בשנת 1934 הופיעה באחד העיתונים ידיעה קטנה על מותו של חייל בבית החולים של מרסיי שבצרפת. היה זה חייל שמת כתוצאה מהתקפת גזים באחד הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ובמותו כעת, 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה לחייל המת האחרון של מלחמת העולם הראשונה. ידיעה אזוטרית זו הולידה את השיר מכמיר הלב 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן שנכתב בתקופה בה שאט הנפש ממלחמת העולם הראשונה היה בשיאו והפציפיזם והתנועות האנטי-מלחמתיות התגברו בעולם. למהלך הזה תרם רבות הספר במערב אין כל חדש שנכתב כעשר שנים לאחר סיום המלחמה.
במערב אין כל חדש הוא מסוג הספרים שכוחם גדול דווקא בשל העובדה שנכתבו בגוף ראשון כאילו ביובש חסר פאתוס, בדיווח כמו-עיתונאי, בלי יומרות, אבל בכתיבה שיש בה אנושיות והתבוננות פנימית-עצמית מפוכחת. במערב אין כל חדש הוא סיפור דברים לקוני של זוועות המלחמה שמסיר את המסך וחושף את הברוטליות של המלחמה. ספר שמצליח לתאר כאילו לאחר-יד את התכהותם של החיים הצעירים שהזדקנו ונעשו ציניים לפני שהספיקו לעבור את שלב הנאיביות וההתלהבות שאמורים להיות מנת חלקם של נערים-גברים בסוף גיל העשרה, ואת קהות הרגש והרגישות של חיילים ששרדו שנים על שנים של הוויית מלחמה בלתי פוסקת.
במאמר מוסגר יש להדגיש כי לצערנו הדברים מורכבים ולא חד-ממדיים, שהרי למי שמנתח בדיעבד את ההיסטוריה מבין שלמרבה האירוניה דווקא הפציפיזם הגואה באירופה של שנות העשרים והשלושים והרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר היה אחד הגורמים שלבסוף הביאו לעולם מלחמה שהייתה נוראה אפילו יותר מזו הראשונה, וייתכן שבשל כך אלתרמן עצמו בהמשך השנים ובעיקר בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתייג מהרוח הפציפיסטית הטוטלית. ומכל מקום הספר הוא זעקת הכאב של הדור ההוא שנמחק פשוטו כמשמעו במלחמה, מי במוות מי בנכות נוראית ומי בצלקות נפשיות שלא הגלידו, והוא אכן מצליח לגעת ולטלטל כל אדם שלא שיבשו את דעתו בדעות מעוותות על שבח הדם והמוות.
ואם להוסיף על האירוניה, את הספר התחלתי לקרוא בשעות הפנאי המועטות שהיו לי בשירות מילואים בהול של צו 8, כמו לרבים אחרים בתקופה האחרונה, אז מה לעשות, החיים באמת מורכבים, וכך הם כנראה יוסיפו להיות...
בסיום השיר של אלתרמן שנאמר כביכול מפיו של אותו חייל, המבקש רגעים לפני מותו לספר לאחות את סיפור המלחמה ההיא, ואלו השורות האחרונות בשיר:
וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.
הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.
שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,
שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.
וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.
אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!
















