ביקורת ספרותית על עולמות טמירים סיפור חיי הגאון מוילנה מאת פסח מרקוס
ספר מעולה

---

בתקופה הזאת של השנה אני תמיד מרגיש אי נוחות מסוימת לקרוא ספרים סתם. אפילו ספרים טובים, שבמשך כל השנה אני מסוגל לקרוא אותם שוב ושוב, נדמים לי בתקופה הזאת ארציים מדי.
כי גם שם יש אנשים,
אבל אנשים בלי שמיים
כי גם שם יש ספרים,
אבל ספרים בלי שמיים
כי גם שם יש מחשבות,
אבל מחשבות בלי שמיים
כי גם שם יש רגשות,
אבל רגשות בלי שמיים.
השם יצילנו מן האימה הזאת
כי אפילו ממעמקים קראתיך אי אפשר לצעוק שם...
(זלדה)

בדרך כלל עוד לפני אלול אני מרגיש את הצביטה הזאת. אני מחזיר לספרייה את הספרים שאצלי, ולא לוקח שום דבר. ואז אני חוזר הביתה ואוסף אותם אחד אחד, כל אחד מהמדף שבו הוא ממתין לי כל השנה:
את הספרים של אלול - תשרֵי;
הספרים של סליחות לפנות בוקר, כשהרחוב עוד ריק ורק אנשים בטליתות פוסעים בו,
ואוויר הבוקר עוד טהור וצלול, ונדמה שיש תקווה;
הספרים של שבת שובה;
הספרים של אבינו מלכנו;
הספרים של וּנְתַנֶּה תֹּקֶף;
ספרים של תשובה,
של טהרה,
של תיקון.
ספרים שאפילו שמם מעיד עליהם שהם מעולם אחר.
בעולם שלי הרחוק כל כך משלהם, הם מזכירים לי שאפשר, שמוקדם להתייאש, שלעולם לא מאוחר לשוב.

כעפעפי שחר. חיים גראביצר. למעלה מן השמש. עולמות טמירים.

הם לא ספרי מוסר ולא ספרי לימוד. הם ספרי קריאה לכאורה, אבל הם אחרים.
אין בהם כמעט עלילה. יש בהם הרבה נשמה.
יש בהם חיבוטי נפש שרחוקים ממך ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ובכל זאת עונה להם בתוכך איזה הד.
יש בהם שאיפה אל למעלה מן השמש, אל עולמות טמירים, אל התעלות פנימית.
אולי עוד לא הייתי שם, אבל אני כל כך רוצה להיות.

ומי כמוני יודע, איפה אני ואיפה הם;
אבל בחודשים האלה, על ההבטחה הגלומה בהם, לשבריר שנייה אני יכול לערוג לשם -
לווילנה של הגאון שאפילו סמטאותיה, כך אמרו, מלחשות דברי תורה,
לישיבות המוסר וניגונן החרישי,
ללהט הנפשי של התוועדויות חב"ד,
לנקיות הדעת ולפשטות של ירושלים.

ולא רק אליהם.
גם לתפילתן התמימה היפה של אחיותיי הקטנות, בלי להבין בלי לחשוב, אבל בכוונת הלב, זו שאובדת עם תום הילדות ואחר כך נקנית שוב רק בעמל;
לחשבון הנפש של אבא שלי, לכנות המוחלטת שבה הוא יושב מדי ערב וממלא דפי דפדפת ברישומים כחולים נקיים;
לטוב הלב הטבעי של כל כך הרבה אנשים שפגשתי;
לכל האנשים, לכל הרגעים שמתעלים מעל הארציוּת הזאת,
שמצליחים לגעת, ולו לרגע, בשמיים.
החכם מכל אדם שאל בקֹהלת, מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּמֶש;
בישיבות המוסר נהגו לשיר, בלחן שאין מתאים ממנו,
תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון.
בספרים האלה, בתקופה הזאת אני תמיד מתגעגע לרגעים שבהם אני מאמין באמונה שלמה באדם, באנושות וביכולת התיקון.

'עולמות טמירים' אכן מתאר עולמות נסתרים מאיתנו, עולמות שונים כל כך.
למען האמת, בקריאה ראשונה חשבתי שהוא ציני. אף אחד לא כותב כך, בהערצה מתמסרת, באמונה שלמה, בצדקנות כמעט; נדיר לפגוש נאומים מן הסוג הנפוץ בספר, שלא מתלווה אליהם גלגול עיניים.
לקח לי זמן להבין שציניות אין כאן. רק תמימות מופלגת שאזלה כבר מן השוק.
ועוד יותר זמן לקח לי להתקלף מהציניות שלי עצמי, ולחפש את התמימות הנושנה במקום שבו קברתי אותה לפני שנים.

גיבורו של 'עולמות טמירים' הוא הגאון מווילנה, רבי אליהו.
אני גדלתי על הסדרה 'בדרכי רבותינו', שאחד מגיבוריה - ומכאן, אחד מגיבורי ילדותי - היה הגאון;
כבר בכיתה א', הסידור הראשון שלי היה בנוסח הגר"א;
הרב של אבא שלי הוא תלמידו של תלמידו של תלמידו של ראש ישיבת וולוז'ין, הישיבה שייסד תלמידו של הגר"א;
עליות תלמידי הגר"א, ובכלל משנתו בנושא ארץ ישראל הן במידה רבה בסיס לציונות שלי;
את פירושיו לתנ"ך למדתי לא פעם ולא פעמיים;
באמת, קשה היה לחדש לי משהו על הגאון מווילנה.
ואף על פי כן גרם לי הספר הזה התקשרות אחרת לגמרי אל האיש הגדול הזה.
וכשהגעתי לסוף הספר והגאון עצם את עיניו, בעיניי שלי היו דמעות.

אולי זה החודש, אולי זה הספר, והייתי רוצה להאמין שאולי אולי זה גם אני; שגם אני השתניתי קצת, עוד קצת, שינוי שמקרב אותי במעט אל העולמות הטמירים ההם, שאחת לשנה נפתחים בפניי, ונסגרים.
יום זה זכות לבני ירושלים
בו שערי רחמים אני פותח.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על עולמות טמירים סיפור חיי הגאון מוילנה