ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 21 ביוני, 2013
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
"פרוייקט רוזי" הוא מה שנקרא ״feel good book". הוא כל כך קל, ורומנטי, וקומי, והוא מתעכל ממש בקלות, אפשר לדמות אותו למין גלידת יוגורט כזאת, קייצית, מתוקה-אבל-לא-יותר-מדי. ראיתי שכבר מישהו כאן נזכר ב"הזקן בן המאה..." - אז כן, יש נקודות דמיון בין שני הספרים. גם כאן וגם שם יש סיפור משעשע (אבל לא מצחיק עד לדמעות. דיברנו על זה), שמסופר בארשת רצינית למדי, אבל בעוד ש"הזקן בן המאה..." מנסה ממש בכוח להצחיק ולחזק את ההלצה ולהסביר אותה שוב ושוב, ושוב, ואז עוד פעם, אז כאן התחושה היא שהמינונים הרבה יותר שפויים ומדוייקים, וגם יותר חכמים - פשוט כי הם לא נזקקים להגזמות או לסלפסטיק כדי להראות כמה קורעים הם החיים בעצם. החלק המשעשע טמון בעיקרו באי-הבנות פשוטות - שנדמה שהן נזהרות שלא להיות מביכות מדי כדי שלא יענו להגדרה "קומדיה של טעויות" - ומעניקות לנו בדרך אגב גם כמה שיעורים על כמה הטרגי והקומי בחיים האמיתיים שלנו חופפים למעשה זה לזה, כמה מהר אנו נחפזים לתת עצות לאחרים על חייהם, כמה קשה לנו לקבל אנשים שהם שונים מאיתנו, ואפילו כמה קשה לנו לקבל את עצמנו או לחילופין להתרחק די הצורך כדי שנוכל לראות לעצמנו את הגיבנת.
הספר הוא סוג של "גבירתי הנאווה" הפוכה על פיה, שמסופרת בגוף ראשון על ידי דון טילמן, פרופסור לגנטיקה הלוקה (?) בתסמונת אספרגר, שלמי שמתעניין מדובר בלקות שנמצאת איפשהו על הספקטרום האוטיסטי, ומשמעותה למעשה הוא שמי שלוקה בתסמונת יהיה לרוב בעל אינטיליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, במקביל להיעדר כמעט מוחלט של כישורים חברתיים או יכולות רגשיות.
דון טילמן מוטרד מכך שהוא מתקרב בצעדי ענק לעבר גיל ארבעים, וכי עדיין אינו מחזיק ברעייה. לפיכך, הוא מכריז על "פרוייקט הרעייה", שבו הוא מחבר שאלון מפורט שאותו הוא מחלק לכל רעייה פוטנציאלית, ובו שאלות ומגוונות על הרגלי חייה של המיועדת, כדי למנוע בזבוזי זמן על ידי סינון כל מי, שלמשל, תדע להבדיל בין גלידת מנגו למשמש, מי שאינה יודעת לחשב את ה-BMI של עצמה, נוהגת לעשן או שותה אלכוהול שלא "במתינות".
כצפוי, כל הנשים שעונות לשאלון הדרקוני הזה נכשלות בו מסיבה זו או אחרת, עד שלתמונה נכנסת רוזי, שהיא בערך מאה שמונים מעלות מאותה אישה מושלמת שדון טילמן מצפה למצוא. ודווקא בה הוא מתאהב. כמובן. וכל זה, מטבע הדברים, מראה לנו שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, ושהאהבה אינה נשמעת לציפיות או להגדרות, וגם שאם לא נשתנה, ולא נתגמש, נישאר מאחור.
אני מאחל לכולנו קיץ קריר ונעים, מלא אבטיח מתוק וגבינה מלוחה, טמפרטורות גבוהות ומים קרירים, אהבה גדולה והתגברות על קשיים, נשימות ארוכות ומספקות לאחר מאמץ פיזי מספק לא פחות, ניתוח חד של הבנת הדברים וגם קצת החלטות לא רציונליות מהשרוול, מנוחה שלווה וטיולים ארוכים, שקט צלול ומוזיקה בווליום באזניות, ורוגע מוחלט יחד עם השתוללות פרועה מלווה בצחוק חסר שליטה.
אפשר להתחיל עם הספר הזה.
****
44 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
זו טרגדיה נוראה. ואי אפשר "להתגבר" על דברים כאלה.
אין לאף אחד את הפריווילגיה לדעת מה קורה בעולם המקביל שבו אירוע כזה או אחר לא קרה. אנחנו אף פעם לא יודעים. אף פעם. אפשר רק לדמיין. והדמיונות שלנו יכולים ללכת רק למקומות יותר טובים מהמציאות הקיימת.
ב"סיפור על אהבה וחושך" עמוס עוז כותב (אם אני לא טועה) שיש שני סוגים של אנשים. אלא שממשיכים, ואלה שמוותרים. אמו, לצערו הגדול, וויתרה, והותירה אותו עם פצע שמלווה אותו כל חייו. מצד שני, מה הוא היה אלמלא התאבדה אמו? אי אפשר לדעת. יש לנו רק שביל אחד. |
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אני חושבת שיש גם עוד אפשרות,
שלא תמיד יוצאים מחוזקים. במהלך הלידה השלישית שלי התינוקת מתה. לפני שהחלטתי ללדת חשבתי שאני רוצה או בלי ילדים בכלל או ארבעה לפחות, אבל אחרי הלידה ההיא לא הריתי יותר, בעיקר כי ידעתי שלא אוכל לעמוד שוב בכאב כזה. אני לא חושבת שזה חיזק אותי. מה שכן, אני חושבת שלמדתי הרבה על מגבלות הכוח שלי.
אני מאד מסכימה עם האמירה שקשיים בונים אותנו, במובן זה שלרוב הם מחוללים בנו שינוי. לגבי טיבו, אני מניחה שזה מאד אישי. ויש גם עוד דבר. הדרך שבא אנחנו תופסים את השינוי שעברנו, גם היא עשויה להשתנות עם הזמן. במהלך שמונה השנים שחלפו מאז שזה קרה לי, אין ספק שהשתנה הנרטיב שלי והשתנתה ההבנה של מה שזה חולל בי. ואני מניחה שזה עדיין יכול להשתנות, לפחות כל עוד אני עורכת בירורים מהסוג הזה עם עצמי. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
הסתירה מובנית כאן.
אנחנו לא רוצים את הקושי, אבל הוא זה שבונה אותנו. זה כמו איך ששרירים עובדים. כשאנחנו מאמצים אותם מאוד, קצת מעבר לגבול היכולת שלהם, הם נקרעים, אבל אז הם מתאחים מחדש, חזק ורחוק יותר. וגם אנחנו ככה, אבל הכול למעשה טמון בעובדה הפשוטה שאין לנו ברירה. זה חלק מאיתנו. אנחנו לא יכולים "לוותר" על זה.
|
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אלון, ראשית - תודה על תשומת לבך ואיחולך.
שנית - אתה קצת סותר את עצמך. מצד אחד אתה מספר עד כמה האסון שקרה לכם העצים אתכם ואת הקשר בינכם ומצד שני אתה כותב: "החווייה הקשה הזאת לא היתה משהו שהייתי מאחל לאף אחד, כל שכן לעצמי. גם עכשיו לא. גם בראייה לאחור." אז אסכם ואומר שהייתי מוותרת לגמרי על ה"חוויה" הנוראית הזו ואיתה על כל "העצמה" מכל סוג שהוא שאולי היא מביאה איתה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
מתוקה, הזכרת את ההתמודדות עם הסרטן של בעלך מאחד הפורומים כאן.
אני הבנאדם האחרון שיבוא אלייך בפטרונות ניו אייג׳ית ויגיד לך לראות את הטוב וכו וכו, כפי שאולי משתמע ממה שאני כותב כאן. קודם כל, אני מאחל לך מכל לבי שבעלך יבריא בריאות שלמה. ודבר שני, עניין התמודדות עם ייסורים הוא מורכב וקשה, גם במשמעותו הפיסית וגם בזו הנפשית. אני משוכנע כי לאחר שבעזרת השם תצאו מתקופה זו תיווכחו שאתם חזקים יותר והקשר ביניכם התגבש והתעצם. אף אחד אינו מבקש לעצמו או למי מבני משפחתו מחלה קשה או ייסורים כאלה או אחרים. כולנו מעדיפים לנוע על מי מנוחות ולא להתמודד עם נסיונות (לאו דווקא במובן האלוהי. אפילו של ניסיון של האדם אל מול עצמו). אבל כשאני מביט אחורה אל הדברים שהייתי צריך לעבור, אני יודע שדווקא הדברים הקשים הפכו אותי לטוב יותר וחזק יותר (ובכל זאת הייתי מעדיף, אולי, שלא יקרו לי). אני אתן לך דוגמה. לפני מספר שנים אשתי היתה בחודש תשיעי והתינוק שבבטנה נפטר. היינו מרוסקים. היה לנו מאוד קשה להתרומם מהשפל שהגענו אליו. למזלנו הגדול, נולדו לנו מאז שלושה ילדים. שבאיזשהו מקום לא היו אילולא התינוק ההוא היה נפטר. ולא רק זאת אלא גם הזוגיות שלנו התחשלה כמו גם החוסן הפנימי של כל אחד מאיתנו. החווייה הקשה הזאת לא היתה משהו שהייתי מאחל לאף אחד, כל שכן לעצמי. גם עכשיו לא. גם בראייה לאחור.
|
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
תודה לך נעמה.
|
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אני מצטערת מאוד לשמוע שאלה נסיבות חייכם כעת. תהיי גאה בעצמך שאת לצידו ומלווה אותו בלי להתרסק
רפואה שלמה ובשורות טובות.
|
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אני מצטערת, אבל ממש לא מברכת על המבחן שאני צריכה לעמוד בו עכשיו - שבעלי חולה בשני סוגי סרטן, כבר 7 חודשים יוצא ונכנס מבית-החולים וכעת מאושפז כבר חודש ימים.
|
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
נכון מסכימה עם אלון לחלוטין, ככה בונים חוסן נפשי - כל פעם שהחיים מורידים אותנו על הברכים כשאנחנו קמים אז אנחנו חסינים יותר לקראת הפעם הבאה. (זו השאיפה לפחות)
הכי כואב לי על אלה שמתרסקים כל פעם מחדש
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אני לא בטוח שזה כל כך לצערנו, מתוקה.
כמובן שאף אחד מאיתנו אינו בוחר לעצמו קשיים ואסונות לא עלינו. אבל פילוסופית, אם זה היה באמת בידינו, אז היינו פשוט עושים לעצמנו רק דברים קלים ופשוטים, וזה חלק מהחידה הרחבה הרבה יותר של מהו טוב ללא רע.
החיים שלי, בלי עין הרע, בסדר. ברוך השם. אבל הקשיים שהיו לי בחיים, גם הקשיים האיומים שהיו לי, והיו... אני מברך עליהם. במידה מסויימת. לא הייתי מזמין אותם לעצמי בשום אופן. אבל איכשהו, אני יודע, שלא רק למרות הדברים הקשים הפכתי למה שאני היום, אלא במידה רבה - בזכותם. |
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אפרתי יקירתי, לצערנו, לא אנחנו בוחרים את המבחנים בהם אנחנו צריכים לעמוד.
|
|
|
מירית
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אפרתי, מה שכתבת הזכיר לי את הספר 'אבא,לאן הולכים?' מאת ז'אן-לואי פורנייה.
ספר מומלץ.
|
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
כמי שאוחזת בעמודים האחרונים של הספר המקסים הזה, (לא הייתי אומרת "נפלא" כי יש נפלאים ממנו,
אבל הוא בהחלט מקסים) הספר מתיחס במלוא הרצינות לאספרגר אפילו בקטעים הכי משעשעים. וגם אחרי שצולחים את רוב הדפים, בקלילות ובשעשוע, אי אפשר אפילו לרגע אחד לחשוב שיש משהו טוב בלהיות "אספי" אפילו אם אתה גאון כמו דון טילמן. אבל לעומת זאת, לגבי אותה אשה שהיא אם לשני ילדים אוטיסטים, קשה לי מאוד להבין אותה כמו את חולי הסרטן שנרפאים ומצהירים שהמחלה שינתה את חייהם לטובה. אין בחיי שום רע שאני שמחה עליו כעל מתנה. ואפילו ה"מתנה" שקיבלנו כמשפחה וגרמה לילדי להיות יותר מקבלים, יותר אמפתיים ויותר אנושיים, מבחינתי היא מיותרת. ואם הייתה נחסכת מאיתנו, אני סבורה שהיינו מוצאים דרך יותר פשוטה לגרום לילדינו להיות אמפתיים. אולי זה מעיד עלי שלא הגעתי לאיזו "הארה" אבל אני פשוט חושבת שמשפטים מן הסוג הזה הם דרך להתגבר על הקושי, בדיוק כמו המשפט: "אלוקים לא שולח צרה כזאת למי שלא מספיק חזק לעמוד בה". אז אני מצהירה בזאת שאני לא מספיק חזקה ואני מעדיפה שלא להבחר לאדם חזק. צרות כולנו חווים, אנשים חזקים כחלשים. ואספרגר זוהי צרה צרורה. גם אחרי שתצחקו בספר לא תרצו להיות אלה שאחד מבני משפחתם "זכה" בזה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
לא התכוונתי ל"כל אחד והשריטה שלו", אלא למקרים קצת יותר מורכבים.
|
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אלון
אני לא הבאתי ילדים לעולם עד שלא קבלתי את עצמי כמו שאני...אם אנחנו כהורים לא נקבל את הילדים שלנו אז מי כן יקבל אותם.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
גם את עצמנו לא בוחרים
|
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
כל
נתיב כשהוא כבר מסומן נותר רק ללכת בו ולעשות את המיטב...ברוב המקרים ילדים והורים לא בוחרים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יותר משאפשר להגיד על לקות מסויימת שהיא "טובה" או "רעה", צריך להגיד עליה קודם כל שהיא פשוט שם.
היא נתון. זה מה שיש. זה המצב. על גיבור הספר קשה מאוד לרחם. כי נכון, מצד אחד הוא מתקשה להכיל או להתמודד עם רגשות או עם מצבים חברתיים, אך מצד שני קשה להגיד שהם גורמים לו אומללות כלשהי. שזה דווקא יתרון. אני מניח שאילו בנאדם "רגיל" היה צריך להתמודד עם דחייה או עם חוסר אהבה, היה לו קשה הרבה יותר. וזה לא שממש אפשר לבחור. אלה הקלפים שחולקו לי מתישהו. צריך לשחק איתם.
זה מזכיר לי ראיון שפעם ראיתי עם אם לשני ילדים אוטיסטיים. אברי גלעד, נדמה לי, שאל אותה: אתה לא שואלת "למה אני"? אז היא אמרה לו לו שבהתחלה, כן, היא בכתה המון והיתה אומללה מאוד, כי היה לה קשה להסתגל למה ש"קרה לה". אבל עכשיו, עכשיו היא מברכת את חייה ולא היתה רוצה לשנותם בשום אופן, למרות הקושי. שזה הנתיב שבו היא הולכת. היא לא היתה רוצה ילדים אחרים, רגילים. שגם אם היתה פתאום תרופה, עד כמה שזה מוזר לשמוע, לא בטוח שהיתה רוצה "לרפא" אותם. נדמה לי שאילו היו שואלים כל אחד מאיתנו אם היה רוצה להיוולד שונה, נכה או מאותגר, כולנו היינו עונים שלא. וודאי שלא. אבל כשמדובר במצב נתון, השאלה מיותרת, ונשאר רק מה אתה עושה עם זה, וברגע שהנתיב כבר מסומן, זה עושה את החיים למובנים יותר. |
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
איזו ביקורת חמודה!
|
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
הנאה גדולה לקרוא אותך
גם בחו"ל....גיליתי שאני נרתעת מספרים שהכריכה באדום .בחנות הבנתי שקיימים עוד כמה קוראים שנרתעים מאותה סיבה...אחרי הביקורת המכינה אותנו לקיץ נראה לי שאהיה חייבת לעבור את מחסום האדום..אלון לדעתי כמובן יש משהו לקוי ולא הומוריסטי במבחן שכזה! גם אם הוא כתוב בקלילות,מעניין מה היה קורה לו אישה הייתה עושה מבחן שכזה..הולכת להכין רשימה....קיץ נפלא
|
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אלון, אני לא חושבת שאמרת משהו פוגע.
העליתי את מה שאני מכירה בעיקר כדי להגיד שמקרוב הדברים נראים לפעמים הרבה פחות רומנטיים. וזה גם לא משהו שאני חושבת שאי אפשר לצחוק עליו. לפעמים אפילו ממש צריך. אבל גם אם רצים לאליפות של אלה שרואים את חצי הכוס המלאה, לפעמים זה לא מספיק.
באמת שיהיה לך קיץ נהדר. |
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
סוריקטה, תודה על השיתוף.
אלון, שיהיה גם לך קיץ מצוין!
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
לא הלכתי עד למקום של "כיף". אין ספק שיש הרבה כאב ותסכול מכל מה שלא יושב בתוך הגבולות הבלתי ברורים של הנורמה.
והעניין הזה עובר, גם אם באופן הומוריסטי, לאורך כל הספר. אני לא מזלזל בלקות, אלא מרים גבה לעומת המינוח. וצר לי אם חטאתי בהכללה או פגעתי במישהו.
רציתי גם להוסיף ולומר שאם הספר הזה משתעשע על חשבון מישהו, זה על שאר בני התמותה, אלא שאין להם את הלקות/מתת שניחן בה גיבור הספר. אני מניח שיש איזשהו טעם לפגם בספר שמציג לקות שבחלקה לפחות מעורב כאב לא קטן כסוג של מתת אל. וזה עוד חלק מהמורכבות והניגודים שמציגים לנו בזמננו הקצר על האדמה הזאת. |
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
כאמא לילד אחד, בלי שום הכללות כי אין לי מושג איך זה אצל אחרים,
אני יכולה להגיד שגם אם כיף מהרבה מאד בחינות, כשאתה ילד נבון, שמבין את הלקות שלו, כשיש לך הרבה מה להגיד, אבל אתה לא מבין את החוקים, את הניואנסים, את מה שמאד מובן מאליו לכל האנשים, כולל כל אלה שאתה הרבה יותר חכם מהם, ואתה לא מצליח להעביר את זה הלאה, זה לא כיף.
|
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
דרך מהנה ונהדרת להתחיל את הקיץ .
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
בספר הזה, החבר
ומתייחסים לעצמם בצורה אחרת ממה שמקובל לחשוב. עם זאת, בהיותי אדם עם אי-אלה נכויות בתחום הטאקט בעצמי, ייתכן שנסחפתי כאן עם הביטול המסויים הזה בשליליות שב"לקות". לזכותי ייאמר שאת הבנתי לגבי התסמונת שאבתי מהספר הזה, כמו גם מהילד מ"הסיפור לשעת לילה..".
דבר אחר, באותו עניין. שמעתי פעם, לא זוכר איפה, מי שיוצא נגד הביטוי "סובל מהשמנת יתר", כי פשוט, מי קבע שהם סובלים? יכול להיות שכיף להם בחיים שלהם? גם זו נקודה למחשבה. ובלו בלו ויעל, תודה. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יופי של ביקורת!
אני אוהבת את רבגוניות הכתיבה שלך
|
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
מי שלוקה בתסמונת אספרגר,
לוקה בה מאוד, והמינוח מדוייק. אלא שבתקופה האחרונה נקבצו מלאי איבחונים של אספרגר שמכנסים תחת המטריה הזאת כל מי שכישוריו התקשורתיים ו/או החברתיים נמצאים בחסר. במקרה הזה המילה "לוקה", אכן אינה מדוייקת.
תודה על הסקירה, וקיץ נפלא גם לך. |
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יש ספרים שמצליחים לשדר את מה שהם. נראה לי שהספר הזה - שעוד לא קראתי - הוא אחד מהם.
|
44 הקוראים שאהבו את הביקורת
