ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר בסדר

---

הזמן, זאת יודעים הכל, זז באופן יחסי. רוב האנשים אינם מתכוונים בכך לתורת היחסות של איינשטיין, שאותה אנשים לא ממש מצליחים להבין, אלא לתובנה אחרת, פרוזאית יותר. התחושה של חלוף הזמן היא סובייקטיבית. היא לא רק משתנה מאדם לאדם, אלא משתנה על פי ההקשר והסיטואציה. יחידי סגולה בידיוניים, כמו ג'ק ריצ'ר למשל, ניחנו בשעון פרטי וסמוי בראש המודד את חלוף הזמן בצורה אובייקטיבית וקשיחה. אצל רובינו הזמן עובר טוב יותר ומהר יותר כשאנו נהנים, וזוחל לו לאיטו כשלא. היטיבה לתאר זאת הבת שלי, לאחר ביקור אצל הפסיכולוגית שלה: "אם הזמן היה עובר תמיד בצורה שבה הוא עובר אצל שלומית, כבר הייתי מסיימת את כיתה ח'". והיא עולה לכיתה ז'.

זמן בית חולים הוא לא מושג סובייקטיבי. אובייקטיבית בבית החולים הזמן זורם בצורה שונה. וכך, כאשר באחד מימי אוגוסט החמימים הגעתי לבית החולים, ידעתי שצריך להיערך למריחה של זמן. לא אומרים את זה מראש, כמובן. אבל אפשר לראות שגם הז'רגון של אנשי בית החולים הוא שפה שונה בהחלט מעברית רגילה. רופא יכול להגיד לך, למשל, "פרוצדורה פשוטה כאן במרפאה". הוא מתכוון "פשוטה" במובן של "אני עושה עשר כאלה ביום". זה שאת חשבת "הוקוס פוקוס של חמש דקות, ואני בריאה לחלוטין, בלי שום כאבים ותופעות לוואי", זו בעייתך האישית. האחות יכולה לומר לך ש"תיק-תק כותבים לך פתק שחרור". זה שאת לא הבנת ש"תיק תק" זה חמש שעות, זו שוב, בעייתך האישית.

וכך, כשאמרו לי, "נעלה אותך למחלקה להשגחה", הכנתי את עצמי נפשית לגלקסיית זמן שונה. האיש שלי, שליווה אותי, התקשה להשלים עם זה, ונדנד לסגל הרפואי בלי הרף. בסוף שלחתי אותו למרכז המסחרי הסמוך, שיקנה לו אוכל, וכמה מוצרים שימושיים עבורי. וספר, בטח ספר. הוא שאל אם יש לי רעיון לספר שהייתי רוצה לקרוא. כאן לא היתה לי שאלה. איזה מזל שיש לי אתר נפלא כל כך, שנותן לי המלצות לספרים. ריבוי השבחים להמלצות לספר אחד מסוים גרם לי לשלוף ברגע "פרוייקט רוזי". היה די ברור שזה הזמן להתפנק וממש לקנות ספר קריאה, מה שבדרך כלל אני לא עושה. בוודאי לא לספרים שטרם קראתי. האיש חזר אחרי שעתיים. גם זמן תחבורה ציבורית הוא גלקסיה בפני עמו וראוי להכרה. הוא כבר הספיק לקרוא חצי מהספר. "את תהני מאוד" אמר, נתן לי אותו ופתח מיד את לינווד ברקלי. "מה את רוצה?", הוא אמר, "היה מבצע". שום דבר, אמרתי, גם עליו המליצו בסימניה. זה הכל.

הרופא הגיע והסתלבט על שנינו. את כל הספריה הבאתם, מה? נראה לכם שתספיקו לקרוא ספר שלם? לא זו בלבד שנספיק, עניתי לו. זה זמן בית חולים. כל אחד מאיתנו יקרא את שניהם, עוד לפני ש"תיק-תק" תכתוב מכתב שחרור. כשמכתב השחרור היה מוכן, לא לפני שעשו לי עוד בדיקת דם, איבדו אותה, עשו עוד אחת ואז מצאו את התוצאות של הראשונה, הרופא שאל כמה קראתי. קראתי את שניהם, עניתי לו, ובזמן שנותר גם סרגתי כובע. זמן בית חולים, אתה יודע. אם פעם תגיע לכאן כמאושפז, תוכל להבין.

עכשיו, אחרי שמרחתי ארבע פסקאות, מסתבר שצריך גם לכתוב על הספר. אחרת יגידו שאני מנצלת לרעה את האתר כפלטפורמה לשיתוף ברגשות אישיים, ושאפשר לפתוח בלוג במקום זה. יש תסמונת כזאת. טרם מצאו לה שם מדעי עמוס אותיות. תסמונת הסופר השומע על לקות ומאמץ אותה לגיבור שלו. דוגמאות לא חסרות, ואין צורך לציינן במפורש. מה יוסיף פלפל לספר שלי? שואל הסופר את עצמו. הוא הולך ומגגל שמות של מוזרויות שונות. אולי טורט? יש להם טיקים, והם מקללים בלי אבחנה. אולי הגיבור יסבול מהלם פוסט-טראומטי? או מסכיזופרניה פרנואידית. הם שומעים קולות, ובטוחים שהם עובדים עבור הסי-איי-אי, זה יכול להיות גדול. אולי סובלים מאובסיסיביות כפייתית? גם גיבור שרוחץ ידיים עשרים פעם ביום יכול להיות מרתק. בצר לו הוא פונה למו"ל. המו"ל מתלהב מהרעיון. תכתוב על אספרגר, הוא אומר. הם מוזרים מאוד, ויש לזה פוטנציאל ענק.

כבר כתבתי חלק מדעתי, וכן את ממשקי ההכרות שלי עם התסמונת המדוברת ועם אוטיסטים בכלל, בסקירה על הספר "בת המטבח". אבל אני אכתוב כאן שוב שהשימוש בשם המפורש של התסמונת פוגע קשות באמינות שלו בכלל, ובהנאה שלי מהספר בכלל.

יום אחד, בעת עימות עם פסיכולוגית בית הספר של הבן שלי, באשר ליכולותיו העתידיות של הבן שלי להשתלבות בחברה, אמרתי לה שאני לא דואגת בכלל. אנשים מהסוג הזה, אמרתי, פגשתי בכל פינה בלימודיי באקדמיה. הם ממלאים את הפקולטות של מתמטיקה ומדעי המחשב. ואני מניחה שגם מחלקות אחרות. אף אחד לא מאבחן אותם, או מצרף אותיות לשמם. הם מוזרים, זה נכון. חלקם מתקשים בסיטואציות חברתיות שאחרים זורמים בהם בקלות. לחלקם יש מוזרויות אחרות. אבל ככה זה, זורמים איתם, כי הם כל כך טובים במה שהם עושים. כשהלכתי לרופא שלי בלעתי את חוסר האמפתיה שלו, כי יכולת האבחנה שלו, וקריאת תוצאות האולטרא-סאונד היתה כל כך טובה, שהיה שווה לי.

דון טילמן היה משתלב יופי בחוג למתמטיקה. במקרה הוא מצא את דרכו והפך להיות פרופסור לגנטיקה, אבל העיקרון דומה. הספר מלא מודעות עצמית, כתוב מפיו בגוף ראשון. על כן הוא חסר אמינות כ"אספי", אבל מרתק כסתם פרופסור מטורלל ומוזר, וכן מצחיק ושנון. ספר שאספי אמיתי היה כותב לא היה מצליח להצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, קלילה, משעשעת, וחסרת אמינות בכל מובן שהוא. לא ברור מה גרם לטילמן לפצוח בפרוייקט הרעיה. זה לא שהוא חש איזה שהוא צורך בזוגיות או משהו. הדמות של רוזי מוזרה, פרוייקט האב שדון פוצח בו אינו מובן, הסיום העגול והרומנטי אינו מתאים. אילו אוטיסטים היו "יוצאים מזה" בכוח הרצון, כפי שהתקדמות העלילה בספר רומזת, החיים של הרבה אנשים היו קלים ופשוטים בהרבה. אבל אף אחד לא מצפה מקומדיה רומנטית קלילה להיות אמינה. אז כמו "רעלה של ורדים" ודברים מסוגו, זה ספר בסדר, לא יותר. לא צחקתי בקול כמו שהאיש שלי עשה בזמן הקריאה, אבל נהניתי.

ולאספקט של שביל החלב, כדברי אפרתי. שלושה כוכבים נתפסים באתר כהעלבה. אז אפשר לתת לו שלושה וחצי. התאים יופי לזמן בית חולים, ולא רגע לאחר מכן. אולי נתרום אותו לספריה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1