לאורך כל קריאת הספר, ההתלהבות שלי היתה כל כך גדולה עד שחששתי שאני פשוט לא אצליח לכתוב ביקורת ראויה לשמה. "זהו, הגיע היום הזה," הרהרתי לעצמי בעודי הופכת עמודים עד שלוש בלילה. "מצאתי את הספר שיפאנגרל אותי עד אובדן שליטה ויוריד את רמת הרהיטות שלי בסולם האבלוציוני לדרגה של יצור קדמוני שיודע להגיד רק 'אומאיגאדאומאיפאקינגגאד'." לא שאין בזה משהו כיפי, אבל זה לא ישרת במיוחד את המטרות שלי להיות המיסיונרית

בשפה קולחת ובגובה העיניים מגוללת הסופרת את סיפור חייה של לי פיורה , נערה צעירה , הלומדת בפנימייה פרטית המרוחקת מביתה , ומתארת את התמודדותה עם חיי החברה המורכבים וכללי המשמעת הנוקשים המתנהלים בביה"ס ובמיוחד קשייה בתחום המתמטיקה. קל מאוד להתחבר עם לי פיורה, להזדהות עם קשייה , התלבטויותיה חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך שהיא הפגינה לכל אורך הדרך . במהלך הקריאה אנו עדים למחשבות ולרגשות הכלואים בת

בספרה החדש של <mark>קרטיס סיטנפלד</mark> "ממלכת האחיות" היא סוקרת את אחת התופעות המשפחתיות הנפוצות ביותר, הבושה וחוסר ההבנה של בן משפחה על ידי האחר. מי מאיתנו לא מצא עצמו מתבייש בהתנהגות\מראה\מקצוע הוריו או אחיו בפני חברים או קולגות? בתור בת לאבא שהוא מהנדס מכונות דפוס ומומחה בדברים מוזרים בהחלט, אני מבינה מאוד את קייט.

קייט ווי הן תאומות שגדלו בסנט לואיס, ויש להן כישרון מיוחד- ניבוי העתיד. לא מדובר פה באי

למען האמת, עבר הרבה זמן מאז שקראתי את הספר. אבל אני עדיין זוכרת קטעים מסוימים, ואני זוכרת במיוחד את תחושת ההזדהות הנוראית שגרמה לי הגיבורה הראשית. כשקראתי את הספר, הייתי בת שבע עשרה כשקראתי אותו לראשונה, הרגשתי כאילו אני מסתכלת במראה. ושנאתי את מה שראיתי. לי, הגיבורה הראשית, היא אכן רגישה, אך היא רגישה בעיקר לעצמה. היא אנוכית, היא פוגעת ואדישה לאחרים. וזה טבעי, במיוחד לנערה בודדה ומיוסרת בגיל ההתב

זהו ספרה השני של <mark>קרטיס סיטנפלד</mark> והוא בהחלט טוב כמו ספרה הראשון.

קרטיס מצוינת בתיאור של אאוטסיידרים.בלשון ברורה וציורית היא מתארת את ביטחונה העצמי הנמוך (מאוד..) של הגיבורה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר .

האנה ,בת לאבא מתעלל נפשית ואחות לאליסון המושלמת ,מנסה למצוא את גבר חלומתיה עוד בכיתה ח. הקורא חווה עם האנה אירועים בודדים בחטיבה,בתיכון ,בקולג' ובמשרד שבו היא עובדת . האנה מתבגרת ומוצאת את עצמה

אני חושבת שהטעות של אנשים היא להסתכל על הכריכה ועל התקציר ולצפות לספר בנות קליל עם סוף טוב קלאסי.
אז זהו, שלא. הספרים של <mark>סיטנפלד</mark> הם ההיפך הגמור מזה. אני רואה בספרים שלה אמיתות שקשה למצוא היום ברוב הספרות הנמכרת, ולי אישית היה ממש קשה לקרוא את הספר הזה כי בכל פסקה ממנו יכולתי למצוא את עצמי. עצמי שלא יודעת מה לעשות בסיטואציות מסוימות בחברה, עצמי שלא מצליחה לשמור על מערכות יחסים חבריות קרובות למשך

ממרום גילי, ספר ורדרד שנסוב סביב חיי נערה מתבגרת אינו בחירה מובנת מאליה. אין הרבה ספרים טובים שמטפלים בתקופה הרגישה של ההתבגרות, ימי התיכון החמקמקים. יש הרבה ספרים לבני הנעורים, אבל לא לזה אני מתכוון. "במרחק נגיעה" נוגע בצורה ישירה בתחושת המגושמות של המתבגר, והכמיהה העצומה לקבלה, הקבלה החברתית וגם הקבלה העצמית. הספר טוב בגלל שהוא מבצע זאת בכזאת עדינות, רגישות וכנות לא מתריסה ובעיקר – מה שהופך אותו

אני חושבת שכל אלו שטוענים שלספר הזה יש עלילהה נדושה ובנאלית לא הבינו מה באמת המוקד של הספר: איך מרגישה נערה בגיל ההתבגרות שאין בה שום דבר מיוחד, בתוך חברה שבה המיוחד והמצטיין הוא נדרש. אני חושבת (וזה לא בר כביקורת, אלא פשוט כנסיון להסביר) שאלו שלא הבינו את הספר לא הבינו אותו פשוט כי הם לא היו שייכים לקבוצת ההזדהות הזו; כל אלו שבשבילם התיכון היה סתם עוד תקופה שעברה לידם, ולא ממש איתם, או אלו שהי

איזו אכזבה! למה לקחת ספר קלאסי אהוב ולהרוס אותו ככה? אולי זו מחשבה תמימה מצדי, אבל אני מאמינה שכאשר כותבים גרסה מודרנית לסיפור קלאסי( במיוחד אם באמת אבל באמת אוהבים אותו) , העלילה המחודשת חייבת לכבד את העלילה המקורית, וגם אם נדרשים שינויים כדי להתאים את העלילה לתקופה המודרנית, חייבת להתקיים זיקה חזקה בין הגרסאות. אולי אני טועה אבל עושה רושם ש<mark>סיטנפלד</mark> לא מחבבת במיוחד את "גאווה ודעה קדומה" כי אחר