איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבועיים מראש"), ועוד ועוד. אז איך לעזאזל מצליחים לשוב ולמכור את הסחורה המשומשת הזאת? פשוט מאד: כשזה עשוי היטב, זה כיף!

כמו ששר סר פול מקארטני האחד והיחיד עם להקת כנפיים:
You'd think that people would have
Had enough of silly love songs
But I look around me and I see it isn't so
Some people wanna fill the world
With silly love songs
And what's wrong with that?
I'd like to know
'Cause here I go again
I love you, I love you

http://www.youtube.com/watch?v=b_kkp9S9a3w

אז כזה הוא גם "פרויקט רוזי": קומדיה הוליוודית רומנטית הבנוייה סביב שני הפכים. דון טילמן – פרופסור לגנטיקה, מגה-חנון המצוי עמוק בתוך הספקטרום האספרגרי, ורוזי – ברמנית, מעשנת, לא מאורגנת – ההיפך מכל מה שטילמן מחפש. אז האם יתכן ששני ההפכים האלה יתחברו? האם יש מצב שפרופסור אספרגרי יעבור תוך פחות משעתיים בסינמה מטמורפוזה למעין ג'ק ריצ'ר עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מִשֶל אובאמה? בקומדיה הוליוודית, הכל אפשרי.

אבל רגע, אתם בטח חושבים, הוא התבלבל קצת העולם-נפלא-נורא הזה, או איך שהוא לא קורא לעצמו, הרי מדובר בספר ולא בסרט! אז לא, פרויקט רוזי מסרט הגיע ואל סרט ישוב: הספר הוא בעצם תסריט שהורחב (אפשר להבחין בכך במהלך הקריאה) ולא ירחק היום שהסרט יוקרן in a cinema near you. אז מדובר כאן בעצם בסוג של יצור כלאיים: חצי סרט, חצי ספר. נקרא לו סְפֶרֶט.

האם כדאי להקדיש מזמננו היקר כדי לקרוא סְפֶרֶט רדוד שכזה? האם לא עדיף לקרוא יצירות ספרותיות אינטלקטואליות מרחיבות-דעת ומאתגרות? ובכן, לכל זמן ועת לכל יאשה תחת השמים. עת לברדיצ'בסקי, ועת לבוחצ'בסקי. עת לקפקא, ועת לג'ק ריצ'ר, דווקא. עת לתומאס מאן, ועת to have some fun. ואם בפאן עסקינן, אז תמצאו אותו בשפע בסְפֶרֶט הזה.

קוראים יקרים, שמי רוזי, אני בת 29, ברמנית (עבודה צדדית, למעשה אני משכילה הרבה יותר אבל נימנע מספויילר) ועניתי לפרויקט של דון טילמן. דון הוא פרופסור לגנטיקה בן 39 שמחפש רעיה, שותפה להבאת צאצא, חברה לחיים, לא ברור מה בדיוק כי דון לוקה באספרגר, ליקוי הממקם אותו בקצה הספקטרום האוטיסטי (הקצה הטוב). דון מנהל את חייו על לוח מחיק וטבלאות, רשימות ממוספרות וחוקים מובנים. זמנו מחולק לדקות ולרבעי דקות, מתוכנן עד השנייה האחרונה. הכנת המזון, קניות, אימוני כושר, הרצאות, ניקוי השירותים ופגישות מקצועיות, כולם תחומים, מוגבלים בשליטתו המוחלטת של דון ושל המחשב הנמצא במוחו.
עד שנכנסתי לחייו היו לדון חיי חברה מינוריים. יש לו שני חברים למעשה, ג'ין וקלודיה, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכיאטרית, ואם נוסיף את ילדיהם יגיע מספר ידידיו לארבעה (מלבדי).
מודע למוזרותו ולמוחו המתוכנת, דון בונה לו חיים מלאים ומספקים ולא ברור לשם מה הוא מחפש אישה.
אבל לדון יש היסטוריה כאובה וכושלת של חיפוש בת זוג, ולכן הוא הוגה את "פרויקט הרעיה" ומחבר שאלון שאמור להגדיר את הרעיה האידיאלית: משכילה, לא מעשנת, נמנעת מאלכוהול, לא מאחרת ועוד כל מיני פרמטרים שעל רובם אינני עונה (חוץ מההשכלה). ניתן לומר שאישיותי שונה במאה ושמונים ומעלות מן הרעיה האוטופית של דון (או אם הייתי באמת רק ברמנית הייתי אומרת שאני שונה בשלוש מאות שישים מעלות).
נכנסתי לחייו בעורמה. מסיבה שאותה תגלו בספר. רציתי להשתמש במיומנותו ובמומחיותו כדי למצוא את אבי האמיתי במסגרת פרוייקט נרחב: "פרוייקט האב".


קוראים יקרים, שמי גרהם סימסיון, אני אוסטרלי, בעל תואר שני וגם דוקטורט, איש אשכולות , בעל תחומי עניין מגוונים, סופר וגם סופר כסף, סוף כל סוף ספרי נמכר להוצאות לאור בשלושים וחמש מדינות וגם שחקנים לא מעטים רוקמים חלום לגלם את דמותו של דון טילמן, יציר רוחי. למעשה גם בסימניה מככב הספר שלי, בעל הכריכה האדומה והאיור המכוער. אבל לא חשוב, רוב המבקרים מעניקים לו חמישה כוכבים ושפע של סופרלטיבים. אז תמשיכו לקנות את ספרי ותודה לצומת וסטימצקי, עד מלבורן הגיעו שמעם של 3 ב-99 ושניים מתנה. קצת מעליב כשאני ניתן במתנה, אבל מה לא עושים למען הרייטינג?


קוראים יקרים, שמי דון טילמן, אני בעל תכונות ייחודיות , חכם יותר מכם, למרות שיש ביניכם חכמים לא מעטים. העובדה שהתכונות הרגשיות אינן משתלטות על מוחי המפותח מגבירה את היצירתיות שלי ומנתבת אותי היישר לעבר המטרה.
נכון, אני לא מודע לתת משמעויות, ניבים ומטבעות לשון אני מבין כפשוטם, אינני יודע לקרוא הבעות פנים, הקוגניציה שלי מבריקה מצד אחד ומצד שני לוקה בחסר, אני נוטה להגדיר אנשים באמצעות אוסף של נתונים, כולל מדד מסת הגוף שלהם, אני הכי לא פוליטיקלי קורקט בעולם, והיום המאושר ביותר בחיי היה היום שבו ביליתי במוזיאון לטבע בניו יורק. כדי לסבר את אוזניכם, היום השני המאושר בחיי היה היום השני שביליתי במוזיאון.
גרהם סימסיון ברא אותי כדמות מעוררת אמפתיה וגם שעשוע. ולכן אל תחושו רגשי אשם כשאתם צוחקים בקול במהלך קריאת הספר (גם אם אני לא מבין, לא אכפת לי שתצחקו על חשבוני, אני לא בטוח אם זה חוקי חברתית להשתעשע על חשבון אנשים שלוקים באספרגר, אבל במדיה בדיונית מחוץ לחיים האמיתיים מותר לצחוק על חלשים).


קוראים יקרים, שמי אפרתי, ובאתי לעשות סדר בראשומון שלעיל.
לאור הפופולאריות הרבה לה זכה הספר באתר, החלטתי לדחוק את רגליהם של ספרים ותיקים ממנו. ואכן, דון טילמן עושה את זה בגדול. זהו ספר מבריק, מקורי, מצחיק עד דמעות וכתוב נפלא.
אינני חושבת שהספר ישב בפנתאון יצירות המופת של המאה, אבל יש בו תועפות של חן וקסם בלתי מבוטל. הספר גם מותח מאוד בזכות פרויקט אבא, שבו דון טילמן מנסה לגנוב די.אן.איי מכמה עשרות רופאים כדי למצוא את אביה הביולוגי של רוזי.
הסוף כמובן טוב וגם מפתיע. הדרך אל הסוף הטוב והמפתיע היא נהדרת .
העניין הוא שהספר הוא מן אגדה למבוגרים. התהליך הנפשי והחברתי שעובר דון אינו קיים במציאות. קשה להאמין שבעל תסמונת אספרגר יכול לעבור מטאמורפוזה מן הסוג שדון עובר. קשת הרגשות שהוא חווה, גם אם אינו יכול להגדירה, אינה מתאימה ללקות שלו.
אבל כאגדה, הוא אכן מספק את הסחורה.

דון טילמן, היכן היית בכל שנות הדייטים האינסופיים שלי בתל אביב, עונה על שאלות משמימות שכמו נלקחו מתוך ראיונות עבודה ומבזבזת ערבים שלמים על שיחות בטלות,
בעוד שכל זאת יכול היה להיפתר על-ידי מענה על שאלון לקביעת התאמתי.
ובכל זאת, גם דון טילמן מגלה שזו לא השיטה המוצלחת ביותר לאיתור רעיה.
דון טילמן הוא פרופסור לגנטיקה, בעל כישורים חברתיים לוקים בחסר, שלא לומר אפסיים, דהיינו תסמונת אספרגר. ארונות המטבח שלו מקוטלגים לפי הימים בשבוע, הלו"ז שלו מתוכנן על הדקה וככלל, החיים שלו מאורגנים בצורה קפדנית ביותר. מתוקף היותו איש מדע, הוא מנסה למצוא את אשת חלומותיו בצורה מדעית וכותב שאלונים שאותם הוא מחלק לבנות באתרי הכרויות ובמפגשי ספידייטינג. מיותר לציין שאף אחת אינה מצליחה לעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שלו. ואז הוא נתקל במקרה ברוזי – ברמנית, מעשנת, צמחונית, מאחרת כרונית – פסולת חיתון לגמרי. היא מנסה לגלות מי הוא אביה הביולוגי, הוא מנדב את המומחיות שלו בגנטיקה והם יוצאים למסע שכולו איתור אבות פוטנציאליים, הרפתקאות וערעור על כל היסודות שמהם בנויים החיים שלו.
הספר הזה נכנס לרשימת הקריאה שלי לאחר שכבר הומלץ על-ידי כמה אנשים באתר, ולאחר שנתקלתי ב"הביקורות מהללות" בכל עיתון. אבל אני מוכרחה להגיד שההתלהבות בהחלט במקום. הספר מקסים ולא שגרתי. דון טילמן הוא דמות שאי אפשר שלא לחבב, גבר בן 40 עם תמימות של ילד, שמתייחס לכול ברצינות תהומית ומנקודת מבט מדעית, ומגלה לאט לאט מהם רגשות ומה עושים כשהשגרה המוכרת והקבועה מראש נפגשת עם ספונטניות (נוט טו מייסלף: כדאי לנסות ליישם את זה...)
זה ספר שכולו משב רוח מרענן – כיפי, מצחיק, אנושי. ספר שקשה שלא ליהנות ממנו.

אחד הספרים הרציניים והמצחיקים בו זמנית שקראתי. מומלץ מאוד תקראו!

העלילה במשפט- דון פרופסור לגנטיקה, שסובל מאספרגר מתכוון למצוא בת זוג ומתכוונן כל כולו ל"פרוייקט הרעיה", שכולל שאלונים מפורטים למועמדת, ועוד.

אי אפשר שלא לאהוב את דון, תמים כמו ילד קטן, ועם זאת מחושב לפרטי פרטים. קצת ספוילרים בהמשך

אתה צוחק ומתכווץ לך הלב בו זמנית כשהוא מתאר שהפסיד דקה וחצי מזמן ארוחת הצהריים שלו, ולכן יפחית את זה ממשהו אחר.
או כשהוא קונה ספר ללימוד תנוחות מיניות, ושואל את רוזי מה מועדף עליה...
הספר הזה פתח לפניי צוהר לעולמם של אוטיסטים, על אף שיש במשפחתי אנשים הלוקים בתסמונת זו.
ממשיכה עכשיו לספר ההמשך- אפקט רוזי

ללא ספק הספר הטוב ביותר שקראתי השנה!
על העלילה בקצרה-
דון הוא פרופסור לגנטיקה, הוא גאון אך יש לו תסמונת אספרגר שמבטאת בכך שיש לו יכולות פנומנליות בתחומים מסויימים כגון מדע, בישול ולמידה של דברים חדשים,
מצד שני הוא כישלון חרוץ בתחום החברתי- הוא אינו יודע איך מתנהגים באירועים חברתיים, קשה לו ליצור קשר עם הסטודנטים שלו ואין שום יכולת להזמין בחורה לדייט, או לשרוד דייט.
עקב כמה כישלונות רומנטיים מחליט דון שכדי למצוא בת זוג כדאי לו להשתמש בכישוריו המדעיים ומוציא לפועל את פרוייקט רעיה-
כל המועמדות לדייט יענו על שאלון בכדי לראות אם הן מתאימות לו וכדי למנוע מפח נפש בעתיד.
פרוייקט רעיה אמנם יוצא לפועל אך לא בהצלחה יתרה- אף מועמדת לא עונה על כל השאלות נכון, אז בינתיים דון מקדיש את עצמי לפרוייקט אבא: לעזור לרוזי.
רוזי היא ברמנית שנכשלה כשלון חרוץ בשאלון ועל כן לא מיועדת למערכת יחסים, אבל משום מה דון מעוניין לעזור לה להגשים את החלום שלה ולגלות מי הוא אביה האמיתי.

אני נורא עייפה כי מרגע שאחזתי את הספר (בשעות הצהריים) עד עכשיו לא עזבתי אותו לרגע, לכן לא אכביר במילים:
דון הוא גיבור מקורי, רגיש, חכם, מרתק, מעורר מחשבה, מאתגר ומצחיק בטירוף - וכך גם הספר.
קשה לי לספור את הפעמים בהן צחקתי בקול במהלך הקריאה,
ממליצה לכם בחום לא לפספס את הספר הגאוני הזה.

****


"פרוייקט רוזי" הוא מה שנקרא ״feel good book". הוא כל כך קל, ורומנטי, וקומי, והוא מתעכל ממש בקלות, אפשר לדמות אותו למין גלידת יוגורט כזאת, קייצית, מתוקה-אבל-לא-יותר-מדי. ראיתי שכבר מישהו כאן נזכר ב"הזקן בן המאה..." - אז כן, יש נקודות דמיון בין שני הספרים. גם כאן וגם שם יש סיפור משעשע (אבל לא מצחיק עד לדמעות. דיברנו על זה), שמסופר בארשת רצינית למדי, אבל בעוד ש"הזקן בן המאה..." מנסה ממש בכוח להצחיק ולחזק את ההלצה ולהסביר אותה שוב ושוב, ושוב, ואז עוד פעם, אז כאן התחושה היא שהמינונים הרבה יותר שפויים ומדוייקים, וגם יותר חכמים - פשוט כי הם לא נזקקים להגזמות או לסלפסטיק כדי להראות כמה קורעים הם החיים בעצם. החלק המשעשע טמון בעיקרו באי-הבנות פשוטות - שנדמה שהן נזהרות שלא להיות מביכות מדי כדי שלא יענו להגדרה "קומדיה של טעויות" - ומעניקות לנו בדרך אגב גם כמה שיעורים על כמה הטרגי והקומי בחיים האמיתיים שלנו חופפים למעשה זה לזה, כמה מהר אנו נחפזים לתת עצות לאחרים על חייהם, כמה קשה לנו לקבל אנשים שהם שונים מאיתנו, ואפילו כמה קשה לנו לקבל את עצמנו או לחילופין להתרחק די הצורך כדי שנוכל לראות לעצמנו את הגיבנת.

הספר הוא סוג של "גבירתי הנאווה" הפוכה על פיה, שמסופרת בגוף ראשון על ידי דון טילמן, פרופסור לגנטיקה הלוקה (?) בתסמונת אספרגר, שלמי שמתעניין מדובר בלקות שנמצאת איפשהו על הספקטרום האוטיסטי, ומשמעותה למעשה הוא שמי שלוקה בתסמונת יהיה לרוב בעל אינטיליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, במקביל להיעדר כמעט מוחלט של כישורים חברתיים או יכולות רגשיות.

דון טילמן מוטרד מכך שהוא מתקרב בצעדי ענק לעבר גיל ארבעים, וכי עדיין אינו מחזיק ברעייה. לפיכך, הוא מכריז על "פרוייקט הרעייה", שבו הוא מחבר שאלון מפורט שאותו הוא מחלק לכל רעייה פוטנציאלית, ובו שאלות ומגוונות על הרגלי חייה של המיועדת, כדי למנוע בזבוזי זמן על ידי סינון כל מי, שלמשל, תדע להבדיל בין גלידת מנגו למשמש, מי שאינה יודעת לחשב את ה-BMI של עצמה, נוהגת לעשן או שותה אלכוהול שלא "במתינות".

כצפוי, כל הנשים שעונות לשאלון הדרקוני הזה נכשלות בו מסיבה זו או אחרת, עד שלתמונה נכנסת רוזי, שהיא בערך מאה שמונים מעלות מאותה אישה מושלמת שדון טילמן מצפה למצוא. ודווקא בה הוא מתאהב. כמובן. וכל זה, מטבע הדברים, מראה לנו שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, ושהאהבה אינה נשמעת לציפיות או להגדרות, וגם שאם לא נשתנה, ולא נתגמש, נישאר מאחור.

אני מאחל לכולנו קיץ קריר ונעים, מלא אבטיח מתוק וגבינה מלוחה, טמפרטורות גבוהות ומים קרירים, אהבה גדולה והתגברות על קשיים, נשימות ארוכות ומספקות לאחר מאמץ פיזי מספק לא פחות, ניתוח חד של הבנת הדברים וגם קצת החלטות לא רציונליות מהשרוול, מנוחה שלווה וטיולים ארוכים, שקט צלול ומוזיקה בווליום באזניות, ורוגע מוחלט יחד עם השתוללות פרועה מלווה בצחוק חסר שליטה.

אפשר להתחיל עם הספר הזה.


****

הרבה מאד שבחים נכתבו על ספר זה, במיוחד בזמן פרסומו בשנת 2013. הוא היה אז רב מכר זמן רב, תורגם לשפות רבות, הזכויות שלו לסרט נמכרו בסכום גדול ומחברו, הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון, הרוויח כסף רב מפרסום הספר.

אבל נכון להיום, שנת 2026, 13 שנים אחרי פרסום הספר - כוכבו של הספר דעך, לדעתי בצדק. אפילו שנכתבו לו שני ספרי המשך.

הספר מספר את סיפורו של פרופסור לגנטיקה באוסטרליה, דון טילמן, שלוקה בתסמונת אספרגר. דון הוא חכם מאד, מוכשר מאד, ומנצל כל דקה מזמנו ניצול מכסימלי - לימודים, הוראה, אימונים גופניים שונים ומרובים ועוד.

אבל, מה לעשות, התסמונת הקשה שהוא לוקה בה מונעת ממנו להביע רגשות, להתחבר לאנשים, ליצור יחסי חברות ובעיקר, למצוא בת זוג. האם זה מפריע לו ? לא בטוח.

אבל , מסיבה לא הכי ברורה, הוא פותח בפרויקט של חיפוש האשה המושלמת עבורו. הדרישות הן כמעט אינסופיות, ודי ברור שלא תימצא אף אחת בעולם שתמלא את כל הדרישות.

זה מזכיר לי את הבדיחה היהודית המפורסמת

בא שדכן לבחור ומבקש ממנו שיגיד לו אילו תכונות הוא מחפש אצל בחורה. מתחיל הבחור ומונה - יפה, עשירה, חכמה ... אומר לו השדכן - עם זה אני עושה שלושה שידוכים.

אבל אז מגיעה הבחורה רוזי שממש לא עומדת באף אחד מתנאי הפרויקט. אפילו המקצוע שלה - ברמנית בבארים קצת בעיתיים רחוק מאד מהחלום של דון.

כאן מתחיל פרויקט ענק שנמשך לאורך רוב הספר - גילוי האבא הביולוגי של רוזי ע"י עשרות בדיקות DNA לא חוקיות, שנעשו על עשרות רופאים שהשתתפו במסיבת הסיום של בית הספר לרפואה במחזור של אמא של רוזי, שנפטרה בהיות רוזי ילדה קטנה.

ממש בסוף נמצא האבא הביולוגי.

בסוף, אפילו קורא נס. דון מתגבר על התסמונת שלו, נעשה מחזר למופת ומתחתן עם רוזי וחי אתה בכיף בניו יורק, כאשר הוא נעשה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית ורוזי מתחילה בלימודי רפואה. פלאי פלאים.

לדעתי, תיאורי תסמונת האספרגר אצל דון מוגזמים. גם התיאורים המרובים על הקומבינות באיסוף ה- DNA מייגעים.

אז למה קראתי ספר זה ? קראתי מספר ביקורות עליו וחשבתי שזה ספר ששוה לקרוא אותו.

אבל לא. מעבר למה שכתבתי גם תיאורי הדמויות החשובות בספר, דון טילמן, רוזי, וזוג החברים היחיד של דון - ג'ין ואשתו קלודיה אינן נראות לי אמינות.

חבל על הזמן.

עובדה - עד היום טרם יצא הסרט על הספר.
ועוד עובדה - הספר יצא בעברית עד היום בהוצאה אחת בלבד (מאי 2013).

הזמן, זאת יודעים הכל, זז באופן יחסי. רוב האנשים אינם מתכוונים בכך לתורת היחסות של איינשטיין, שאותה אנשים לא ממש מצליחים להבין, אלא לתובנה אחרת, פרוזאית יותר. התחושה של חלוף הזמן היא סובייקטיבית. היא לא רק משתנה מאדם לאדם, אלא משתנה על פי ההקשר והסיטואציה. יחידי סגולה בידיוניים, כמו ג'ק ריצ'ר למשל, ניחנו בשעון פרטי וסמוי בראש המודד את חלוף הזמן בצורה אובייקטיבית וקשיחה. אצל רובינו הזמן עובר טוב יותר ומהר יותר כשאנו נהנים, וזוחל לו לאיטו כשלא. היטיבה לתאר זאת הבת שלי, לאחר ביקור אצל הפסיכולוגית שלה: "אם הזמן היה עובר תמיד בצורה שבה הוא עובר אצל שלומית, כבר הייתי מסיימת את כיתה ח'". והיא עולה לכיתה ז'.

זמן בית חולים הוא לא מושג סובייקטיבי. אובייקטיבית בבית החולים הזמן זורם בצורה שונה. וכך, כאשר באחד מימי אוגוסט החמימים הגעתי לבית החולים, ידעתי שצריך להיערך למריחה של זמן. לא אומרים את זה מראש, כמובן. אבל אפשר לראות שגם הז'רגון של אנשי בית החולים הוא שפה שונה בהחלט מעברית רגילה. רופא יכול להגיד לך, למשל, "פרוצדורה פשוטה כאן במרפאה". הוא מתכוון "פשוטה" במובן של "אני עושה עשר כאלה ביום". זה שאת חשבת "הוקוס פוקוס של חמש דקות, ואני בריאה לחלוטין, בלי שום כאבים ותופעות לוואי", זו בעייתך האישית. האחות יכולה לומר לך ש"תיק-תק כותבים לך פתק שחרור". זה שאת לא הבנת ש"תיק תק" זה חמש שעות, זו שוב, בעייתך האישית.

וכך, כשאמרו לי, "נעלה אותך למחלקה להשגחה", הכנתי את עצמי נפשית לגלקסיית זמן שונה. האיש שלי, שליווה אותי, התקשה להשלים עם זה, ונדנד לסגל הרפואי בלי הרף. בסוף שלחתי אותו למרכז המסחרי הסמוך, שיקנה לו אוכל, וכמה מוצרים שימושיים עבורי. וספר, בטח ספר. הוא שאל אם יש לי רעיון לספר שהייתי רוצה לקרוא. כאן לא היתה לי שאלה. איזה מזל שיש לי אתר נפלא כל כך, שנותן לי המלצות לספרים. ריבוי השבחים להמלצות לספר אחד מסוים גרם לי לשלוף ברגע "פרוייקט רוזי". היה די ברור שזה הזמן להתפנק וממש לקנות ספר קריאה, מה שבדרך כלל אני לא עושה. בוודאי לא לספרים שטרם קראתי. האיש חזר אחרי שעתיים. גם זמן תחבורה ציבורית הוא גלקסיה בפני עמו וראוי להכרה. הוא כבר הספיק לקרוא חצי מהספר. "את תהני מאוד" אמר, נתן לי אותו ופתח מיד את לינווד ברקלי. "מה את רוצה?", הוא אמר, "היה מבצע". שום דבר, אמרתי, גם עליו המליצו בסימניה. זה הכל.

הרופא הגיע והסתלבט על שנינו. את כל הספריה הבאתם, מה? נראה לכם שתספיקו לקרוא ספר שלם? לא זו בלבד שנספיק, עניתי לו. זה זמן בית חולים. כל אחד מאיתנו יקרא את שניהם, עוד לפני ש"תיק-תק" תכתוב מכתב שחרור. כשמכתב השחרור היה מוכן, לא לפני שעשו לי עוד בדיקת דם, איבדו אותה, עשו עוד אחת ואז מצאו את התוצאות של הראשונה, הרופא שאל כמה קראתי. קראתי את שניהם, עניתי לו, ובזמן שנותר גם סרגתי כובע. זמן בית חולים, אתה יודע. אם פעם תגיע לכאן כמאושפז, תוכל להבין.

עכשיו, אחרי שמרחתי ארבע פסקאות, מסתבר שצריך גם לכתוב על הספר. אחרת יגידו שאני מנצלת לרעה את האתר כפלטפורמה לשיתוף ברגשות אישיים, ושאפשר לפתוח בלוג במקום זה. יש תסמונת כזאת. טרם מצאו לה שם מדעי עמוס אותיות. תסמונת הסופר השומע על לקות ומאמץ אותה לגיבור שלו. דוגמאות לא חסרות, ואין צורך לציינן במפורש. מה יוסיף פלפל לספר שלי? שואל הסופר את עצמו. הוא הולך ומגגל שמות של מוזרויות שונות. אולי טורט? יש להם טיקים, והם מקללים בלי אבחנה. אולי הגיבור יסבול מהלם פוסט-טראומטי? או מסכיזופרניה פרנואידית. הם שומעים קולות, ובטוחים שהם עובדים עבור הסי-איי-אי, זה יכול להיות גדול. אולי סובלים מאובסיסיביות כפייתית? גם גיבור שרוחץ ידיים עשרים פעם ביום יכול להיות מרתק. בצר לו הוא פונה למו"ל. המו"ל מתלהב מהרעיון. תכתוב על אספרגר, הוא אומר. הם מוזרים מאוד, ויש לזה פוטנציאל ענק.

כבר כתבתי חלק מדעתי, וכן את ממשקי ההכרות שלי עם התסמונת המדוברת ועם אוטיסטים בכלל, בסקירה על הספר "בת המטבח". אבל אני אכתוב כאן שוב שהשימוש בשם המפורש של התסמונת פוגע קשות באמינות שלו בכלל, ובהנאה שלי מהספר בכלל.

יום אחד, בעת עימות עם פסיכולוגית בית הספר של הבן שלי, באשר ליכולותיו העתידיות של הבן שלי להשתלבות בחברה, אמרתי לה שאני לא דואגת בכלל. אנשים מהסוג הזה, אמרתי, פגשתי בכל פינה בלימודיי באקדמיה. הם ממלאים את הפקולטות של מתמטיקה ומדעי המחשב. ואני מניחה שגם מחלקות אחרות. אף אחד לא מאבחן אותם, או מצרף אותיות לשמם. הם מוזרים, זה נכון. חלקם מתקשים בסיטואציות חברתיות שאחרים זורמים בהם בקלות. לחלקם יש מוזרויות אחרות. אבל ככה זה, זורמים איתם, כי הם כל כך טובים במה שהם עושים. כשהלכתי לרופא שלי בלעתי את חוסר האמפתיה שלו, כי יכולת האבחנה שלו, וקריאת תוצאות האולטרא-סאונד היתה כל כך טובה, שהיה שווה לי.

דון טילמן היה משתלב יופי בחוג למתמטיקה. במקרה הוא מצא את דרכו והפך להיות פרופסור לגנטיקה, אבל העיקרון דומה. הספר מלא מודעות עצמית, כתוב מפיו בגוף ראשון. על כן הוא חסר אמינות כ"אספי", אבל מרתק כסתם פרופסור מטורלל ומוזר, וכן מצחיק ושנון. ספר שאספי אמיתי היה כותב לא היה מצליח להצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, קלילה, משעשעת, וחסרת אמינות בכל מובן שהוא. לא ברור מה גרם לטילמן לפצוח בפרוייקט הרעיה. זה לא שהוא חש איזה שהוא צורך בזוגיות או משהו. הדמות של רוזי מוזרה, פרוייקט האב שדון פוצח בו אינו מובן, הסיום העגול והרומנטי אינו מתאים. אילו אוטיסטים היו "יוצאים מזה" בכוח הרצון, כפי שהתקדמות העלילה בספר רומזת, החיים של הרבה אנשים היו קלים ופשוטים בהרבה. אבל אף אחד לא מצפה מקומדיה רומנטית קלילה להיות אמינה. אז כמו "רעלה של ורדים" ודברים מסוגו, זה ספר בסדר, לא יותר. לא צחקתי בקול כמו שהאיש שלי עשה בזמן הקריאה, אבל נהניתי.

ולאספקט של שביל החלב, כדברי אפרתי. שלושה כוכבים נתפסים באתר כהעלבה. אז אפשר לתת לו שלושה וחצי. התאים יופי לזמן בית חולים, ולא רגע לאחר מכן. אולי נתרום אותו לספריה.

פרויקט רוזי היה בדיוק מסוג הספרים שכיף ליפול אליהם. כזה שאתה קורא כמה פעמים ביום בלי לשים לב, וככל שמתקדם אתה מרגיש שאתה חי ביחד עם הדמויות, לא רק קורא עליהן.

הכתיבה קלילה, מצחיקה, מאוד זורמת, וקל מאוד להתחבר לדמות הראשית. מצאתי את עצמי מחייך, צוחק, ואפילו עוצר רגע לחשוב על דברים קטנים אבל בצורה נעימה, לא כבדה.
זה ספר שמרגיש כמו בילוי טוב: לא עמוק ברמה שמכבידה, אלא פשוט חוויה מהנה מתחילתה ועד סופה.

הכי אהבתי את השילוב בין הומור, לב, וסיטואציות שאי אפשר שלא ליהנות מהן. זה בדיוק הספר שאתה פותח לפני השינה, חוטף עוד כמה עמודים, ופתאום מגלה שהתקדמת הרבה יותר ממה שתכננת. 4.5/5