ביקורת ספרותית על עטרה ליושנה : מאמרים על הספרות, על העם, על המדינה מאת אברהם קריב
ספר מעולה

---

"נניח נא, למשל, כי בא איזה מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זכר וכל פליט וכל שריד להם, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה, ונשאר לנו על פי איזה מקרה רק ארבעת סיפורי מנדלי הגדולים (...) וכן עוד הסיפורים והציורים הקטנים שלו, אז אין שום ספק, כי על פי השיורים האלה יוכל החוקר הבא לחזור ולהרכיב שנית את כל הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה במשך המחצה הראשון של המאה הי"ט, באופן שלא היה חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו"ד אחת."

דוד פרישמן ניבא ולא ידע מה ניבא. מבול נורא בא לעולם ומחה מעל פני האדמה כל זכר ליהודי מזרח אירופה, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה.
וספרות התחיה עודנה עמנו: מנדלי מוכר ספרים בראש, ואחריו שלום עליכם, וי.ח. ברנר, ופרישמן עצמו, ועוד רבים.
אברהם קריב, בשר מבשרה של יהדות מזרח אירופה, ניגש אל ארון הספרים העברי לחפש את 'הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה', אבל לא מצא. את אלה מצא שם (ההדגשות שלי):

"וזו דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע זהב אצל ברנש, יהיה מי שיהיה, אפילו אם הוא עגל, בהמה בצורת אדם, הרי הוא להם לאלוהים."
"אם היהודים אף הם בני אדם הם או לא - זוהי שאלה שבאי עולם מתחבטים בה מימי קדם ועדיין לא נתפרשה כהלכה."
"הרי שמואליק יהודי הוא, והיהודי הילוכו משונה שלא כדרך שאר הבריות!"
"יהודי, אפילו כשהוא גוסס, כיוון שהוא שומע דברי עסק מיד דעתו מתיישבת עליו ומלאך המוות נרתע לאחוריו ואינו שולט בו אותה שעה."
"אין דיבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו."
"ומה יעשה יהודי שאין לו פרוטה ונפשו חשקה במסחר: ישית עצות בנפשו ואצבע על מצחו, ואם ימצא אסמכתא כל שהיא, בן אדם אחד ממכיריו הרחוקים, בין שהוא עשיר ובין שאינו עשיר, ילך וייתלה עליו כפשפש הזה שנתלה בבשרו של אדם ואינו יורד משם עד שימוץ דם..."
(מנדלי מוכר ספרים)

"אנו רצים כעכברים ממקום למקום, איננו מתערים בכל מקום, בכל מקום לא רוצים בנו, ואולי בצדק."
"תמיד ובכל מקום טבחו אותנו, ואנו עיפשנו את האוויר בדמנו השפוך. האומנם נישאר לעד מזוהמי העולם?"
"לא, אל עם כזה לא נבוא במשפט, כי אינו כדאי לזה!"
"מספרים עליו גם אילו מעשיות הנוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות..."
(ברנר)

"ואולם היהודים יושבי הרחוב טרם ידעו וטרם יבינו כל זאת, כי המתים אינם יודעים מאומה."
"אבל בני העם האומלל הזה ובנותיו אינם אשמים אם יחטאו חטאה גדולה כזאת, להעלות על לבם מחשבות זרות כאלה, כי הם טרם יודעים וטרם מבינים את אשר הם עושים, וכי חטאה גדולה הם חוטאים לפני אלוהים."
"וגם אחי בני עמי אינם אשמים, כי חטוא יחטאו והם לא ידעו; בכפם ידבק הדם והם לא יבינו, ולא ידעו ולא יבינו גם אחרי אשר נעירם ונעוררם, כי לילה ארוך, ליל חושך ואפלה, הכביד את לבם..."
"כי היהודים מכבדים מומרים מעודם."
(פרישמן)

אברהם קריב, מבקר ספרות, עורך וסופר (he.wikipedia.org/…94%D7%9D_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%91), קם בספר הזה לתבוע את עלבונה של יהדות מזרח אירופה. הוא חיפש, הוא אומר, בכל כתבי מנדלי, ולא מצא מקום אחד שבו המילה 'יהודי' מופיעה לשבח ולא לגנאי.
בדם לבו הוא מעמיד מול כסלון ובטלון וקבציאל את כל הטוב והיפה בעיירה, בשטעטל, ברחוב היהודים:
את הצדקה וגמילות החסד, את יראת השמים, את ההתעלות הרוחנית, את נקיון הכפיים למרות תנאי החיים הקשים;
את הישיבות, את הרבנים שגם גויים הכירו בחכמתם ובנדיבותם;
את הצעירים הנושאים בעול כל התנועות כולן, סוציאליזם, קומוניזם, ציונות;

הוא מזכיר לנו שהחלוצים העולים ארצה וזונחים מקצוע ומשפחה למען עבודה חקלאית קשה, אנשי 'השומר' ו'בר גיורא', מנהיגי מדינת ישראל הצעירה - כולם מתוך העיירה הזאת והרחוב הזה יצאו.

"מעשה בשני 'גיבורי ישראל', ר' מנדלי מו"ס ור' אלתר יקנה"ז, שנתנמנמו תוך כדי תפילה, זה בעגלתו וזה בעגלתו, ושתי העגלות שקעו בבוץ הדרכים ולא יכלו לזוז. ומי יודע סופם של גיבורינו השניים, שהיו עזי לשון אך דלי זרוע. אלא שלמקום התקלה נזדמנו איכרים בקרונותיהם, וכשראו את שני היהודים המצוייצים שברעה הם, מיד ירדו מקרונותיהם ונתנו כתף של עשיו ועמדו להם ליהודים בשעה דחקם. וצא וראה כיצד נוהגים היהודים הנחלצים בגויים המחלצים: הם גונבים דעתם ומנצלים רצונם הטוב של מושיעיהם תוך כדי היוושעם על ידם; "ואנו בעצמנו - מספר ר' מנדלי (...) - היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים..."
התמונה הזאת, המצויירה בכל כוח המכחול אשר למנדלי, תלויה בחלל ספרותנו כמין סמל זורע פלצות. ברנר, כמובן, מצא בה שלל גדול. לא זו בלבד שהוא רואה בציורו של נמדלי הסבר מספיק לשנאת ישראל בכל הדורות, אלא הוא גם משמש לו הצדקה פסיכולוגית לעלילת דם. כי בקרב גויי הארץ ישב לו עם "שאין נפשו בעצם אלא (...) שהאחרים יוציאו את עגלותיו הטובעות. (...) ועם שכזה לא ישנאו ולעם שכזה לא יבוזו? ועל עם שכזה לא ישתוממו, לא יחודו חידה ולא ימשלו משל? וביחס לעם שכזה לא יאמינו כל עלילות נתעבות?" (ברנר, 'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים')
ועתה נשאל את נפשנו: מי את מי היה מחלץ מן הבוץ? מי למי היה דוחף את העגלות? היש בוץ ששקעה בו אחת משבעים אומות ויהודים לא נחלצו בכל נפשם ומאודם לחלצה? ההיתה תנועת שחרור, למשל, שהיהודים לא צעדו בראשה, אם לאשרנו ואם להוותנו? ומאידך גיסא, מי ראה ומי שמע שגויים יזדרזו לחלץ בגופם עגלותינו הטובעות? מי ראה אותם רדופים לקיים מצוות 'עזוב תעזוב', ובפרט לגבי יהודים?"

ואת הסיפורים האלה, הוא מאשים, מלמדים עד היום בבתי הספר; את הדברים האנטישמיים כמעט האלה מספרים אנחנו במדינת ישראל; על אלה גדלים ילדינו אשר לא הכירו את העיירה היהודית, וזאת דמותה ודמות יהודיה בעיניהם.

ניתנת האמת להיאמר: אני לא גדלתי על ספרות התחייה. את העיירה ויהודיה הכרתי בעיקר מספרי זכרונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות: שתי סדרותיו הנפלאות של הרב מימון, 'למען ציון לא אחשה' ו'שרי המאה'; 'גשר על תהומות' של דוד בן דוד; דוד זריצקי ומעיינות הרגש שלו; 'המתנחלים בהר' של רבקה אלפר; יעקב מרק ורבניו ב'במחיצתם של גדולי הדור'; ועוד רבים רבים.
העיירה היהודית שהכרתי היתה אולי דלה ומלאה רפש, אבל יהודיה התעלו מעל כל זה: רובם ככולם מתוארים כאנשים שתנאי החיים לא שינו את אצילותם, טוב לבם ומסירותם לאמונתם. אפילו בספרי השואה, בגטאות, בקרונות המוות ובמחנות הריכוז, נותרו עוד תיאורים של אנשי המעלה שלנו, שמכורתם הרחק הרחק מכסלון ובטלון וקבציאל.


הספר הזה הוא יותר מאשר קינה על שאבד, יותר מאשר קטרוג על ספרות התחיה.
מעל הכל יש בו קריאה נרגשת אלינו, הקוראים הישראלים, להעמיד לנו ספרים אחרים, ספרים שיקרבו אותנו אל אשר היה, ולא ירחיקו אותנו ממנו.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על עטרה ליושנה : מאמרים על הספרות, על העם, על המדינה