לפני כמה שנים הייתי בפסטיבל הסופרים הבין לאומי במשכנות שאננים, כן אני יודע שהזכרתי את זה כנראה יותר מפעם אחת בביקורות שכתבתי פה, אבל בעצם מי זוכר מה כתבתי (ומי שזוכר, זה יצר מעין קירבה – כמו משפחה, בה הסיפורים חוזרים על עצמם). הלכתי למפגש של פול אוסטר ודוד גרוסמן, הגעתי מוקדם ישבתי בשורה השניה מיד לאחר שורת הכיסאות השמורים. כשבאולם התמלא ישבו מולי שתי יפיפיות, אמריקאיות, אחת מבוגרת ממני בכעשר שנים, והשניה צעירה בכ עשר שנים, הן ישבו זו לצד זו וקישקשו עד שיתחיל הערב. חשבתי שהן אם ובת. אח"כ הגיע צלם והחל לצלם אותן. כאוסטר נשאל במהלך הערב על היצירה, והתהליך, הוא הזכיר שסירי אישתו האהובה, סופרת בעצמה, היא הקוראת הראשונה שלו, והיא לועגת לו מפעם לפעם "שימציא לו איזה אישה מושלמת – כמו בספריו" כשאמר זאת חייך לעברה, והיא חייכה אליו, מהמקום בו ישבתי הרגשתי את השדה המגנטי השורר בין הבמה לשורה לפניי. היפה ארוכת הצואר בשורה לפני הייתה סירי הוסטווד רעייתו. למחרת במפגש בין ניקול קראוס לאהרון אפלפלד, הבנתי מי היתה הצעירה שישבה לצידה של סירי. לאורך הממוואר הקצר שכתב אוסטר אהבתו לסירי שזורה כחוט לאורך המילים, אהבה יפה, והדדית. הספר כתוב בצורה שמאוד מקרבת את הקורא לכותב, מאפשר הצצה אינטימית וכנה לעולמו ולזכרונותיו. הממואר כתוב באופן שמאפשר לקורא למצוא נקודות להזדהות עם הכותב.
במהלך גיל ההתבגרות והצבא הייתה לי חברה עם יצר להרס עצמי, גם לפול הייתה כזו (אפילו שתיים). היו לי לא מעט פרשיות ומפגשים בין נפשות וגופים, לפעמים ללילה לפעמים למספר ימים גם לפול היו כאלה... היו לי חוויות בהם כמעט נפחתי את נשמתי, כך גם היו לפול. הייתי מבולבל ואבוד בכל הנוגע בחיי אהבה ולא ידעתי, עד שפגשתי את אשתי, ואז ידעתי. כמה שידעתי, ידעתי עד כדי כך שחששתי, הבנתי שברגע שזה מתחיל, כל האחר נגמר, האם אני מוכן? ברור שמוכן, דבר כזה קורה לך פעם בחיים. סיפור האהבה בין פול לסירי, משום כך נשמע לך מוכר, לאחר כול הכישלונות בענייני הלב, כל הסתמיות בחיי ההוללות הסטודנטיאלים, פתאום הדבר האמתי...
אמתי, כך שכל דבר הוא אמתי, ולא מה שרצית שיהיה.
פול כותב ממואר, רק הוא יכול לכתוב ממואר כזה, באופן כזה, באופן שבו אתה מוצא את עצמך כל כך הרבה פעמיים בהגיגיו (אז למה לעזעזל אני לא סופר כזה מוכשר :-)). רשימת ההגיגים שלו כל אחד אחר היה מעז לעלות על הכתב הייתי מפהק וממלמל "מעניין לי את ה ..." אבל לא כשפול אוסטר כותב זאת. הספר יענג כל מי שמכיר ומוקיר את יצירותיו של פול בנג'מין אוסטר. כבר כתבתי בעבר שספריו של פול אוסטר מזכירים לי האחר את השני, כך שאני יכול לזהות טקסטים שלו במבחן "פפסי" שכזה, אז הממוואר הזה מאפשר לקרוא אוסטר קצת אחרת.

זאת האוטוביוגרפיה של פול אוסטר, הכתובה בגוף שני. גם הכתובה בצורה אפוקליפטית להפליא, נושכת , בועטת, מכשפת ובעיקר מאוד נוגעת. נוגעת בנימי הנפש, פורטת על מיתרי הלב, בעיקר הזיכרון...

מי שפעם איבד מישהו , יזכר בו בקריאת ספר זה. מי שלא איבד, יקבל מושג לגבי מה עוברים בזמנים כאלו.
פול אוסטר לוקח אותנו יד ביד אל סימטת הזיכרונות, מהרגעים הכי עילאיים ,רוטטים ומענגים שלו, הבית הראשון, האהבה הראשונה, עד רגעי המשבר הכי תהומיים שלו, איבוד בני משפחה, מחלות, תעתועי הזיות שהעולם הזה מלא בהם.

יותר מהכל מפליא אותי, כמה תשבוחות ושירי הלל מרעיף על אישתו, כמה מעריץ אותה, כמה סוגד לה, הוא כותב עליה יפה. ולקרוא על גבר שממש מעריך אישה, בימים שבהם אונס, זילזול והכאת אישה הפך לדבר יומ-יומי, זה פלא. זה הירואי. הוא גבר אמיתי בעיני.

"אשתך סובלנית כפי חולשותיך, ואינה מטיפה או נוזפת, ואם דואגת הרי זה רק מפני שהיא רוצה שתחיה לנצח. אתה מונה את הסיבות שבגללן אתה מחזיק אותה קרוב אליך שנים רבות כל כך , וזאת אכן אחת מהן, אחד הכוכבים הזוהרים במערכת העצומה של אהבה מתמדת."

בזמן קריאתי הספר הזה, נזכרתי אני באנשים שאיבדתי בדרך. לא סתם אנשים קוראים ספרים, ולא סתם סופרים כותבים אותם, זה על מנת להזכיר, על מנת להזדהות, שתדעו שאתם לא לבד בעולם. להרהר. שיפרתי את כישורי ההירהור שלי עם קריאת הספר, והרי היה זה אריסטו שאמר, הירהור הוא צורת העשייה הגבוהה מכולם. הירהורים כמו, לדוגמה, במשמעותו של געגוע. גם אני איבדתי אדם יקר לפני 13 שנים. הזיכרונות, החלומות, הוא תמיד שם, אך כבר לא לא במציאות, אך לפעמים זה הופך להיות מוחשי והזיכרון קורע אתכם מהמציאות, כי אז אתם מבינים אם הגעגוע כל כך מוחשי ואמיתי, איך זה יכול להיות שמושא הגעגוע לא ? הרי הכאב הוא אותו הכאב. זה אותו חור שנפער ביום שעזב אותך לטובת ממלכת החושך, זה חור שחור ששואב לתוכו את כל הכאב של העולם. במרכז בו היה לב, יש הרבה כאב. עם כל געגוע, זה רק כואב יותר. אז מי אמר שזה חולף וכואב פחות ?

כך אוסטר הנכבד גרם לי לעיין בספריית הזיכרונות שבראשי, בכיתי, לאור הדברים שקרו לו, ובכיתי לאור מה שקרה לי(ואני לא בוכה!!). רציתי אפילו לכתוב לו מכתב. על כמה שהספר הזה שלו נגע בי וטילטל אותי. חושבת שאעשה זאת. הוא צריך לדעת שהכתיבה שלו, יש לה כוח עוצמתי, המילים שלו הם טריגרים מפעילי זיכרון , הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים על מנת לעורר אתכם לכדי תגובה, לקריאת סיפורו.

ועל ההרגשה הזאת הוא כותב:

"אתה לא כלום. אתה אובד תמיד בתוך הרגע, בחלל של כל רגע רציף הבולע אותך, בלי לדעת היכן הצפון האמיתי, מאחר שארבע נקודות המצפן לא היו קיימות בשבילך, מעולם לא היו קיימות בשבילך"

משום מה, התחושה שליוותה אותי בקריאת הספר הזה, שהוא מרגיש לי כמכתב פרידה, כאילו אוסטר נפרד מאיתנו, וכמובן שסופר לא סתם יכתוב מכתב, הוא יכתוב ספר, מעין ספר זיכרונות, כי יהיה זה הוגן להשאיר משהו למשפחה ולחברים, אבל לא, הוא עדיין צעיר, ואפילו שהוא סבור שזהו חורף חייו אני צופה לו, ומאחלת לו שנים רבות של הנאה וכתיבת ספרים, אני מרגישה שהכרתי חבר נפלא, עוד מספרו ורטיגו, שבה אותי כליל.

"הכתיבה מתחילה בגוף, היא המוסיקה של הגוף, ואף שיש למילים משמעות, יכולה להיות להן לפעמים משמעות, המוסיקה של המילים- שם המשמעות מתחילה"

זה הולך להיות אחד מהספרים הללו שמצטטים מתוכם המון, זיכרו את מילותיי 

סליחה, אבל לא אהבתי. ממש לא אהבתי.
האיש הזה מוכשר מאד. הוא יודע לכתוב. לכתוב ברצף, לכתוב בשטף. לכתוב על מה שקורה יום-יום ולהפוך את זה למשהו מרתק.
נו, אז מה?
הספר נתן לי תחושה שאני מציצן מהסוג העלוב ביותר. נכנס לחייו הפרטיים של אדם, מציץ לכל פינה. סליחה - אבל אני לא כזה. ממש לא מעניין אותי שנפצעת ממסמר בגיל שלש או שהיו לך בעיות עם הדודה, או שאימא שלך שיחקה אתכם בייסבול.
נראה שהספר נכתב למטרה אחת - למכור אותו. למכור לאנשים שמעריכים את יצירתו של פול אוסטר, שישלמו עבור כלום ויתאכזבו. ואז יהיה מאוחר מדי. הכסף בכיסו ואנחנו עם כלום ביד. בושה שסופרים מתדרדרים לרמה כזו.
לסיכום - אני ממליץ בחום לא לרכוש את הספר, לא להשאיל אותו ולא לנסות לקרוא אותו.

נראה לי שאם הספר הזה היתה יצירה של סופר אחר הייתי פשוט מדלג עליו וממשיך הלאה אבל מכיוון שאחרי הכל מדובר בספר של פול אוסטר ניסיתי (באמת שניסיתי) לחפש מה יש בו. מי שמכיר את חוות הדעת שאני בדרך כלל כותב על ספרים יודע שאני לא אוהב למתוח ביקורת שלילית על יצירה, לכן אולי לא הייתי צריך לבגוד בעקרון הזה שלי ולא לכתוב על הספר הזה אבל מכיוון שכבר נהגתי בו בשונה מספרים אחרים ואומר שלצד הקריאה גם כתבתי לעצמי כל מיני הערות שחשבתי שאחרי הכל יתרמו לי להבין אותו אני מבקש לשתף אתכם בהן ומקווה שיהיה לכם מעניין:

אתחיל בנקודת זכות אחת מהמעטות שנזקפות לזכותו של פול אוסטר בספר הזה: אני אוהב לקרוא את הספרים שלו, בדרך כלל אני מתחבר אל מה שהוא כותב כבר מהפעם הראשונה, מה (שכאמור) לא קרה לי עם הספר הזה, למרות שהוא יחסית קצר מהאחרים. לקח לי זמן לחזור אליו, אחרי שהנחתי אותו על מדף הספרים שלי לצד ספרים אחרים שלו. חזרתי אליו למעשה רק אחרי שהגעתי להבנה מה הפריע לי בו ואם ישנו בכל זאת שוני משאר הדברים שהוא כתב עד היום מהו ? נראה לי שבתמצית זה שאוסטר מביא את הדברים בהתקרבות של המצלמה אחד על אחד.

עוד משהו שונה מהספרים האחרים: ממתי הוא מקדיש ספר לעונה אחת? ואולי העונה בספר תהיה קרה אבל יהיו כמה קוראים שהוא יעשה להם חם בלב אבל למה פול אוסטר קרא לספר הזה "יומן חורף", האם צפויים ליצירה הזאת עוד כמה חלקים ובכך הוא מתכוון להיות סטרווינסקי של עולם הספרות?

אוסטר מספר על כל חייו מילדות עד לפרק החיים אותו הוא חי כיום, בצורה דיי אירונית מצאתי בו משהו שהזכיר לי את ה-"זיכרונות מהזונות העצובות ..." של גרסיה מארקס אבל עוד לפני זה מישהו יכול להבין את הצורך של אוסטר לחלוק חוויה על התגלות מינית ראשונה שהיתה לו? (אני שב ומזכיר לכם שבניגוד לחוות הדעת האחרות שלי חוות הדעת הזו מלאה בשאלות כי אלו נקודות שהעלתי תוך כדי קריאה בספר.) זה נראה כאילו כל אמן יודע בסתרי לבו שיש רגע בו הקהל שלו מצפה ממנו להתפשט - אני כבר יודע איך אתה נראה כמה אתה כבר יכול לאכזב אותי או להיפך כמה כבר הנוכחות שלך בחיים שלי יכולים לרגש אותי? אוסטר נותן את ההרגשה שבנקודה זו ובעוד כמה נקודות אחרות שהעלה על הכתב הוא כיוון את הכתיבה שלו דווקא לקוראות שמפנטזות אולי איך זה היה יכול להיות לחיות איתו (מישהו הזכיר את השיר של ריקי גל, "לגור איתו"?).

מי שיחפש בספר הזה של פול אוסטר סיפור פשוט לא ימצא אותו, כי הוא הכל פרט להוא בעצמו. הוא סוקר את הדירות שהיו לו במהלך חייו, הסקירה הזאת שדומה יותר להצהרת הון משעממת הזכירה לי את ג'ורג' פרק שדווקא בספר כמו "החיים - הוראות שימוש" כהרגלו מעובדות יבשות ידע ליצור משהו מעניין, והוא הקדיש לפחות את החלק הראשון של הספר לתיאורים מיניים כאילו בניסיון להתחבר לאופנה של "חמישים גוונים של אפור". כשהוא מגיע לדירה העשירית, בתקופה שלדבריו היתה אחת הקשות בחייו, בה חי בפאריז עם מישהי שאהבה לנגן בפסנתר, חשתי במה שמאיר אריאל ז"ל מספר בשיר שלו "דומם בין זוג נאהבים". כן, אנחנו, הקוראים דיי דומים בספר הזה. האמת שאפילו קשה לנו להניע את הדמיון אלא עם יש פה ושם עובדות שמהיכרות של יצירות של אמנים אחרים שהטיבו לתאר אותן אנחנו פחות או יותר יכולים לתאר לעצמנו מה עבר שם.

הספר דיי דומה למה שאוסטר כבר כתב "מהיד אל הפה", לפחות בזה שהוא נותן לקוראים הרגשה שהיש לו עוד משקעים מהעבר. הייתי אומר שכמי שהחל את דרכו כסופר צללים, למעט הספר "המצאת הבדידות" בשאר הספרים הוא הוא דיי הצליח לטשטש את "העקבות" האלה. אפילו העטיפה דיי דומה. אז מה שונה? לוא לפחות בכדי ליצור ספר מעניין יותר היה לו כותרת משנה, אם כבר לאמץ חלקים מיצירות של אמנים אחרים, משפט כמו של שלמה ארצי - "היא לא יודעת מה עובר עליי".

לולא היה זה ספר של פול אוסטר הייתי אומר שבספר הזה הסופר איבד את שלו אבל אני מאמין שאנחנו עוד נגלה מה היתה הכוונה שלו מאחורי כתיבת ספר כזה. בינתיים אני לא יכול למנוע מעצמי לעלות את המחשבה: אם עורך ספרותי הוא במובן מסויים כמו ש.ג. אז אולי הוא נרדם בשמירה ואולי אוסטר הוא בכלל מבין הסופרים שכבר לא מטילים דופי במה שהם כותבים ולהבדיל עם כל הצער שבכך כמו שמגיע הזמן שגם אוכל שאוהבים זורקים בחוות הדעת הזאת לא הסתרתי את כל מה שהיה לי לומר, גם אם זה יגרום לכמה, לא באשמתי, לוותר על הקריאה בו.

קישור לגירסה האלקטרונית של הספר ופרק ראשון ממנו

יש בזה את כל המרכיבים שאמורים לגרום לקרוא שיעמום. למשל, תיאור 21 הדירות בהן הוא חי.

אבל איכשהו הסיפור מרתק.

פול אוסטר הוא דמות מרתקת וקיוותי ללמוד עליו פרטים ומאפיינים שלא הכרתי. זה לא קרה. האיש מאמין גדול במקריות וזה בא לידי ביטוי גם בספריו הוקדמים. וככל הנראה היו בחייו די מקרים שעודדו את זה.

ספר זוועתי שנכתב בגוף שני שכאילו מנסה לעזור לך למצוא את עצמך דרך חוויותיו של פול..אלא שראיית חייו והפילוסופית חיים שלו בעיקר שלילית ומתארת התקפי פאניקה ומחלות ומיתות שונות שפקדו אותו ואת משפחתו. בקיצור, אם לא בא לכם להעכיר את מצב רוחכם, לא מומלץ!

טוב אז ככה אני מעריך את אוסטר בתור סופר גם אוהב מאוד את הספרים שלו.. הביוגרפיה הזאת נראית כאילו נורתה מתוך קנה של תותח בין לילה אל תוך הדפים מרגש מצחיק עצוב תקראו לזה איך שבה לכם קשה לתת ביקורת שלילית על יצירה מהסוג הזה לדעתי מאחר והכותב פורס יריעה כרונולוגית של חייו על הנייר... איך אפשר עוד להתייחס לזה?! אלו חייו אם זה לא מעניין מישהו אז אולי פשוט לא לקרוא מלכתחילה! אני הגעתי לקריאה של הספר הזה עם ראש פתוח כמו שאני מגיע לקריאה של כל ספר. כי כל ספר באמת מזמן לנו עולם ומלואו של חוויות.

שורה תחתונה....

ספר אינטימי על חייו של אוסטר כתוב בצורה נהדרת לטעמי רציף מדי יכל להיות מחולק לפרקים מה שעושה את הקריאה למסודרת יותר אבל סה"כ בהחלט ספר נהדר לא ארוך ומומלץ לאוהבי אוסטר באשר הם.... ("מחשבות" לא בשבילך)

פול אוסטר, אשר מזמן ציינתי כבר את הפנומנליות של כתיבתו, מספר את עצמו בלשון "אתה" - צורה מעניינת מאוד של סיפור. הוא לוקח אותנו לקורות חייו דרך ציוני דרך פרטיים - 20 הדירות בהן התגורר מאז נולד, הפעולות שביצע בידיו בכל שנות חייו, המאכלים שאהב, בני משפחתו, משפחת אשתו ועוד ועוד. נפלא!

מעין אוטוביוגרפיה של פול אוסטר, רק מעין משום שהוא כותב המון פרטים יבשים על איפה הוא גר ומה אכל, המון פרטים על אינספור המחלות והמוות שתקף את משפחתו. אני אישית לא מצאצי כ"כ עניין, ובטח שלא תובנות, מחשבות או הרהורים לאחר קריאת הספר..