כשהבנות שלנו היו קטנות, נהגנו לקחת אותן לשחק בגן שעשועים. רוב ההורים ישבו להם בנחת על ספסלי העץ, קוראים משהו, מפטפטים זה עם זה או בטלפון, מסתפקים במבטים חטופים בצאצאיהם המתפתלים בלוליינות על מתקני השעשועים. סתלבט. סבבה בבסיס. אשתי ואני, לעומת זאת, באנו לעבוד. תפקדנו כצמד שומרי ראש הצריכים לאבטח אח"מ בסביבה עויינת: מכל מתקן אפשר ליפול, מכל נדנדה אפשר לחטוף מכה, כל שעשוע הוא פוטנציאל לפציעה. בעוד אשתי שימשה כצופה המתריע בשער בקול רם וצלול בפני סכנות קרבות ("לא לטפס לשם, חמודה! תתרחקי, מתוקה, את תקבלי מכה בראש מהנדנדה!"), אני שמרתי על קירבה פיסית, דרוך לקראת נפילה בלתי-צפויה או סמיכות מסוכנת אל הנדנדות, מקפיד על קשר-עין רצוף. הבנות חזרו הביתה בריאות, שלמות ושמחות. אנחנו חזרנו מותשים. אין ספק שהיינו (וגם נותרנו) הורים בעלי מקדם-פאניקה גבוה.

חלפו-עברו להם ימי גני השעשועים; הבנות שלנו גדלו והן עכשיו תיכוניסטיות. אבל הסכנות לא חלפו אלא רק התחלפו. לא מפגיעתן של נדנדות אנחנו חוששים כעת, אלא בעיקר מפגיעתם של אנשים. בגן השעשועים הייתה לנו לפחות אשליה שאנחנו יכולים להגן עליהן, שאנחנו בקונטרול. כעת, כשהן עצמאיות הרבה יותר במגרש המשחקים של החיים, אנחנו יכולים רק לדאוג. לדאוג, ולצייד אותן בעצות טרחניות. כמה רחוק אפשר ללכת כדי להגן על ילדיך? זו אחת השאלות העיקריות בהן עוסקים שני ספריו של הרמן קוך שתורגמו עד כה לעברית – "ארוחת הערב" ו"בית קיץ עם בריכה", עליו נכתבה סקירה זו.

מארק שלוסר הוא רופא משפחה הולנדי שהפציינטים שלו באים מחוגי הבוהמה של אמסטרדם. שלוסר מציג כלפי חוץ תדמית סולידית של רופא המתעניין באמת ובתמים בשלומם של המטופלים שלו, אך בפועל הוא ציניקן בעל גישה מיזנטרופית. הוא בוחן במבט חד וחף מסנטימנטים הן את גופיהם הפתטיים-לרוב של מטופליו והן את אישיותם ואת אורח-חייהם הפתטיים לא פחות. נשוי לקרולינה היפה, ואב לליסה הקטנה ולג'וליה המתבגרת, המשפחה היא ציפור הנפש של שלוסר. משפחה מקסימה, קריירה משגשגת, מה עוד אפשר לרצות? אלא שאז נכנס למרפאתו של שלוסר ראלף מאייר, שחקן מפורסם ורודף שמלות כריזמטי וגס-רוח. המפגש בין השניים סוחף את שלוסר, ואיתו את הקוראים, לשרשרת של אירועים שתחולל שינוי עמוק בחייו ובחיי משפחתו.

קראתי את הספר בנשימה אחת במהלך טיסה של כמה שעות. לקוך יש יכולת נדירה לרתק את הקורא החל מן המשפט הראשון והמתח נשמר עד סופו של הספר. מלבד עלילות מעניינות הקולחות בטבעיות, הדרמות של קוך מאופיינות גם בדילמות החברתיות והאתיות שהוא מציב בפני הדמויות שלו ובפני הקוראים ובהתבוננות המפוכחת-עד-כדי-אכזריות שלו אל מבעד לצעיפי הצביעות בהם מתכסים כולנו (מי יותר, מי פחות). מבחינה זו הוא מזכיר לי את ליונל שרייבר, אלא שבכתיבתה מצאתי יותר אמפטיה לדמויות.

"בית קיץ עם בריכה" אינו חף מפגמים. בפרט, חלקו האחרון מאולץ-משהו לטעמי. ועדיין, אני ממליץ מאד על הספר, שהעניק לי כמה שעות של צלילה (או שמא המראה) לעולם אחר והותיר בי חומר למחשבה. מה עוד אפשר לבקש מספר?

התרגום של ענבל זילברשטיין הוא ללא דופי.

ספרות ביבים במיטבה.

לזכותו של הספר ייאמר שהוא קריא. מאוד. לכך יש לקוך בלי ספק כשרון ניכר. המשכתי לקרוא בו כמו שממשיכים לנשנש חטיף צ'יפס מטוגן – בידיעה שאלה קלוריות ריקות ואולי אפילו זה לא יעשה לנו טוב אחר כך – אבל שולפים עוד אחד ועוד אחד.

אז מה היה לנו עד עמוד 216 מתוך 330?
הגיבור הוא מארק – רופא משפחה שבז למטופליו, לועג בליבו על הגופים שלהם, על הצרכים שלהם ולא מכבד את המקצוע שלו. הוא מגלה קנאה לאשתו המקסימה והיפה. אך גם אותה הוא לא מכבד. הוא בוגד בה מתחת לאפה. הוא נוטה להתפרצויות זעם, בעל אופי נקמני, תחמן. הוא מצליח להסוות את זה תחת מעטה של בורגנות מנומסת.
אחד ממטופליו הוא ראלף מאייר, שחקן תיאטרון וקולנוע דרג ב'. ראלף הוא בריון, פרא אדם וחרמן שבטוח שהוא נזר הבריאה. עם זאת, הוא מגלה נדיבות מופלגת כלפי ראלף ומשפחתו כשמארח אותם בבית קיץ עם בריכה שהוא ואשתו יודית שכרו. מארק מנצל אותה היטב כדי לפתות את יודית.

מארק תמרן את אשתו קרולינה, כדי ליצור מצב בו משפחתם תתארח באחוזתו של ראלף. מארק הוא טיפוס נאלח מארץ הנאלחים, שכל פעולותיו נועדו לשרת את צרכיו ומזימותיו. לשם כך הוא מוכן לרמות אפילו את האנשים הכי קרובים אליו, שלא לדבר על כל השאר. תוך כדי הסיפור מפנק אותנו קוך בהגיגים פסאודו פילוסופיים מאת המרצה לשעבר של מארק לביולוגיה. למשל שהצואה מסריחה כדי שלא נאכל אותה והשתן פחות, כך שאפשר לשתות אותו במצבי חירום. כן, ברמה כזאת.

עד מהרה הוא מתגלה כאבא גרוע. בבית הקיץ, הוא מפקיר את שתי בנותיו בגילאי 11 ו -13 לראלף מאייר החרמן ובניו, בזמן שהוא עסוק בלמצוא הזדמנות להשכיב את יודית.
בבית הקיץ מתארחים גם במאי הוליוודי מזדקן וחברתו הצעירה. קרולינה, אשתו של מארק לא נהנית מהחברה ומבקשת ממארק שיעזבו. אך הוא מבלבל לה את המוח כדי להשאר קרוב ליודית.

באמת ששקלתי לזנוח את הספר כמה פעמים. אם הייתי עושה זאת בשני שליש הראשונים שלו, הוא היה מקבל ממני קטילה מפוארת ואפס כוכבים. אולם אחרי עמוד 216, ישנה התפתחות דרמטית, גם אם די צפויה בעלילה.

כיאה לחופשות מרובות משתתפים ושפע של חוסר מעש, מתעוררים מתחים בין הנוכחים ונטייה להתנהגות מטופשת ומסוכנת כמו נהיגה בשכרות וירי זיקוקים במקומות הומי אדם. הנערים הצעירים יחד עם מבוגרים מסוימים נגררים למשחקים עם סאב טקסט מיני שלא הכי מתאים לגיל ולהרכב. מפה לשם כש"אב השנה" כמו מארק בתפקיד המבוגר האחראי, בתו הבכורה בת ה- 13 נאנסת בחוף כמה מטרים ממנו על ידי אלמוני.

מארק לוקח על עצמו את ניהול המשבר. הוא מסרב לפנות למשטרה על מנת לתפוס את המעורב/ים. הוא לא שועה להפצרות אשתו לפנות לבית חולים על מנת להעניק לילדה טיפול גופני ונפשי. הוא מסתפק בבדיקה שלו עצמו ומעדיף פשוט להדחיק ולהשכיח את כל הסיפור. ככל הנראה עקב רגשות האשמה שלו.
מה אומר ומה אדבר – רופא כלבבי!
הבורות שלו בעניין זה פנומנלית. הוא לא מבין שאחרי אירוע כזה כל המשפחה זקוקה לתמיכה של אנשי מקצוע. בתו נשארת לבד מול הכאב ומתקשה להתמודד.

גם מארק עצמו לא מתפקד כמו לפני המקרה. סבלנותו למטופלים נגמרת. הוא היה אדם מגעיל גם לפני כן, אך כעת הוא מצליח לרדת לשפלים נמוכים אפילו יותר. הוא זונח את כל שאריות האתיקה הרפואית וההגינות האנושית. הוא כמובן דורך על יודית, שהייתה פילגשו בשנה האחרונה. כל יצריו האפלים מקבלים דרור ומתפרצים בפעולות מזעזעות ורעות. אבל זה בכל זאת לא הופך לממש מעניין.

אז כמו אחרי חטיף ג'אנק, גם אחרי הספר הזה ההרגשה בעיקר סתמית. למרות עליבותו הכללית, הוא עדיין מצליח לעורר מחשבות בכמה נושאים כמו מיניות, צביעות חברתית, התמודדות עם אונס, נקמה, התבגרות. אבל הוא עושה את זה בצורה שטחית מאוד .

ניסיתי לחשוב על משלים שקוך אולי הכניס לעלילה, אך גם אם ישנם כאלה, הם לא מספיק משכנעים. גם התחכום לכאורה של הספר הוא סתמי.

העלילה מקבלת כוכב וחצי – שניים ועוד כוכב עבור היותו קריא במיוחד. סה טו.

המים בבריכה הזו הם מעופשים, דלוחים ועכורים. בריכה? ביב שופכין דווקא יותר מתאים. ודווקא על רקע רגשות הסלידה שהספר הזה עורר בי, אני חייב לציין שהוא פשוט מצוין, לטעמי.

בספרו הקודם והראשון שלו שקראתי, "ארוחת הערב", קוך הוליך אותי שולל. הוא גרם לי ליפול ברשת קסמיו של הגיבור, לחוש כלפיו אמפתיה והזדהות, ורק לאחר מכן הוא חשף בפניי את קן הצרעות שמתחולל בנבכי נפשו המעוותת.
הפעם לא תצליח להערים עלי, קוך ידידי, חשבתי לעצמי עם תחילת הקריאה. הכנתי את עצמי מבעוד מועד שמאחורי החזות החיצונית המהוגנת של הגיבור ניצבת דמות מעוותת ואלימה במיוחד. אז נכון שקיבלתי דמות מחליאה, אבל בניגוד גמור למצופה קיבלתיה מן הצד השני של המתרס. שלא כמו ב- "ארוחת הערב", מקור הרוע איננו נובע מתוך הקן המשפחתי, אלא דווקא פוגע בו אנושות ומאיים למוטט אותו מבחוץ. האם דין אב אשר מגן בכל מחיר על בנו, זה שרצח אישה חסרת ישע כדין אב שנוקם באדם שהוא חושד בו כאחראי לאונס בתו בת השלוש עשרה?

בסופו של דבר, דמותו של ד"ר מארק שלוסר, הגיבור המספר, עוררה בי סלידה ודחייה שלא פחתו כהוא זה מתחושת התיעוב שחשתי כלפי פאול, הדמות הראשית ב- "ארוחת הערב". הספר מוכיח לנו כמה המוסר האנושי הוא נזיל ומשתנה, ואין כמו ד"ר שלוסר להוות עדות חיה לכך. שלוסר מתחלחל רק מהמבט ששולח ראלף, השחקן המפורסם, אל עבר אשתו, "מבט ציפור הטרף שמפשיט אותה בעיניו" (עמוד 143), אך הדבר לא מונע משלוסר עצמו לבצע מעשה ניאוף עם אשתו של ראלף – "הצלחתי להכניס את כל היד לתוך החלק התחתון של הביקיני שלה" (עמוד 159). מארק שלוסר לא יניד עפעף כשהוא יצפצף על כל כללי האתיקה הרפואית ויתנקם בחשוד באונס בתו, בעוד שהוא עצמו מעלה במוחו את ההרהורים הדוחים והשוביניסטיים הבאים - "ריסנתי את הדחף לתפוס אותה עכשיו ובלי הקדמות נוספות להצמיד אותה לחול. חצי אונס, את זה נשים תמיד אוהבות. כל הנשים" (עמוד 211). שימו לב כיצד בן הבלייעל הזה הופך את עורו כשהדברים נוגעים לבתו – "אתה מתכוון שזו אשמתה מה שקרה לה? כמו שזו אשמתן של כל הנשים שזה קורה להן? בגלל איך שהן הלכו?" (עמוד 248).

הביולוגיה חזקה מאיתנו, חוזר וטוען ד"ר שלוסר. התרבות והבורגנות האירופאית נתפסות כאן כשכבת עור דקיקה, קלה להיקרע, שחושפת רבדים פראיים, יצריים וחייתיים בנפשם של הגיבורים. חוץ משלוסר עצמו, אף פרופסור אהרון הרצל, המרצה של מארק באוניברסיטה, מצוטט כמצדד בתפיסת הניהילזם הביולוגיסטי של המין האנושי. מותר האדם מן הבהמה? הצחקתם אותו. "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט", הוא אומר לתלמידיו, "שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק". הבעייתיות שטמונה באינסטינקט הזה (במקרה הזה, אינסטינקט של אב לילדה שנאנסה) היא תולדה של מעשים פסולים, מאוד וביותר, מבחינה מוסרית. "מי שאחראי לזה עדיין חי, אבל רק מבחינה ביולוגית. הלב שואב. הלב הוא כוח טיפש. כל עוד הלב ממשיך לשאוב דם אנחנו נמשיך לנוע. אבל יום אחד הוא יפסיק, ויפה שעה אחת קודם. לזה אני, כרופא, אדאג." (עמוד 223).

אחד הדברים היפים בספרות, לטעמי, הוא שהקורא מפרש את היצירה באופן שבו הוא קולט ומבין אותה, גם אם הפרשנות שלו היא שונה ואפילו מנוגדת לכוונתו של הסופר. תאורטית ניתן לומר שמספר הפירושים יכול להיות כמספר הקוראים, ולכן אינני מייחס חשיבות מכרעת לכוונתו המקורית של מחבר היצירה. אבל כאן, במקרה הספציפי של הרמן קוך, הייתי מת לדעת מה רצה המשורר לומר. האם קוך אכן בז להשקפותיהם הפסולות של פאול מ- "ארוחת הערב" ושל מארק מ- "בית קיץ", או שמא קולותיהם של גיבוריו הם קולותיו שלו עצמו? קוך נכנס כל כך טוב לעורם של גיבוריו הבעייתיים, עד שלפרקים נדמה היה לי, לחרדתי, שפאול ומארק שלוסר הם האלטר אגו של קוך עצמו...

שני דברים קטנים צרמו לי בספר: ראשית, לכל אורכו מופיעות מילים רבות שמודגשות באותיות שחורות בולטות. תן לי כקורא, קוך ידידי, להחליט בעצמי לאילו מילים לייחס חשיבות מיוחדת. אתה לא צריך להדגיש לי אותן במרקר זוהר! שנית, המעורבות של פרופסור הרצל בסוף הרומן נראית לי מופרכת לחלוטין. אותו מרצה נשכח מתקופת הלימודים צץ פתאום משום מקום ומתערב בחירוף נפש לטובתו של מארק, תוך סיכון עצום של שמו הטוב, וזה נראה לי מופרך ולא הגיוני.

הספר הזה עורר בי רגשות של סלידה ותיעוב כלפי רבות מן הדמויות, ובמיוחד כלפי הגיבור הראשי, ודווקא עובדה זו מדגישה עד כמה הספר הזה מצוין. קשה מאוד, לדעתי, להעמיד בפני הקורא רומן שיהיה בעיניו מעולה, ובו בזמן לא רק שלא יגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמות הראשית, אלא ממש לשנוא אותה.

אל תקראו את הכריכה האחורית. פשוט אל תקראו!!! פה תיתקלו בניגוד אינטרסים מרגיז: להוצאה לאור יש אינטרס למשוך אתכם ולכן הם מספוילרים את הספר בלי בושה, ואילו לכם, קוראים יקרים, יש אינטרס ברור לקרוא את הספר בזרימתו הטבעית, עם הגילויים ההדרגתיים, החשיפה של הרבדים, הרמזים המטעים והמתח שמכרסם בבטן והודף אתכם להציץ בעמודים הבאים, ורק האהבה האמיתית לקריאת ספרי מתח מונעת מכם להקדים את המאוחר.

הרמן קוך הוא סופר מצויין. חד כתער, שנון, חריף. הוא יודע לספר סיפור כהילכתו, סיפור מטלטל, לא שיגרתי, סיפור יוצא דופן בפשטותו הייחודית, סיפור שיורד לפרטי פרטים טריוויאליים בלי לשעמם אפילו לרגע.

מי שקרא את ארוחת ערב, ספרו הראשון של קוך, יודע על מה אני מדברת. ומי שלא, יווכח במהירה.

הגיבורים של דמות המספר הם מיזנטרופים במסווה של בורגנות אירופית משכילה. אתם יכולים לדמיין אותם בעיני רוחכם: הולנדים גבוהי קומה, בהירים, כחולי עיניים, יפי תואר, משכילים, רחבי אופקים, תרבותיים במידה, מבינים בגסטרונומיה, בקולינריה, בשתייה, מבינים בחינוך מעודן, לא מתלהם. מישהו אמר ארי? האנטי גיבורים של המספר הם שמנים, שעירים, מגהקים, שותים לשוכרה, משתמשים בתרבות כקרדום לחפור את קברם שלהם. הם חד-מיניים, או סוטים, או סתם אספסוף. מישהו ציין כי לטעמו של הגיבור המספר אפשר לשלוח אותם למחנה הריכוז הקרוב?

מרק שלוסר הוא הגיבור המספר של קוך. כמו בספרו ארוחת ערב, המספר היא דמות דקדנטית במסווה. הייחודיות של קוך היא ביצירת מספר המעורר בקורא רגשות מנוגדים וסותרים. מצד אחד, הקורא רגיל לתת אמון במספר הסיפור. הלוא הוא אמור להיות אובייקטיבי. מצד שני, דמות המספר של קוך היא רב מימדית ולוקח זמן עד שאנחנו מבינים כי היא מושחתת לא פחות מן הדמויות בהן היא נלחמת.

מרק שלוסר הוא רופא משפחה, שהקליניקה שלו משרתת אומנים ושחקנים, עיתונאים וסופרים וכל מיני אנשים חשובים בעיני עצמם, שמחלותיהם תמיד בנות משמעות גדולה יותר מאשר של בני תמותה פשוטים. וגם מותם, כמובן. שלוסר הוא בעל לאישה יפה נטולת מקצוע ואב לשתי בנות יפהפיות. הוא מרוויח היטב, ובמסגרת תפקידו הוא נאלץ להתחנף לחוליו החשובים.
ראלף מאייר הוא שחקן תיאטרון, שמזמין את משפחת שלוסר לבלות איתו ועם בני משפחתו את חופשת הקיץ שלהם. בתיאור פרטני, אך לא משעמם, מוביל אותנו קוך אל חופשה מעצבנת וכל כך מייגעת, עד שנדמה שצריך לצאת לחופשה מהחופשה.
כמה אפשר לשתות ולהשתכר, לשחות בבריכה, ללבוש בגדי ים, לפשוט אותם, להעיף זיקוקים, לישון, לנמנם, לשתות שוב, לעשות ברביקיו, שמתחיל בנקניקיות ומסתיים בדיונונים ובדגי חרב. ריבונו של עולם, תן לי לעבוד קשה, רק לא לעמול כל כך קשה בלא לעשות כלום!
אבל אנחנו יודעים שמשהו עתיד לקרות. אל תדאגו, אתם תדעו גם אם לא תקראו את הכריכה האחורית כפי שהצעתי... אנחנו יודעים כי מתחת לשלווה המחליאה הזאת מפעפע חטא שטני.

זה אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. זהו ספר, שבוצע בו פשע, אבל טיבו שונה מכפי שהיינו רוצים לחשוב.

לאורך כל הספר משובצים קטעים פילוסופיים, ניתוחים חברתיים, פרשנות סוציולוגית, עמדות מקובלות וכאלה שלגמרי לא. קוך מתאר את היווצרות המחלות, מהן שיגרתיות ומהן חריגות, את הסכנות האורבות לגופנו השברירי, את הדרך שבה, בתוך שנייה, אוכל או שתייה יכולים להכריע את הכף להמשך חיינו. הוא מספר לנו הכל בשלווה של מי שראה הכל, יודע הכל, וכן, ממש לא איכפת לרופא אם חוליו יחיו או ימותו. שלוסר נגעל מהפיזיות של חוליו, מממדי גופם, מעצם היותם בשר ודם. לעיתים נדמה כי מארק שלוסר היה מעדיף את חוליו עשויים פלסטיק או איזו מתכת עתידנית לא מזיעה ונטולת ריח.

הספר יפמפם במוחכם גם ימים לאחר שתסיימו את קריאתו.

הרמן קוך עושה זאת בגדול.

אפשר לומר כי הוא אחד הסופרים האירופאים המצויינים הכותבים כיום וכי ספריו הם מכת אגרוף בבטנה של הבורגנות האירופית השבעה.
מכת אגרוף ביד הנתונה בכפפה. לא, אל תטעו, לא בכפפת איגרוף. בכפפה של משי.

אני אוהבת את הספרים של הרמן קוך. הוא קצת מזכיר לי את הספרים של מאיה ערד. נראה ששניהם מצד אחד שונאים את הגיבורים הראשיים ומצד שני גורמים לקורא למצוא איזה שביב של הזדהות עם אותה הדמות ששרויה בדרך כלל בדילמה עמוקה.
קראתי את כל ספריו של קוך למעט "אודסה סטאר" וקראתי אותם לחלוטין לא לפי הסדר הכרונולוגי בה הספרים יצאו לאור, אך אני חייבת להגיד שבתחילת הספר התבלבלתי מעט בין ד"ר שלוסר לבין סטנלי פורבס מ"סרט עם סופייה" אולי בגלל ששניהם הולנדים בגיל העמידה, מיזונטרופים, שוביניסטים ונרקיסיסטים הנפוחים בעצמם עד לעין סוף או אולי בגלל החיבה של קוך לשם סטנלי, כי גם ב"בית קיץ עם בריכה" יש דמות בשם סטנלי.
אחרי קריאת הספר הזה, בעיקר היה לי חשק להתקלח. בדרך כלל אני אוהבת את הספרים של קוך כי הם נותנים לי כאישה סוג של הצצה למחשבותיו של גבר ממוצע, הייתי רוצה לחשוב שהגברים של קוך הם לא גברים ממוצעים, אבל קשה לדעת אם גברים ממוצעים מעמידים פנים טוב כמו ד"ר שלוסר... הדמויות הנשיות לא מעניינות את קוך, הן שם רק כתפאורה לדילמות העמוקות של גברים הולנדיים ממוצעים בגיל העמידה (או לא רק הולנדיים, מאיפה לי לדעת) כאשר ברוב הבעיות שלהם הם היו רוצים להאשים את הנשים: המנדנדות מדי, מכוערות מדי, פתייניות מדי, שמנות מדי, צעירות מדי או מבוגרות מדי, הגבר הממוצע של הרמן קוך כל כך נמשך לנשים, אך כל כך מתעב אותן שזה די חולני.
הדילמה הפעם היא קשה במיוחד - מה אתה כהורה תעשה כדי לנקום פגיעה בילד שלך (לא להגן על הילד שלך, אלא נקום) והאם בדרך תרמוס כמה אנשים חפים מפשע. הספר מרתק כמו מותחן פסיכולוגי, הדילמות קשות והדמויות בלתי נסבלות.
קוך עדיין מוכשר מאוד, אבל מבחינתי לספר הזה אני נותנת 4 ולא 5 כוכבים ולו רק בגלל כמויות המים שאבזבז כשי לשטוף את הספר הזה מעצמי.

בתרבות שלנו יש מקום מכובד לדברים שאסור להגיד. לא אנחנו המצאנו את זה - גם בדורות קודמים היו המון דברים שאסור להגיד, שאסור לחשוב עליהם אפילו. בא מארק שלוסר, הרופא, ואומר רבים מהדברים האלה בגלוי, באופן מפורט, עם דוגמאות ואפילו תמונות. הוא מגלה לנו את התרמיות הקטנות בהן הוא נוקט כדי למלא את הקליניקה שלו בפציינטים ואת חשבון הבנק שלו ביורואים. הוא מגלה לנו גם מה הוא חושב בינו לבינו על הפציינטים שלו, על גופם ועל נשמתם. ומה שהוא אומר אנחנו חושבים שאסור לו לומר לנו כי הוא רופא, וככזה הוא חייב לאהוב את הפציינטים שלו, לחמול עליהם ולרפא אותם. לא?

הספר עוסק בסוגים שונים של טאבו חברתי. הוא עוסק בהורות - לא בהורות עליה כתבו ספרי הדרכה, אלא בהורות המביאה את ההורה לחוסר אונים, בתכנים הסמויים של ההורות: איך הילדים מעצבים את דמותו של ההורה? מה זה "ילדים מוצלחים"? מה ההבדל בין הורות לבנים ולבנות? לאם? לאב? מארק שלוסר, הרופא והמספר את הסיפור בגוף ראשון אינו עושה הנחות. הוא מוכן ללכת רחוק מאד כדי להיפרע ממי שהוא חושב שגרם לו נזק, בדיוק כמו שהוא מוכן לטפל טיפול חודרני וכואב בעצמו כדי להישאר בשליטה.

הביקורת של יעל היא שכיוונה אותי לספר הזה (תודה רבה!). עד שקראתי את הביקורת הזו לא חשבתי בכלל לקרוא את הספר, כמו שנמנעתי מלקרוא את "ארוחת הערב". התברר שהספר פשוט נפלא. הוא אמיתי, אינו מתחמק מלדון בנושאים לא נוחים, שואב את הקורא בעוצמה, כתוב בצורה נפלאה מרתק ומותח מאד. כל אחד מאיתנו יזהה את המחשבות של מארק שלוסר ככאלה החולפות לנו מפעם לפעם בראש, ומגורשות להן בבושת פנים. לא מצאתי איך לסתור את הרעיונות של קוך. למרות הרתיעה והסלידה, אי הנעימות והדחייה, מה שהוא אומר הוא האמת: שלמרות ה"תרבותיות" וה"נאורות" אנו רחוקים רק חיצונית מאותו דו-חי שזחל ליבשה לפני כמה מאות מיליוני שנים...

*

הרמן קוך, אחח איזה סופר מחונן. איך הוא יודע לגעת במחשבות הכי כמוסות שלנו. להזכיר לנו שכולנו אחד בעצם ולכולנו יש את אותם דחפים בסיסיים, ביולוגיים, חייתיים אפילו. הספר הזה טוב בהרבה מ"ארוחת הערב", לדעתי, ממה שאני זוכרת ממנו בכל אופן. קראתי אותו לפני עשור כמעט. אבל הוא גם מאוד דומה לו. קוך מתאר בצורה מאוד ברורה, חסרת התייפייפות את מה שמבעבע מתחת לפני השטח. מה אסור ומותר בחברה שלנו, המערבית. מה נחשב למוקצה, מה צריך להוקיע ולזרוק מתוך החברה החוצה כשהוא לא מתאים לנו ולא משנה כמה ליברלים ופתוחים אנחנו, כמה אנחנו טוענים שתמיד נקבל את השונה.
כשהתחלתי לקרוא, כבר על ההתחלה הייתי מזועזעת. הסופר, שמספר את הסיפור ממבט של רופא, מתאר את הגוף האנושי על כל החולשות שבו, כותב על הגוף שלנו בצורה מעוררת גועל. עברה בי תחושה של "רגע, מה ולמה אני קוראת את זה?!" אבל משהו גרם לי להמשיך ולהמשיך. וזה בדיוק זה: הוא מעמיד אותנו מול הגועל שמבעבע מתחת. לא רק הגשמי, אלא בעיקר הנפשי, המחשבות שלנו. החברה והבעיות שבה. והפעם, בבית קיץ עם בריכה, הוא מדבר על הנושא ה-הו כה חשוב: מיניות. מה לא בסדר? מה צריך להוקיע? מה מקובל בחברה, אבל רק קצת? זאת אומרת זה לא בסדר אבל אפשר לחיות עם זה. מה ייהרג ובל יעבור?

לפני כתיבת הביקורת הזו, חיפשתי מה כתבתי על ארוחת הערב, לפני עשור כמעט. אחת הנקודות שם היא שאני לא אמא עדיין ולכן לא יודעת איך אנהג בסיטואציה הנתונה ולא יכולה בעצם לבוא ולשפוט אחרים.

אז זהו. עכשיו אני כן אמא, אמא לבת. אמא לבת יפייפיה. ולכן, העלילה בספר לא נשמעה לי כל כך אמינה. זה לא פגע בהנאת הקריאה, כי הספר באמת כתוב היטב אבל זה פשוט לא הסתדר לי.

ועכשיו לספויילרים:
*
*
*
בתור אמא אני לא מצליחה לתפוש את כל הסיטואציה הזו: מגיעים לחוף ים מבודד ואנשים מבוגרים, זרים מתפשטים ליד הילדה שלי. גבר מבוגר ממשיך להסתובב יום ולילה עירום כביום היוולדו בסביבתה של הבת שלי. אני מאמינה שבמצב כזה הייתי מעירה, מבקשת להתלבש, אם לא היו נענים לבקשתי היינו עוזבים את המקום באופן מיידי. לא היינו ממשיכים את החופשה שלנו בצורה כזאת (ובתי עדיין לא הגיעה לגיל ההתבגרות בכלל, אבל עדיין!). לא בטוחה גם עד כמה זה היה נעים לי, כאישה, להסתובב סביב גבר זר, עירום כביום היוולדו, במשך כל היום בבריכה. יש לנו קודים חברתיים ואחד מהם הוא כיסוי של איברים מוצנעים (אם העירום מקובל על כולם, אז אחלה, אבל איפה ההסכמה מתוך ההבנה הבוגרת?). אני לא מצליחה לדמיין מצב שבו אני, האמא, שוכבת לי על כיסא נוח ומשתזפת בזמן שגבר, שעד לפני רגע דיברתי עליו עם בן זוגי במונחים של חיית טרף, מסתובב על שפת הבריכה בעירום מלא סביב הילדה שלי. זו משוואה שלא מסתדרת לי במוח. הרמן קוך הוא סופר כל כך מוכשר שאני בטוחה שהוא היה מצליח להעביר לנו את החייתיות של ראלף גם מבלי להוריד לו את התחתונים. אולי המסר היה עובר אפילו טוב יותר, בצורה חזקה יותר.

בנוסף לזה, אני מרגישה שהסיפור קצת לא סגור. לא מקובל עלי ההסבר הזה שיוליה המציאה את האונס והעמידה פני מתעלפת וכל הסיפור שראלף סיפר על ערש דווי. אולי זו הכוונה שהסיפור הזה ממש לא מתקבל על הדעת ואני פיספסתי את הנקודה?
ילדות בנות 13 רוצות להיות נשים. אני יודעת, הייתי אחת כזאת. הגוף מתפתח, הופך להיות נשי ועגול, אבל הראש? הראש הוא עדיין של ילדה. ילדה שפתאום מתחילה להינות מתשומת לב גברית, נהנית לסובב ראשים, אבל עדיין הכל הוא תמים, הוא לא מבין באמת. הראש עדיין רוצה לשחק בכדור עם האחות הקטנה בבריכה. מי פחות ומי יותר כמובן, אבל ברמה הזאת של לשחק אותה חסרת הכרה, חסרת זיכרון, בדיכאון... אולי דווקא הסיפור הזה מאשש לנו את ההשערה שזה כן היה ראלף (שכיבס אחר כך את הבגדים- איפה ההתייחסות לזה, בעצם?). הקצוות לא נסגרו מבחינתי.

אז למרות כל זה, ספר נהדר ומומלץ בהחלט!

אי נוחות, בחילה, גועל. אלו המילים העדינות ביותר שיכולתי לחשוב עליהן במהלך קריאת הספר הזה. רציתי לשנוא אותו, לומר שהוא גרוע ולהפסיק לקרוא, כאילו שאם אסגור אותו ואחביא במדף הכי גבוה בספרייה שלי הוא יפסיק להתקיים כמו מעולם לא היה. אבל לא יכולתי להפסיק. כאילו מישהו הפנט אותי ונטל ממני את יכולת הבחירה.

מארק שלוסר הוא רופא משפחה הולנדי חד אבחנה ונטול חמלה. הוא מביט בבני האדם ורואה אותם במערומיהם, תרתי משמע. מעולם לא היה הגוף האנושי כל כך דוחה בעליבותו. גם במשפחתו שלו הוא צופה באופן אובייקטיבי לכאורה, עד שהמציאות מכריחה אותו להתערב. התיאורים של קוך מקוממים ברשעותם, בדיוקם, באמינות שלהם. הוא מתבונן במציאות דרך זכוכית מגדלת ענקית המגדילה כל פגם קטנטן למימדים מפלצתיים. רובנו רגילים ראות את העולם דרך פטושופ. לרטש פה ושם קמטי מציאות שלא נראים לנו, להחליק את קמטוטי האמת. קשה להחזיק מעמד בחיים האלה ללא הרכבת משקפיים ורודים. שלוסר חף מכל אלה. הוא נטול כל הטיה אופטימית. האם הוא סוציופאט מיזנטרופ או שמא כל מי שמתבונן בבני האדם בקרבה פיזית כה גדולה סופו לאמץ את נקודת המבט הזו?

דמות המספר שבנה קוך כל כך אמינה עד שבמהלך הקריאה נטיתי לשכוח שזוהי דמות בדויה בלבד. כעסתי עליו על הדעות שהוא מעלה לגבי הביולוגיה האנושית, תפקידי נשים וגברים. אני שונאת את הטענות המקובלות על זה שאנחנו מונעים על פי צו קדמון, אינסטינקטים רדומים לכאורה השוכנים בנו עד שאנחנו עבדיהם הנרצעים. דעות כאלה נותנות את הלגיטימציה להתנהגויות אנושיות בזויות כמו בגידה ואפילו אונס. כעסתי והזדהיתי בעל כורחי.

ישנו רק ספר אחד שקראתי שגרם לי לעוצמת רגשות כזו של יחסי משיכה-דחיה. "לוליטה" של נאבוקוב. גם אותו קראתי בנשימה אחת, באי נוחות עצומה, מוצאת את עצמי מזדהה עם מספר מתועב. שני הספרים גרמו לי לתהות איך לעזאזל הוא עשה את זה. גאונות. אין לי מילה אחרת. מאיר שלו כבר כתב שהוא מקנא בנאבוקוב על לוליטה. אני מקנאה גם בקוך.

ספר סוחף וטורד מנוחה, המעלה בפנינו את מה שהיינו רוצים לשכוח. אילו היה כוכב שישי הייתי מעניקה לו.

****

בשורה התחתונה - הביולוגיה חזקה מאיתנו. מכולנו. אנחנו יכולים להתנגד, לנסות ולהתעלם, להדחיק, להכחיש, אבל הביולוגיה מגחכת אל מול אפסותנו, מחכה לשעת כושר, ומכה. אנחנו רוצים לשרוד. הגנים שלנו אנוכיים. להמשיך, לשרוד, להשתכפל, להתרבות, להשתפר. אז אנחנו מלבישים את הביולוגיה בכל מיני תחפושות, של מוסר ואתיקה ומשפחתיות וקהילה ומיניות ופסיכולוגיה ואהבה וזיונים וכיף וחופשות בקריביים, אבל מתחת לכל זה אנחנו מתוכנתים עד לאחרון הכרומוזומים בגופנו הביולוגי השורד. הביולוגיה קובעת לנו למי להימשך, וכמה זמן ומדוע. היא קובעת מה נרצה לאכול וממה ניגעל, כמה מאיתנו יהיו הומואים (בממוצע) וכמה פדופילים, עם מי נתחתן ובאיזה גיל והאם נפציץ את איראן.

מארק שלוסר הרופא יודע את כל זה יותר מדי טוב. הוא רופא משפחה שהעונש שלו הוא חדות אבחנה פנומנלית. הוא רואה את בני האדם שמגיעים לקליניקה שלו במערומיהם, את בשרם המצחין, את מחלותיהם. הגועל שהוא חש כלפי הגוף האנושי, האורגניזם הדוחה הזה, בולט מכל דף ודף.
תחשבו רגע על מילים הקשורות בגוף, כזה שרואה רופא משפחה. שיער, זיעה, צחנה, קפלי שומן, פטמות, מוגלה, בשר, וורידים, דימום, נפיחות, סירחון, יובש, התקלפות, גודש, קיא, ציסטה, ממאיר, מיצי קיבה, אברי מין, מפשעה, הבל פה, ריקבון, שומות, כבד מוגדל, ועוד ועוד אינסוף מילים וגועל, בחילה וטינופת.

בדירה הישנה שהיתה לי בנחלאות היתה מראה גדולה על הקיר ליד המיטה. קרה לי לא פעם שהמבט שלי תעה באמצע סקס ונתקל בבבואת הגופים המיוזעים שנעו בתזזית על המיטה. המחזה היה יכול להיות נהדר וסקסי במיוחד אילולא היה כל כך גרוטסקי ומגוחך, ולפעמים עצוב ובהמי משהו, וזה עוד כשהמשתתפים הם מושכים יחסית. אנחנו פשוט כל כך.... לא יודע. משהו בפיסיות האנושית על שלל הפרשותיה, הדרכים שבהן הגוף שלנו אוכל, שותה, מחרבן, מזדווג - משהו בגוף הזה הוא פשוט עצוב. שוב, הביולוגיה הזו, במערומיה.

מארק שלוסר ער. הוא חד מדי. הוא מודע עד כאב. והוא מנסה, בכוחות עצומים, להתנתק, ליצור איזו חציצה בינו ובין ה... דבר הזה. הוא תוחב את ידיו, ממשש ונוגע, ובה בעת מחשבותיו נודדות. הוא מוצא אנלוגיות, אלימות ומלחמתיות לרוב, למה שמתרחש בגוף החולה.

הוא מנסה.

אבל הביולוגיה מדביקה אותו. יש לה סבלנות. והיא תמיד משיגה את מבוקשה. הוא מגלה שלמרות כל המסכות התרבותיות שהוא העטה על עצמו, המוח העתיק, הניאנדרטלי שלו חזק מכולן. הוא חייב לציית לצו הביולוגי. להשמיד ולא להיות מושמד.

אגב להשמיד, אולי צריך לעשות זאת למי שכתב את התקציר על גב הספר. כמו הילד המעצבן שמגלה לך בתחילת הסרט מי הורג את מי בסוף, ככה ההתרגשות הפרוורטית לגלות פרטים קריטיים מהעלילה כדי למכור את הספר פשוט הרגה לי חצי מההנאה. במשך כל הספר חיכיתי לאירוע המכונן, במקום להיות מופתע ממנו. איזה מנוולים.

לסיכום, מדובר בספר מעולה. סוג של וולבק מיזנטרופי, רק שהפעם הוא לובש את דמותו של רופא, איש משפחה מסור למדיי, אבל עם תובנות דומות שכתובות באורח מדוייק כסכין מנתחים, קר מאוד, כמעט קפוא, כמו חדר מתים - רק בלי גופות. מצמרר - ללא טיפת דם. ספרות במיטבה.



••••