בשנת 1934 הופיעה באחד העיתונים ידיעה קטנה על מותו של חייל בבית החולים של מרסיי שבצרפת. היה זה חייל שמת כתוצאה מהתקפת גזים באחד הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ובמותו כעת, 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה לחייל המת האחרון של מלחמת העולם הראשונה. ידיעה אזוטרית זו הולידה את השיר מכמיר הלב 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן שנכתב בתקופה בה שאט הנפש ממלחמת העולם הראשונה היה בשיאו והפציפיזם והתנועות האנטי-מלחמתיות התגברו בעולם. למהלך הזה תרם רבות הספר במערב אין כל חדש שנכתב כעשר שנים לאחר סיום המלחמה.

במערב אין כל חדש הוא מסוג הספרים שכוחם גדול דווקא בשל העובדה שנכתבו בגוף ראשון כאילו ביובש חסר פאתוס, בדיווח כמו-עיתונאי, בלי יומרות, אבל בכתיבה שיש בה אנושיות והתבוננות פנימית-עצמית מפוכחת. במערב אין כל חדש הוא סיפור דברים לקוני של זוועות המלחמה שמסיר את המסך וחושף את הברוטליות של המלחמה. ספר שמצליח לתאר כאילו לאחר-יד את התכהותם של החיים הצעירים שהזדקנו ונעשו ציניים לפני שהספיקו לעבור את שלב הנאיביות וההתלהבות שאמורים להיות מנת חלקם של נערים-גברים בסוף גיל העשרה, ואת קהות הרגש והרגישות של חיילים ששרדו שנים על שנים של הוויית מלחמה בלתי פוסקת.

במאמר מוסגר יש להדגיש כי לצערנו הדברים מורכבים ולא חד-ממדיים, שהרי למי שמנתח בדיעבד את ההיסטוריה מבין שלמרבה האירוניה דווקא הפציפיזם הגואה באירופה של שנות העשרים והשלושים והרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר היה אחד הגורמים שלבסוף הביאו לעולם מלחמה שהייתה נוראה אפילו יותר מזו הראשונה, וייתכן שבשל כך אלתרמן עצמו בהמשך השנים ובעיקר בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתייג מהרוח הפציפיסטית הטוטלית. ומכל מקום הספר הוא זעקת הכאב של הדור ההוא שנמחק פשוטו כמשמעו במלחמה, מי במוות מי בנכות נוראית ומי בצלקות נפשיות שלא הגלידו, והוא אכן מצליח לגעת ולטלטל כל אדם שלא שיבשו את דעתו בדעות מעוותות על שבח הדם והמוות.

ואם להוסיף על האירוניה, את הספר התחלתי לקרוא בשעות הפנאי המועטות שהיו לי בשירות מילואים בהול של צו 8, כמו לרבים אחרים בתקופה האחרונה, אז מה לעשות, החיים באמת מורכבים, וכך הם כנראה יוסיפו להיות...

בסיום השיר של אלתרמן שנאמר כביכול מפיו של אותו חייל, המבקש רגעים לפני מותו לספר לאחות את סיפור המלחמה ההיא, ואלו השורות האחרונות בשיר:

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.
הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.
שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,
שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

קראתי את הספר בתרגום משנת 1982 ומאוד נהנתי ממנו. נהנתי מהעברית ה'ישנה', מעושר השפה ומכך שהייתי צריכה להוריד את מהירות הקריאה ולהתעמק בכל שורה.
גם איכות בניית הספר binding)) היתה טובה. הדפים נתפרו והיה ניתן לראות את החלקים הפנימים שמחברים את הספר לכריכה- טכניקות שהיום כבר לא קיימות בהוצאות הגדולות. עם זאת איכות ההדפסה עצמה לא היה טובה כמו היום- אותיות היו מחוקות ובדף אחד היו חסרות כמה מילים בכמה שורות, והייתי צריכה לנחש אותן מההקשר.
אריך מריה רמרק היה חייל במלחמת העולם הראשונה, והוא ביסס את הספר על חוויותיו האישיות ומה שבאמת קרה בחזית. הספר יצא רק עשר שנים אחרי המלחמה והוא ניפץ את התדמית שהייתה לאנשים על הלחימה והצבא ושיקף את הזוועות שקורות במלחמה.
היה מעניין לקרוא על כלי הנשק, הטכנולוגיה ואסטרטגיות הלחימה הישנות ולדמיין איך נראתה הלחימה אז. לחימה ברובה עם חנית (ביונט), חמור ספרדי (אסטרטגיית הלחימה של הגרמנים- הנחת טייל בחטף בלילה), הפצצות מתותחים ופצצות גז (שהן פשע מלחמה היום). ניתן לראות כמה הטכנולוגיה השתנתה במהלך השנים, אבל האנשים, הרגשות והחוויות הנשארו זהות.

ספוילרים לעלילה

הספר מדגיש את ההבדל בין התפישה האימפריאליסטית שהייתה קיימת אז ובין המציאות בחזית. את התמימות, גאווה ותעמולה שהייתה לגבי מיהו חייל וההגנה על המולדת ומי שעומד בראשה. הספר מנפץ את התדמית הזאת תוך שאלת שאלות לגבי למה בכלל מתקיימת המלחמה, למה מי שאויב נחשב לאויב, מי מרוויח מהמלחמה, מי מאבד הכי הרבה, מי נלחם בפועל ומה עולה בגורלו של מי שמצליח לחזור מהמלחמה. למיטב ידיעתי אלה שאלות שלא נשאלו בקנה מידה רחב עד לצאת הספר, ולכן הוא היה מהפכני.
בספר הדמות הראשית- פאול מתנדב לצבא ונשלח לחזית להילחם עם בני כיתתו. הוא מקבל חופשה מהחזית וחוזר לביתו ומשפחתו. ניתן לראות את ההבדל בהיעדר התמימות ובבגרותו כשהוא חוזר.
הוא רואה ונזכר במי הוא היה לפני שנים אחדות, מה חשב שיקרה במלחמה- איך הוא יחזור גיבור מוערך. לעומת מה הוא מרגיש בפועל- בעיקר אשמה על כך שהוא בבית כשאחרים מתים בחזית, וניכור רב משאר האנשים שלא חוו וראו אבדות כמוהו. הוא מרגיש שלא יכול לספר ולהדאיג את קרוביו, ומרגיש שלא יכול לספר למכרים כי הם אינם מבינים. המורים שהטיפו לו להתנדב לצבא, מדברים על אסטרטגיות לחימה, איזה שטחים יש לכבוש וכו'. כשפאול מנסה להסביר להם כמה רעיונות אלה דמיוניים, הם מפקפקים ושוללים את דעתו וחוויותיו. הוא גם נחשף לפרופגנדה שיש בעורף כדי להצדיק את המלחמה ואת הסבל של כולם. כמו התפיסה ש"האוכל הכי טוב מגיע לחיילים" ולכן יש רעב וחוסר בקרב האזרחים. כשבפועל בחזית החיילים גם רעבים לפת לחם ויש תיאורים נרחבים על הרעב והניסיונות להשיג אוכל.
אריך מריה רמרק הבין והראה עוד אז את מה שידוע ונחקר היום לגבי פוסט טראומה, רגשות אשמה ואשמת השורד. היום ידוע שחיילים שחוזרים מהקרב לחופשה בביתם עם משפחתם וחבריהם- חווים פוסט טראומה באחוזים גבוהים יותר מאשר חיילים שיצאו להתרעננות בבסיסים רגועים ועורפיים יותר.
בנוסף ישנן שיחות מרובות על ההיררכיה בצבא והאנשים שמרוויחים ממנו. כשחיילים אחרים משתמשים בכח ובדרגה שלהם כדי לשלוט ולהעניש אחרים. חוסר ההבנה שלהם בנוגע לחזית ומציאות החיים שם- שמוסכמות חברתיות והיררכיה אינה חשובה כשהלוחמים רעבים, עייפים, פצועים ומורעלים מגז.
הרגשת הזמן משתנה בספר באופן שממחיש את תחושות החיילים. בהתחלה הזמן עובר לאט, כשכל קרב הוא מפחיד, חדש ומסעיר. לקראת סוף הספר השנים עוברות מהר, שגרת הלחימה הפכה לרגילה, התנאים הקשים כבר מוכרים, הקרב והלחימה שוב חוזרים, המוות קורה כל כך הרבה סביב פאול כך שיש צורך בפחות ופחות מילים. עד לכך שמותו של פאול עצמו הוא חלק מהשגרה הרגילה ולכן דווח כי "בגזרה המערבית אין כל חדש".
דירוג 5/5

שש בבוקר, בכבדות מקלפת את עצמי מהמיטה. להדליק את הקומקום, משחת שיניים, מקלחת. חוזרת למטבח הקומקום כבר רתח. מתיישבת במרפסת עם נס, שניים קפה שניים סוכר, שליש חלב, סיגריה #1. נוף צחיח של יהודה ושומרון, יולי עכשיו, הבקרים קרירים אך הגבהות כבר קירחות מצמחים, עומדות להן מתכוננות לחום שיבוא. אני זורקת על עצמי משהו שלא יהיה צמוד, חם, עושה ספירת מלאי בתיק ויוצאת לתחנת האוטובוס. קו 86, אריאל-פתח תקווה, שתי רוסיות מפטפטות, הן יורדות באזור התעשייה ברקן, כמה תיכוניסטים בדרך לבגרויות מועד ב' בפנים זועפות, עובדי מפעלים גפיהם גדולות בצורה מוזרה והרבה ערבים מהכפרים השכנים בדרך לאתרי בניה של האויב הציוני.
שבע, ברדיו אמרו שיש שלושה הרוגים בתאונת דרכים בצפון, שביתה בנמלים, מישהו התפטר, ויהיה חם מהרגיל. אני משרבבת את השפתיים: "ספרו לי משהו שאני לא יודעת" מצד שני, "הרי, כל יום אני מקפידה להקשיב לחדשות של שבע ".
אוזניות, Steve Reich, אחד המינימליסטים האלה. פותחת את הספר "במערב אין כל חדש". הספר האלקטרוני מראה שאני באמצע, אני משתדלת לקרוא לאט יותר. בעולם המקביל שלי, שבמציאות אורכו כארבעים קילומטר בכביש חמש, יש נוף ירוק, יש עצים, נהרות ומוות בכל פינה. בעולם המקביל, ילדים מנוכרים מעצמם, מהוריהם חיים את המלחמה. "הדור האבוד", קוראים להם, ילדים שיונקים את הויתם מעטיניה של המלחמה, נצמדים אחד לשני , מאמצים את הגרון, ונועצים את האצבעות חזק חזק באדמה.
שמונה, צעדה של עשר דקות מתחנת סגולה למשרד. השמש גבוהה, מתחיל להיות חם. לאורך הכביש עומדת קבוצה של ערבים, בבגדי עבודה ושקיות עם פיתות , אחריהם קבוצה של אריתראים לאלו אין שקיות, זה שוק העבודה. אוכלים אותי במבטים, אני מצמידה את התיק ודוחפת את הגלקסי שלוש עמוק לכיס.

"במערב אין כל חדש" הוא הספר הראשון בפרוייקט הקריאה של מלחמת העולם הראשונה שלי. ההתרשמות העיקרית שלי מהספר לאחר שעיכלתי אותו והרהרתי בו היא שהוא מדכא להפליא. לא בגלל תוכנו הקשה והכואב, התיאורים האותנטיים של סבלו של החייל הפשוט במלחמה, אובדן החיים הבלתי נסבל, אכזריותו של הסמל המתעלל בטירונים וטיפשותו של המורה הלאומני ששולח את כל הכיתה שלו ללשכת הגיוס להתנדב למלחמה בה כולם ייהרגו.
מה שדיכא אותי היא התחושה שאם ספר כזה לא יכול למנוע מלחמות ולעצור פוליטיקאים אווילים מלשלוח צעירים לשדה הקרב אז כנראה שדבר לא יכול. ותחושה זו הובילה אותי להרהורים עצובים לגבי חוסר הטעם וחוסר התוחלת שבאמנות בכלל ובספרות בפרט. מה הטעם באמנות בגדולתה אם היא לא יכולה להשפיע על המציאות ולו במעט. אם היא חסרת כל השפעה אז הרי אין כלל טעם לקרוא כאלה ספרים ומוטב להסתפק בחומרים אסקפיסטיים קלילים.
ממשיכה ל"הקץ לנשק".

מטלטל!!
לצערי מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם חלק מחוויות החייל- בעורף לא מבינים , המציאות בחזית לא ניתנת לתאור לאנשים שלא חוו את החזית , הגעגועים לנורמליות . לשמחתי מצד שני לשמחתי לא חוויתי את חווית המלחמה כפי שהיתה במלחמת העולם הראשונה או השניה , מלחמה טוטאלית ארוכה ומייאשת ,
מלחמתינו הן מלחמות אין ברירה (לפחות כך אני משכנע את עצמי ) והן קצרות יחסית (סה"כ לא הייתי במלחמה "אמיתית"
הקלומטראז' שלי הוא לבנון רצועת הבטחון, עזה , שטחים, חומת מגן , מלחמת לבנון השניה , והחיים "הרגילים" במדינה כמו שלנו)
ספר מומלץ וחשוב ולזכור שקודם כל אנחנו בני אדם .

אני חייבת להודות שבאתי בלי הרבה ציפיות מהספר. ספר קלסי שנכתב לפני כ- 90 שנים על מלחמה, בתרגום מלפני 3 עשורים לא הבטיח לי התחברות או הנאה מרובים. אבל בגלל שגדלתי בחינוך פולני יש קלסיקות שחייבים לכסות, כך הרגשתי.
הספר הדק הזה הוא אחד הספרים הטובים שקראתי. הגיבור הראשי פאול, התנדב להילחם יחד עם חבריו מהכיתה למלחמה בגיל 18 בעקבות עידודו הנמרץ של מורם. לאורך הספר מתוארים הרבה רגעים קשים וזוועות אך גם דברים משעשעים (למשל כמו שיחות השרותים). אני לא נוהגת לצטט מהספרים אבל הקטע הקצר הזה מתאר בצורה מדויקת את מהות הספר:
"מכל הסחורה הזו (דברים שנלמדו בביה"ס) לא נותר לנו הרבה. היא גם לא הועילה לנו. אך איש לא לימד אותנו בביה"ס כיצד מציתים סיגריה בגשם ובסערה, כיצד מבעירים מדורה בעצים לחים, ולא אמר שמוטב לנעוץ את הכידון בבטן, כי שם אינו נתקע כפי שהוא נתקע לפעמים בין הצלעות."
ספר חובה לקריאה.

קראתי את הביקורת של רג'י ונזכרתי בספר.

מגיל 17 עד גיל 22 בערך קראתי את כל ספרי רמרק שמצאתי זמינים - אולי 5, 7 ספרים. אז עוד קראתי ברוסית.
זה התחיל מהספר "שלושה חברים" שהוא ספר אדיר שאין כמותו, לא הרבה ספרים מאז ריגשו אותי במידה שהוא הצליח, ואף הצליח שוב הרבה מאוחר יותר, בגיל 25 בערך. ספר אנטימלחמתי שמשלב חברות הדוקה, רומנטיקה מדודה בדיוק-בדיוק, הומור יבש ומעולה. התאהבתי בסופר מספיק חזק בשביל למהשיך לספריו הבאים עוד ועוד.

אין ספק שהוא סופר אדיר בעיני. ביכולת התיאור החזק, היבש והמצמרר. אין רגשנות. אין מתיקות יתר. אין דרמות. יש תיאורים יבשים ומחשבות בעקבותיהם, שהופכים את הנשמה. כך הספר "שלושה חברים" מתחיל מכמה משפטים יבשים בסגנון "היה לי יומהולדת. נזכרתי שלפני מספר שנים בדיוק ביום הזה אחד החברים נפצע בבטן. כל היום הוא הקיע את נשמתו הקעות מדממות ובערב מת". זה לא ציטוט מדויק בכלל. אבל כמעט כמעט. קראתי את זה ואני זוכרת את המשפט כבר 14 שנים. עדיין פעורת פה.

התחלתי לקרוא את הביקורת ומיד עלתה בי אסוציאציה לספר הזה - משפט שזכרתי במדויק גם כאן. התחלתי לקרוא ביקורות נוספות בשביל להיזכר עוד. לא הבנתי כלום - איך יכולתי להתבלבל - זכרתי במדויק שהספר מדבר על מלחמת עולם שניה, ופה כתוב ראשונה. בדקתי ובדקתי ומצאתי.. הספר התבלבל לי עם ספר אחר , חזק לא פחות "עת לאהוב ועת למות" - על מלחמת עולם שניה, במבט של חייל גרמני שתוהה מה הוא עושה שם. ספר מדהים.
התחלתי לחפש את הציטוט שם - אבל הוא לא היה.
האסוציאציה הייתה מדוייקת הרבה יותר, הרבה יותר מכל עלילת הספר. מצאתי את השורות, אכן בספר הזה "במערב אין כל חדש".
תיאור של שבויי מלחמה רוסים, אכן מלחמת עולם ראשונה, מורעבים, מוחלשים, גונבים נוזלי אשפה בשביל לאכול אותם ( את הנוזלים).. עם בגדים מוכתמים בדם משלשולים..

אני באמת חושבת שאין סופר שיודע להעביר את המסר הפציפיסטי כמוהו.. את חוסר הפרופורציה של המלחמה.

סופר אדיר.

ספר מופת, המתאר את חייו של חייל גרמני בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה. הספר היה בזמנו מניפסט אנטי-מלחמתי. הסיפור מובא בקיצור, בצניעות, בצורה משכנעת. למרות הזמן שעבר, ולמרות התרגום המתיישן לעברית - עוצמת הספר עדיין ניכרת.

מה כבר אפשר להגיד?
סיפורו של חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, שמסופר בצורה פשוטה ישירה וללא הצטעצעות כלשהי.

מלחמה ארורה ומחורבנת כפי טבען של מלחמות.

היו לי הרבה דברים להגיד תוך כדי קריאה, על תאור ברור של איך נערים במלוא עלומיהם הופכים לבשר תותחים קצוץ.
איך כל זה קורה בגלל גחמותיהם של נפוליונים קטנים שרוצים לגדול ולהתרחב כאימפרטורים.

אבל זהו סיפור אחד של בחור אחד וחבריו שהולכים ונעלמים בתוך אש ועשן וחפירות ולך תדע למה ועל מה.

היו כאן אנשים שלא אהבו את הספר "פציפיסטי מדי". ולי קרה דבר מוזר, כשסיימתי וסגרתי את הספר פשוט בכיתי.