זה ספר שנורא מעניין לכתוב עליו, כי הוא מאוד לא בינוני אבל בכל זאת, אי אפשר להכריז עליו בפה מלא כספר טוב.
זה ספר שלפעמים את עוקבת אחריו כמו זיקוק שמקפץ לך מול העיניים, לפעמים את קוראת אותו בחוסר סבלנות קל וברגעים מסוימים את מצליחה להרגיש הלימה כי פתאום הוא אומר משהו נכון בדיוק ברגע שלא ציפית.
כבר בשלב מוקדם אמרתי לעצמי: זאת סאטירה. מתי אמרתי את זה? כשלדמויות היו רגשות לא מותאמים לסיטואציה. כשהן עצמן מתייחסות לדרמה של חייהן בשעשוע.
סטיבן וטיפאני מודעים לכל רומן וזיון באקס-טריטוריה של הנישואין שלהם וההתייחסות שלהם לזה קלילה לחלוטין. חיי נישואין יכולים לעבוד, אומרת לנו נל זינק, אם לא לוקחים אותם ברצינות יתרה.
בכל אופן, זה גם עקב האכילס של הרומן: אין לו גרעין רגשי, אתה לא בוכה וכועס עם הדמויות. גם כשהן נהנות, זאת מרגישה כמו הנאה מסוכרייה, משהו שלא מחלחל אל הנפש. 
דבר נוסף שהתחיל לעייף הוא המסעיות של הדמויות - סטיבן וטיפאני מטלטלים ממקום למקום, ממדינה למדינה, מנוף לנוף. אני יכולה להבין את זה גם כמשהו תמטי: הכל מסביב זז ומשתנה כל הזמן אבל היחסים ביניהם תמיד נשארים אותו דבר. אבל יש משהו בתזזיתיות הזאת שהרגיש לי כמו תנועה לשם תנועה; הסופרת רוצה להעיף את העלילה לכל מקום, להפוך אותה לתוססת ומסחיפה וככה לתת לנו תחושה של רוחב-יריעה ובשר באופן שלא בטוח שנובע מהסיפור עצמו.
אבל לפעמים נטמעתי לחלוטין בעולם המשעשע-מדכדך (משכשך?) של טיפאני. והיו משפטים מושלמים שרציתי לגזור לשמור ולזכור. אז זה לא שאני מצטערת שקראתי את הספר הזה.

זה מסוג הספרים שאני חושבת שהיו יכולים להתממש בצורה טובה יותר בתור סרט. זו לא דרך לומר שהספר הזה צריך להיגרס; אחרי הכל אם ספר גורם לך לרצות לראות אותו מקבל צורה גשמית זה דבר ממש טוב בשבילו. אני פשוט מרגישה שהטיפול בעולם הפנימי של הדמויות לא היה עשיר ובעולם הקולנוע, ממלכת הרמיזות והסאבטקסט, היינו יכולים להרוויח סרט מקורי ויפה מבלי להרגיש שמשהו חסר. אז כן, אם אדם לא מסוגל לייצר מציאות פנימית מעניינת, עדיף שייפנה ליצירת עולם חיצוני שמרמז על עולם פנימי (הכותבת היא סטודנטית לקולנוע אז כנראה שזאת לא בדיוק ירידה).

אני קצת מצטערת שלא טסתי השנה לחו"ל, כי אני חושבת שממש הייתי נהנית מהספר הזה בטיסה.
אבל רצה הגורל וקראתי אותו בבית, כשכל הפגמים שלו חשופים לעיניי ולא מוסווים על ידי רחפנות אופיינית לטיסות.
אולי חוסר ההתלהבות שלי מהספר נובע מטעם ספרותי שמיוחד לי (כי משום מה הציון הממוצע שלו באתר עומד על ארבעה כוכבים): יכול להיות שקשה לי לאהוב ספר שהדובר שלו הוא בעל תסמונת אספרגר. כשהדובר הוא בעל תסמונת אספרגר, אין ניסוחים וירטואוזיים, אין תיאורים קולחים שנשפכים על הדף. ובאופן אישי, קשה לי לקרוא ספר שכתוב בשפה כל כך לקונית. הטקסט לא יפה בעיניי, אין משפטים שהתעכבתי עליהם פעם נוספת. זה הרגיש יותר כמו לקרוא תסריט.
ו, איזה קטע, בעמוד התודות כתוב שהספר התחיל כתסריט שפותח בעת לימודי תסריטאות!
(הרגשתי שזה תסריטי מדי לפני שגיליתי את זה!)
מסקנה: תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי.

אולי לא מדובר בספר עד כדי כך גרוע שאני מעדיפה שיתפקד כתחתית לצלחת מאשר כחומר קריאה, אבל הוא קליל בצורה בלתי נסבלת, הוא לא מעורר מחשבה, וזה מעצבן, כי טריגר האספרגר מתעתע בקורא התמים בחנות הספרים, שיוצא מנקודת הנחה שספר בו הגיבור הוא בעל תסמונת אספרגר לא יכול להיות קומדיה רומנטית (כי בגדול אין בתסמונת שום דבר קומי או רומנטי? אני מניחה שהלוקים בה סבלו לא מעט בחייהם, ובספר אין שום זכר לסבל הזה. והגיבור לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא יוכל לחיות בבועה בלתי חדירה).


הספר לא אמין בעליל - לאנשים עם תסמונת אספרגר יש נטייה לדבר הרבה על נושא שמעניין אותם. ממש הרבה. כל כך הרבה עד שלפעמים נדמה שהפתרון היחיד הוא ניתוח להסרת אוזניים (וכן, אני מדברת מניסיון). בספר היו בעיקר דיבורים כלליים - אזכורים כלליים על גנטיקה ואייקידו. ואני שואלת: באמת? באמת נראה לכם שאספי היה מסתפק בכמה מילים על תחום שהוא כל עולמו? אבל היי, איזה קטע, אם ניכנס לפרטים הקטנים והמשמימים להדיוט המצוי, הקוראים פשוט ייסגרו את הספר, לא ימליצו עליו לחבריהם והוא לא יהיה רב מכר. באסה.

וכל האנשים כאן שמוקסמים מהדמות - אני מתערבת על זה שרובם במציאות היו מתרחקים מאדם כזה. זה נורא נחמד לחבב אנשים כאלה על הנייר, אבל העובדה היא שבמציאות הם בדרך כלל מאוד בודדים.

ציטוט מעמוד התודות:
""פרוייקט רוזי" נכתב במהירות."
זה מסביר הרבה.

איך יודעים שספר הוא טוב? כשגם כעבור כמה חודשים מהרגע שסיימת אותו, אתה עדיין חושב עליו מפעם לפעם.
מעולם לא יצא לי לקרוא טקסט כל כך מרוכז על המנגנון המפלצתי שעומד מאחורי תפיסת היופי. חייבת לציין שהופתעתי לגלות שישנן סיבות כלכליות ופוליטיות לדבר שלפעמים נראה שכמעט ואינו נגוע בציניות - היש דבר טהור מיופי? - סיבות שמספקות הבנה עמוקה על נוכחותם של המושכים בחוטים אי שם מאחורי הקלעים.
אני חושבת שהספר הוא "רק" טוב מאוד ולא מצוין בגלל הדידקטיות שלו - הוא פונה אל ההיגיון וכתוב בטון קר רוח. שזה בסדר גמור, אבל אני חושבת שאם בסוף הספר היה פרק עם אסופת טקסטים של נשים שכותבות ממקור ראשון על קיום בתוך גוף של אישה בעולם שבו אישה היא קודם כל גוף ורק אז דברים אחרים, הוא היה יכול להיות נפלא.

*וואו, תמונת הפרופיל שלי ממש אירונית פתאום.

למען הפרוטוקול: קראתי את הספר באנגלית, אבל בהנחה שהתרגום טוב לא צריך להיות הבדל בין הספרים.
זה לא ספר מעניין מאוד או מבריק במיוחד. לא, זה ספר על חיים של בן אדם. בן אדם אמיתי, לא דמות.
מה כבר אפשר לצפות מחיים של בן אדם? הרי חיים של בן אדם תמיד יהיו פחות מעניינים מחיים של דמות.
אם אתם מחפשים לקרוא ספר מסעיר שירדוף אתכם בשנתכם - תמשיכו ישר עד הסוף למדף הפיקשן, אם אתם סתם סקרנים שרוצים לדעת איך זה להיות בן אדם אחר - מה אנשים [אמיתיים] אחרים מרגישים וחושבים ורואים - הספר הזה יצליח לגרום לכם לגמור אותו.
פול אוסטר מצליח ללכוד את ההרגשות הקטנות שהרבה מאוד פעמים חומקות מתחת לפני השטח, כל אותן הרגשות קטנות שאין להן שם.
כדי לכתוב אוטוביוגרפיה צריך זיכרון מצוין ואני מוכרחה להודות ששלו מרשים בדייקנותו, ועל כך אני קצת מקנאה.
יש רגעים שהספר מעניין, אבל יש גם רגעים שהוא פחות, כמו החיים עצמם. אבל הוא תמיד תמיד כתוב יפה.
לפעמים זה הרגיש קצת כמו לקרוא בלוג. בלוג משובח, אבל עדיין בלוג. ואם כבר לקרוא בלוג - עדיף שיהיה מודפס, פחות הורס את העיניים.

"מוות לסירוגין" הוא רעיון שנכתבה סביבו פרוזה כדי להצדיק את הוצאתו לאור. אבל, כאמור, רעיון שלא זוכה ליחס אישי, נשאר בגדר הגוּת כללית ולא מעמיקה.
לפרקים נדמה כאילו סאראמאגו היה כל כך מרוצה מעצמו בזמן הכתיבה שהוא אפילו לא טרח לתדלק את הרעיון במיני-רעיונות כדי לשמור על הגחלת("לעזאזל, אני כל כך טוב, הם יסלחו לי על זה"). המחשבות המעניינות בעקבות הספר נגמרו לי בעמ' 50 בערך; ברגע שהבנתי את הקווים הכלליים של העלילה (המאוד דלה, יש לציין), התפשטה בי תחושה כללית של חוסר פואנטה.

העלילה. העלילה. אפשר לסכם אותה כך (זהירות, ספוילר): אין מוות. יש מוות. מודיעים למתים העתידיים על מותם העתידי באמצעות מכתבים. אדם אחד ניצח את המערכת. סוף מפתיע (שאותי לא הפתיע כלל, כחלק מהמחשבות של-עד-עמ'-50, השתעשעתי גם בתרחיש הזה).
ברגע שחלה תפנית בהתנהגותה של גברת מוות, התעייפתי. זה כל כך מעייף לגלות שהכול הולך להיגמר בנימה אנושית וחמימה. עוד ספר comfort zone שלא מעז לעקור את צירי החשיבה אלא ללטף את אלו הרגילים. בראיה הכוללת, הספר לא מעורר מחשבה כפי שאולי עלול להצטייר מהתרשמות מהכריכה האחורית. המסקנות של סארמאגו מאוד צפויות; היעדר מוות הוא מתכון לכאוס. הוא לא מבשר אף בשורה.
נראה כי סאראמגו רצה לענות לעצמו על כמה שאלות ("מה היה קורה אם לא היה מוות? מה היה קורה אם אנשים היו יודעים מתי הם ימותו"?) ואז נזכר שהוא סופר, אז כדאי להלביש על זה פרוזה, ככה, על הדרך. יוצא שהספר מרגיש כמו ניסוי שמרכיביו תלושים זה מזה (אין שום חוט שמקשר בין המרכיבים לכדי יצירה קוהרנטית, אלא יותר כתיבה בנקודות, כמו עבודת גמר בסוציולוגיה). סאראמגו לא טרח ליצור תשתית הגיונית – קורה X (אנשים מפסיקים למות), קורה Y(אנשים חוזרים למות ומקבלים מכתב שבוע לפני מותם), אך אין נקודת קישור בין ה-X ל-Y, אלא סתם רצף לא ברור של אירועים.

ניתן לסכם את תובנותיו של סארמאגו כך: "מוות הוא טוב בערך כמו החיים, אנשים לא אוהבים שמודיעים להם מתי הם מתים". לא מצאתי כאן ספרות גדולה, יותר דיווח עיתונאי (החצי הראשון) וכללי. סאראמגו מתאר את העולם שהוא כותב עליו, אך לא את האנשים שבעולם. החלק הראשון היה נטול דמויות לחלוטין ונשמע רוב הזמן כמו אגדת עם, האווירה הכללית הייתה אווירת "לפני שנים רבות בארץ רחוקה...". האנשים שכבר מתוארים, מתוארים בקווים כלליים מאוד, הם חסרי אפיון או אישיות, הם רק שופרות למסירת פרטים ויצירת מצג שווא של התרחשות.
ובכן, אין התרחשות. אל תצפו לאחת. הספר נראה כמו טיוטה ראשונית מאוד, מתווה רעיונות כלליים לרומן.

בנוסף, נותרים קצוות פתוחים שגורמים לרומן הנ"ל להיראות חובבני אף יותר: מדוע מוות לא הצליחה לשלוח לצ'לן את המכתב שמבשר על מותו? כי הוא מנגן יפה? כי זה ממלא עוד עמודים? כי ככה?

בנוסף2#, המניעים ברומן מגוחכים עד כאב, זה כאילו סאראמגו בכוח רצה לכתוב על משהו, אך לא היה לו מושג איך להגיע אליו אז הוא אלתר ברגע האחרון. למשל; הוא רצה לכתוב על היעדר מוות. יפה. עכשיו, איך הוא יתרץ את היעדר המוות בפני הקוראים? נכון מאוד, אנשים הפסיקו למות בגלל שגברת מוות הנכבדה רצתה לעשות "ניסוי חברתי". בואו נתעלם לרגע מהפתרון העלילתי נטול היצירתיות והמביש בעליבותו ("ניסוי חברתי"? כמה אפי. מזל שהוא לא כתב שהיא לוקחת קורסים בפסיכולוגיה חברתית) - יש כאן סתירה רצינית לכל מה שהמוות אמורה לייצג."ניסוי חברתי" - היש אנושי מזה? מוות לא אמורה להטריד את עצמה ב"מה אם" משום שמתוקף תפקידה היא אמורה לדעת "מה אם". אה, וזה גם צעד נורא לא לוגי. המהות שלה נסתרת על ימין ועל שמאל; הדילוגים התכופים בין אנושיות מוקצנת לבין על-אנושיות קרה ומחושבת גורמים לספר להפוך לבליל מחופף למדיי.

אגב, הרעיון לא גאוני (קראתי כאן קצת ביקורות ובכולן כולם היללו את הרעיון). סאראמגו לא יצר עולם בדיוני, אלא בסך הכול גרע מהעולם הנוכחי מרכיב אחד (התמותה). בני אלמוות הם ממש לא רעיון חדש בספרות, אין צורך להלל את אדון סאראמגו לשווא.

למה שלושה כוכבים? כי לא מתו לי תאי מוח במהלך הקריאה, זה סתם יהיה מוגזם.
(אבל כן, לחלוטין ממתי לסירוגין משעמום).

עזבתי באמצע. הדמות הראשית היא קלישאה מהלכת על שתיים: הצלמת העמוקה והמופנמת שלא סומכת על אנשים כי היא ראתה כבר הכול או משהו, אלא שאז, הו אז, היא פוגשת גבר שמרפא את ליבה הקפוא. או משהו. לא באמת עקבתי אחרי הספר, הוא היה מביך מדיי.

כמו כן, היו כל מיני תובנות חדשניות על חתונות - שזה בולשיט, שטויות במיץ וכו'. בנוסף, היו קלישאות על צילום, אם אני לא טועה. על זה שמצלמה לוכדת רגע או משהו בסגנון.

הגעתי למסקנה מאוד עצובה; לעולם לא אוהב את "הנסיך הקטן" כפי שהייתי אוהבת אותו לולא היה קלאסיקה חובקת עולם.
הוא ספר קטן בבסיסו, הוא לא אפי ולא עושה לך תוהו ובוהו במוח.
אם לומר את האמת, ממש קשה לי לראות אנשים שנוהגים בדיוק כמו המבוגרים שמושמים ללעג בספר מעריצים את הספר הזה.

אני חושבת שהספר די אבד מהאפקט שלו, קשה לי לראות ספר כה יפה הופך לאוסף ציטטות עבור אנשים מסוימים (זה הזמן להגיד כי ספר הוא הרבה יותר מסך מילותיו) ולמין ספר חכמת-חיים סטייל "האליכמאי" הקלישאתי.

מעצבנים אותי במיוחד אנשים שחושבים כי הנסיך הקטן הוא משל. אז לא, הוא אינו משל; הוא הדבר עצמו.

אני מנסה לדמיין את הספר בפורמט רגיל - אותו הלך רוח, מינוס הציורים - ומגלה שזה פשוט לא עובד. "קרוב רחוק" לא נושא איתו שום בשורה, אין כאן סיפור מבריק וטורד תודעה. והוא לא מנסה להיות. וזה בסדר. כי לפעמים גם להסתכל בזכוכית מגדלת על סיפור קטן של אנשים קטנים זה מעורר השראה. הבעות הפנים המדויקות של הדמויות (היה איזשהו קטע שחשבתי לעצמי "פאק, באמת יש הבעת פנים כזאת"), הירידה לפרטים, זוויות הציור גרמו לי לבהות מוקסמת באיורים (והצביעה. היא כל כך יפה ונותנת לכל תחושה עגומה ומהורהרת). ניסיתי להשוות בין זמן הבהייה המהופנטת שלי באיורים לבין זמן הציור שלהם והתאכזבתי לגלות שהעסק לא ממש עובד לטובתי. אבל בפעם הבאה שאתם קוראים קומיקס או סתם מסתכלים על יצירה, נסו למשוך את זמן ההתבוננות, כדי לכבד את זמן היצירה. זהו.