
הגבר ניסה לחייך ועד מהרה פתח בנושא מוכר: "יש הרבה יהודים טובים בברית המועצות."
"ואתה?" שאלתי, "אתה יהודי?"
"אתה לא יכול לראות מה אני?" אמר.
"בוודאי שאני יכול, ואני רואה שאתה יהודי."
"אני? אל תהיה מגוחך!"
"אתה יכול להוליך שולל כמה אנשים," אמרתי, "אך אינך יכול לרמות אותי. אני יכול לראות בפניך שיש לך דם יהודי. אל תתרגז; אחרי הכל, יש הרבה יהודים טובים בברית המועצות."
רוגזו גבר והוא החל בוחן את בבואתו בקיר המעלית ומודד את גודל חוטמו.
...
בסופו של דבר התחלתי להרגיש תחושת אחריות קומית להתנהגותם של עוקבַי. אחר צהריים אחד, באוטובוס, עוקבי, שהיה שיכור ותוקפני, התחיל לומר דברים נבזיים על היהודים הדיסידנטים. חשתי כעוס ונעלב על שאין הוא מעניק למשימה החשובה שהמדינה הטילה עליו את מידת הרצינות הראויה. קל היה לחמוק ממנו, אך תחת זאת קרבתי אל הטלפון הסמוך וחייגתי אל משרד הק.ג.ב.
"האיש העוקב אחרַי הוא שיכור," אמרתי.
"איש אינו עוקב אחריך," נאמר לי (הק.ג.ב. נמנע מלהודות בקיום מעקבים).
"הבט," אמרתי. "אני ניצב ליד תחנת המטרו 'קירובסקאיה' והוא עומד במורד הרחוב. אמתין כאן עשר דקות, כדי שאנשיכם יוכלו להגיע ולבדוק."
מכונית הק.ג.ב. חנתה לא הרחק; כעבור דקות מספר יצא ממנה אחד העוקבים האחרים והחליף את השיכור. חלפו חודשים בטרם ראיתיו שוב.
ב15 במרץ 1977 נחטף נתן לתוך מכונית הק.ג.ב. והובא לכלא לפורטובו. הוא הואשם בבגידה ונידון ל15 שנים בכלא ובמחנות.
נשמה חופשית; כן, זה המונח. גם בכלא, כשאתה קורא את המילים אתה יודע: נתן שרנסקי היה חופשי בנשמתו.
הוא מתאר בגילוי לב את מאבקו נגד נסיונות השבירה של הק.ג.ב. והלוחמה הפסיכולוגית שלו.
הוא מביא אלינו, באנושיותו וסקרנותו, דמויות צבעוניות של אסירים שאיתם התיידד: קומוניסט נלהב שנשפט על מעילה, רמאי צעיר, דיסידנט קתולי אדוק, לוחם חופש ארמני אנטישמי...
הוא מכניס אותנו לתוך הלבטים המוסריים שלו, לתוך מחשבותיו.
בהיותי בלפורטובו סוקרטס ודון קישוט, יוליסס וגרגנטואה, אדיפוס והמלט נחלצו לעזרתי. חשתי קשר רוחני אל הדמויות הללו, מאביקהם נשזרו במאבקי, צחוקם התמזג עם צחוקי. הם ליוו אותי בבית הסוהר ובמחנות, בתאי צינוק ובטרנספורטים.
בשלב מסוים התחלתי לחוש אף בקשר מהופך; לא רק שהיה לי חשוב איך התנהגו דמויות אלו בתנאים שונים, אלא גם נהיה חשוב להם, שנוצרו לפני מאות בשנים, לדעת כיצד אני מתנהג כיום.
...
כמובן, העולם שבו הייתי שרוי לא היה עולם של שחור ולבן, של טוב ורע. כדי לחלק את העולם כולו לשני מחנות מוגדרים, אדם חייב לעבור תחילה דרך איזור ארוך של פחד, פסיחה על הסעיפים, ספקות. ורבים היו האנשים, דמויות אמיתיות או ספרותיות, שניסו להגביר את ספקותַי.
בראש כולם עמד גלילאו, ששמו עלה בשיחה עם טימופייב, בלפורטובו.
"הרי לך אדם פיקח," אמר טימופייב, "הוא הביע חרטה בפני האינקוויזיציה, וכך היה יכול להמשיך בעבודתו המדעית, שהביאה תועלת כה רבה לאנושות. ובסוף ימיו השמיע את מילותיו הנצחיות 'ואף על פי כן נוע תנוע' ובכך השיב את האמת אל כנה."
משהועלה, שוב לא עזב גלילאו את מחשבותַי. הסמכות של אותו מדען גדול העיקה עלַי לא פחות מטיעוניהם של האינקוויזיטורים שלי. בסופו של דבר התייצבתי לוויכוח גם עם גלילאו, והוא ואני מצאנו את עצמנו משני עברי המתרס.
בעינַי, גלילאו הוא אחד מענקי ההיסטוריה האמיתיים, חלוץ המדע אשר, בין יתר הישגיו, גילה את עקרון האינרציה. ואולם עצם פרסומו ללא ספק הכפיל פי מונים את מספר בני האדם אשר בזמנים שונים ובמקומות שונים הזכירו את שמו הגדול אך ורק כדי להצדיק את הכישלון המוסרי שלהם.
למרות שגלילאו השמיע את דברי החרטה שלו באוזני האינקוויזיציה לפני 350 שנה, כניעתו לחצה עלַי, מנסה לכפות עלַי לנהוג בדרך דומה. אך אילו קיבלתי את הצעת הק.ג.ב., כי אז, נוסף על הבגידה בעצמי, הייתי מרבה רוע בעולם.
כי אולי, מתישהו בעתיד, תשפיע החלטתי השפעה מזיקה על איזה שהוא אסיר אחר.
הנוף האנושי בכלא, דרך עיניו של נתן שרנסקי, הוא מלא עניין. לא רק האסירים; להם יש לפחות אויב משותף. גם הסוהרים, החוקרים, קציני הק.ג.ב. - גם לעולם שלהם יש כאן הצצה.
בשנותַי הראשונות במאסר עקבתי בעניין אחרי הסוהרים, ופעמים נכנסתי עמהם בשיחה. אך התעניינותי פגה עם הזמן והתחלתי לראות בהם חלק מן הנוף. מיילנוב (אסיר דיסידנט נוסף) היה שונה; כי היה תמיד עורך ניסיונות במגמה להיווכח האם ניתן לחדור בעד ההכרה הקשה כסלע של האזרח הסובייטי הנאמן ולהגיע אל האדם האמיתי המסתתר עמוק בתוכו.
"קשין," צעק פעם מהצינוק אל אחד המש"קים. "אני מריח שומן. מה עם לתת קצת לי?"
קשין צחק. "זה אסור. אתה יודע מה אני עלול לקבל על זה?"
"ולְעַנות אדם ברעב מותר לך?"
"אינני מענה איש. לא אני שמתי אותך כאן."
"כן, אבל הרי לא הגעתי הנה מרצוני! איזה מש"ק בדיוק כמוך הביא אותי לכלא. אתה יודע מדוע אני כלוא?"
"אינני יודע. אסור לי לדעת!"
"זה מה שאומרים כולם! 'זה אסור', 'לא אני עשיתי זאת', 'אני לא נושא באחריות'. על כן אני, מיילנוב, חייב להחליט בשביל כולם, כולל אותך. אני אחראי לכל מה שמתרחש בארץ הזאת ואני אלחם כדי שבני אדם לא ירעבו בגלל דעותיהם. אתה מבין?"
אך הדברים היו מסובכים מדי בשביל קשין, שעד מהרה איבד עניין בשיחה.
"חדלו לשוחח!" צעק.
"זה כל מה שנותר לך לעשות, לסתום פיות בני אדם!" מיילנוב וחידש מכיוון אחר: "יש לך פרה?"
"כן," ענה קשין, שמח שהשיחה סבה אל נושא קרוב לליבו.
"אתה מאכיל אותה ובתמורה היא נותנת לך חלב, נכון?"
"כן."
"ואם לא תאכיל אותה, היא תגעה בקול, נכון?"
"כן."
"נו, והמשטר הסובייטי רוצה להפוך אותי לפרה: הוא לא נותן לי דבר לאכול כי הוא רוצה שאגעה בקול ולא אחשוב על דבר אחר זולת כיצד להשיג מנה גדולה יותר. תראה, הם כבר הפכו אותך לפרה. הם הצמידו את ראשך לקיבתך! אתה לא נהנה להרעיב אותי, והיית רוצה להאכיל אותי, אך קיבתך אומרת: 'לא, אם תאכיל אותו תאבד את משרתך ואת משכורתך ואז יהיה רע לי, לקיבתך.' קיבתך היא המחליטה עבורך, וזה עושה אותך לפרה."
את זה קשין הבין. נעלב וצרח: "אתה פרה! תפסיק לדבר! מייד אכתוב עליך דו"ח!"
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, אבל נדמה לי שהביקורת הזאת כבר ארוכה דיה.
בראשי פרקים:
בעקבות מאבקה של אשתו, שוחרר נתן שרנסקי לאחר 9 שנות מאסר. הוא עלה ארצה והתאחד עם אביטל. יש להם היום שתי בנות כאן כיהן כחבר כנסת, כשר וכחבר קבינט, וכיום הוא יו"ר הסוכנות היהודית. הבדיחה אומרת שהוא השר היחיד שהיה בכלא ואז בכנסת ולא להפך.
הספר הזה הוא ספר יפהפה, ספר חובה; הירואי, נוגע ללב, מלא פתיחות, סקרנות והומור.
כל עוד קיימים אנשים כאלה, אני מאמין באנושות.
תרשו לי לסיים את הביקורת ב'התקווה'?
כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה -
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.
ולכל מי שהגיע עד כאן... שנה טובה ומתוקה.
