“בשנת 1934 הופיעה באחד העיתונים ידיעה קטנה על מותו של חייל בבית החולים של מרסיי שבצרפת. היה זה חייל שמת כתוצאה מהתקפת גזים באחד הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ובמותו כעת, 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה לחייל המת האחרון של מלחמת העולם הראשונה. ידיעה אזוטרית זו הולידה את השיר מכמיר הלב 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן שנכתב בתקופה בה שאט הנפש ממלחמת העולם הראשונה היה בשיאו והפציפיזם והתנועות האנטי-מלחמתיות התגברו בעולם. למהלך הזה תרם רבות הספר במערב אין כל חדש שנכתב כעשר שנים לאחר סיום המלחמה. במערב אין כל חדש הוא מסוג הספרים שכוחם גדול דווקא בשל העובדה שנכתבו בגוף ראשון כאילו ביובש חסר פאתוס, בדיווח כמו-עיתונאי, בלי יומרות, אבל בכתיבה שיש בה אנושיות והתבוננות פנימית-עצמית מפוכחת. במערב אין כל חדש הוא סיפור דברים לקוני של זוועות המלחמה שמסיר את המסך וחושף את הברוטליות של המלחמה. ספר שמצליח לתאר כאילו לאחר-יד את התכהותם של החיים הצעירים שהזדקנו ונעשו ציניים לפני שהספיקו לעבור את שלב הנאיביות וההתלהבות שאמורים להיות מנת חלקם של נערים-גברים בסוף גיל העשרה, ואת קהות הרגש והרגישות של חיילים ששרדו שנים על שנים של הוויית מלחמה בלתי פוסקת. במאמר מוסגר יש להדגיש כי לצערנו הדברים מורכבים ולא חד-ממדיים, שהרי למי שמנתח בדיעבד את ההיסטוריה מבין שלמרבה האירוניה דווקא הפציפיזם הגואה באירופה של שנות העשרים והשלושים והרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר היה אחד הגורמים שלבסוף הביאו לעולם מלחמה שהייתה נוראה אפילו יותר מזו הראשונה, וייתכן שבשל כך אלתרמן עצמו בהמשך השנים ובעיקר בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתייג מהרוח הפציפיסטית הטוטלית. ומכל מקום הספר הוא זעקת הכאב של הדור ההוא שנמחק פשוטו כמשמעו במלחמה, מי במוות מי בנכות נוראית ומי בצלקות נפשיות שלא הגלידו, והוא אכן מצליח לגעת ולטלטל כל אדם שלא שיבשו את דעתו בדעות מעוותות על שבח הדם והמוות. ואם להוסיף על האירוניה, את הספר התחלתי לקרוא בשעות הפנאי המועטות שהיו לי בשירות מילואים בהול של צו 8, כמו לרבים אחרים בתקופה האחרונה, אז מה לעשות, החיים באמת מורכבים, וכך הם כנראה יוסיפו להיות... בסיום השיר של אלתרמן שנאמר כביכול מפיו של אותו חייל, המבקש רגעים לפני מותו לספר לאחות את סיפור המלחמה ההיא, ואלו השורות האחרונות בשיר: וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ. שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה, שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט. וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט. וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה... לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!”

“שש בבוקר, בכבדות מקלפת את עצמי מהמיטה. להדליק את הקומקום, משחת שיניים, מקלחת. חוזרת למטבח הקומקום כבר רתח. מתיישבת במרפסת עם נס, שניים קפה שניים סוכר, שליש חלב, סיגריה #1. נוף צחיח של יהודה ושומרון, יולי עכשיו, הבקרים קרירים אך הגבהות כבר קירחות מצמחים, עומדות להן מתכוננות לחום שיבוא. אני זורקת על עצמי משהו שלא יהיה צמוד, חם, עושה ספירת מלאי בתיק ויוצאת לתחנת האוטובוס. קו 86, אריאל-פתח תקווה, שתי רוסיות מפטפטות, הן יורדות באזור התעשייה ברקן, כמה תיכוניסטים בדרך לבגרויות מועד ב' בפנים זועפות, עובדי מפעלים גפיהם גדולות בצורה מוזרה והרבה ערבים מהכפרים השכנים בדרך לאתרי בניה של האויב הציוני. שבע, ברדיו אמרו שיש שלושה הרוגים בתאונת דרכים בצפון, שביתה בנמלים, מישהו התפטר, ויהיה חם מהרגיל. אני משרבבת את השפתיים: "ספרו לי משהו שאני לא יודעת" מצד שני, "הרי, כל יום אני מקפידה להקשיב לחדשות של שבע ". אוזניות, Steve Reich, אחד המינימליסטים האלה. פותחת את הספר "במערב אין כל חדש". הספר האלקטרוני מראה שאני באמצע, אני משתדלת לקרוא לאט יותר. בעולם המקביל שלי, שבמציאות אורכו כארבעים קילומטר בכביש חמש, יש נוף ירוק, יש עצים, נהרות ומוות בכל פינה. בעולם המקביל, ילדים מנוכרים מעצמם, מהוריהם חיים את המלחמה. "הדור האבוד", קוראים להם, ילדים שיונקים את הויתם מעטיניה של המלחמה, נצמדים אחד לשני , מאמצים את הגרון, ונועצים את האצבעות חזק חזק באדמה. שמונה, צעדה של עשר דקות מתחנת סגולה למשרד. השמש גבוהה, מתחיל להיות חם. לאורך הכביש עומדת קבוצה של ערבים, בבגדי עבודה ושקיות עם פיתות , אחריהם קבוצה של אריתראים לאלו אין שקיות, זה שוק העבודה. אוכלים אותי במבטים, אני מצמידה את התיק ודוחפת את הגלקסי שלוש עמוק לכיס.”

“"במערב אין כל חדש" הוא הספר הראשון בפרוייקט הקריאה של מלחמת העולם הראשונה שלי. ההתרשמות העיקרית שלי מהספר לאחר שעיכלתי אותו והרהרתי בו היא שהוא מדכא להפליא. לא בגלל תוכנו הקשה והכואב, התיאורים האותנטיים של סבלו של החייל הפשוט במלחמה, אובדן החיים הבלתי נסבל, אכזריותו של הסמל המתעלל בטירונים וטיפשותו של המורה הלאומני ששולח את כל הכיתה שלו ללשכת הגיוס להתנדב למלחמה בה כולם ייהרגו. מה שדיכא אותי היא התחושה שאם ספר כזה לא יכול למנוע מלחמות ולעצור פוליטיקאים אווילים מלשלוח צעירים לשדה הקרב אז כנראה שדבר לא יכול. ותחושה זו הובילה אותי להרהורים עצובים לגבי חוסר הטעם וחוסר התוחלת שבאמנות בכלל ובספרות בפרט. מה הטעם באמנות בגדולתה אם היא לא יכולה להשפיע על המציאות ולו במעט. אם היא חסרת כל השפעה אז הרי אין כלל טעם לקרוא כאלה ספרים ומוטב להסתפק בחומרים אסקפיסטיים קלילים. ממשיכה ל"הקץ לנשק".”

“מטלטל!! לצערי מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם חלק מחוויות החייל- בעורף לא מבינים , המציאות בחזית לא ניתנת לתאור לאנשים שלא חוו את החזית , הגעגועים לנורמליות . לשמחתי מצד שני לשמחתי לא חוויתי את חווית המלחמה כפי שהיתה במלחמת העולם הראשונה או השניה , מלחמה טוטאלית ארוכה ומייאשת , מלחמתינו הן מלחמות אין ברירה (לפחות כך אני משכנע את עצמי ) והן קצרות יחסית (סה"כ לא הייתי במלחמה "אמיתית" הקלומטראז' שלי הוא לבנון רצועת הבטחון, עזה , שטחים, חומת מגן , מלחמת לבנון השניה , והחיים "הרגילים" במדינה כמו שלנו) ספר מומלץ וחשוב ולזכור שקודם כל אנחנו בני אדם .”

“בשנת 1934 הופיעה באחד העיתונים ידיעה קטנה על מותו של חייל בבית החולים של מרסיי שבצרפת. היה זה חייל שמת כתוצאה מהתקפת גזים באחד הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ובמותו כעת, 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה לחייל המת האחרון של מלחמת העולם הראשונה. ידיעה אזוטרית זו הולידה את השיר מכמיר הלב 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן שנכתב בתקופה בה שאט הנפש ממלחמת העולם הראשונה היה בשיאו והפציפיזם והתנועות האנטי-מלחמתיות התגברו בעולם. למהלך הזה תרם רבות הספר במערב אין כל חדש שנכתב כעשר שנים לאחר סיום המלחמה. במערב אין כל חדש הוא מסוג הספרים שכוחם גדול דווקא בשל העובדה שנכתבו בגוף ראשון כאילו ביובש חסר פאתוס, בדיווח כמו-עיתונאי, בלי יומרות, אבל בכתיבה שיש בה אנושיות והתבוננות פנימית-עצמית מפוכחת. במערב אין כל חדש הוא סיפור דברים לקוני של זוועות המלחמה שמסיר את המסך וחושף את הברוטליות של המלחמה. ספר שמצליח לתאר כאילו לאחר-יד את התכהותם של החיים הצעירים שהזדקנו ונעשו ציניים לפני שהספיקו לעבור את שלב הנאיביות וההתלהבות שאמורים להיות מנת חלקם של נערים-גברים בסוף גיל העשרה, ואת קהות הרגש והרגישות של חיילים ששרדו שנים על שנים של הוויית מלחמה בלתי פוסקת. במאמר מוסגר יש להדגיש כי לצערנו הדברים מורכבים ולא חד-ממדיים, שהרי למי שמנתח בדיעבד את ההיסטוריה מבין שלמרבה האירוניה דווקא הפציפיזם הגואה באירופה של שנות העשרים והשלושים והרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר היה אחד הגורמים שלבסוף הביאו לעולם מלחמה שהייתה נוראה אפילו יותר מזו הראשונה, וייתכן שבשל כך אלתרמן עצמו בהמשך השנים ובעיקר בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתייג מהרוח הפציפיסטית הטוטלית. ומכל מקום הספר הוא זעקת הכאב של הדור ההוא שנמחק פשוטו כמשמעו במלחמה, מי במוות מי בנכות נוראית ומי בצלקות נפשיות שלא הגלידו, והוא אכן מצליח לגעת ולטלטל כל אדם שלא שיבשו את דעתו בדעות מעוותות על שבח הדם והמוות. ואם להוסיף על האירוניה, את הספר התחלתי לקרוא בשעות הפנאי המועטות שהיו לי בשירות מילואים בהול של צו 8, כמו לרבים אחרים בתקופה האחרונה, אז מה לעשות, החיים באמת מורכבים, וכך הם כנראה יוסיפו להיות... בסיום השיר של אלתרמן שנאמר כביכול מפיו של אותו חייל, המבקש רגעים לפני מותו לספר לאחות את סיפור המלחמה ההיא, ואלו השורות האחרונות בשיר: וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ. שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה, שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט. וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט. וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה... לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!”

“שש בבוקר, בכבדות מקלפת את עצמי מהמיטה. להדליק את הקומקום, משחת שיניים, מקלחת. חוזרת למטבח הקומקום כבר רתח. מתיישבת במרפסת עם נס, שניים קפה שניים סוכר, שליש חלב, סיגריה #1. נוף צחיח של יהודה ושומרון, יולי עכשיו, הבקרים קרירים אך הגבהות כבר קירחות מצמחים, עומדות להן מתכוננות לחום שיבוא. אני זורקת על עצמי משהו שלא יהיה צמוד, חם, עושה ספירת מלאי בתיק ויוצאת לתחנת האוטובוס. קו 86, אריאל-פתח תקווה, שתי רוסיות מפטפטות, הן יורדות באזור התעשייה ברקן, כמה תיכוניסטים בדרך לבגרויות מועד ב' בפנים זועפות, עובדי מפעלים גפיהם גדולות בצורה מוזרה והרבה ערבים מהכפרים השכנים בדרך לאתרי בניה של האויב הציוני. שבע, ברדיו אמרו שיש שלושה הרוגים בתאונת דרכים בצפון, שביתה בנמלים, מישהו התפטר, ויהיה חם מהרגיל. אני משרבבת את השפתיים: "ספרו לי משהו שאני לא יודעת" מצד שני, "הרי, כל יום אני מקפידה להקשיב לחדשות של שבע ". אוזניות, Steve Reich, אחד המינימליסטים האלה. פותחת את הספר "במערב אין כל חדש". הספר האלקטרוני מראה שאני באמצע, אני משתדלת לקרוא לאט יותר. בעולם המקביל שלי, שבמציאות אורכו כארבעים קילומטר בכביש חמש, יש נוף ירוק, יש עצים, נהרות ומוות בכל פינה. בעולם המקביל, ילדים מנוכרים מעצמם, מהוריהם חיים את המלחמה. "הדור האבוד", קוראים להם, ילדים שיונקים את הויתם מעטיניה של המלחמה, נצמדים אחד לשני , מאמצים את הגרון, ונועצים את האצבעות חזק חזק באדמה. שמונה, צעדה של עשר דקות מתחנת סגולה למשרד. השמש גבוהה, מתחיל להיות חם. לאורך הכביש עומדת קבוצה של ערבים, בבגדי עבודה ושקיות עם פיתות , אחריהם קבוצה של אריתראים לאלו אין שקיות, זה שוק העבודה. אוכלים אותי במבטים, אני מצמידה את התיק ודוחפת את הגלקסי שלוש עמוק לכיס.”

“"במערב אין כל חדש" הוא הספר הראשון בפרוייקט הקריאה של מלחמת העולם הראשונה שלי. ההתרשמות העיקרית שלי מהספר לאחר שעיכלתי אותו והרהרתי בו היא שהוא מדכא להפליא. לא בגלל תוכנו הקשה והכואב, התיאורים האותנטיים של סבלו של החייל הפשוט במלחמה, אובדן החיים הבלתי נסבל, אכזריותו של הסמל המתעלל בטירונים וטיפשותו של המורה הלאומני ששולח את כל הכיתה שלו ללשכת הגיוס להתנדב למלחמה בה כולם ייהרגו. מה שדיכא אותי היא התחושה שאם ספר כזה לא יכול למנוע מלחמות ולעצור פוליטיקאים אווילים מלשלוח צעירים לשדה הקרב אז כנראה שדבר לא יכול. ותחושה זו הובילה אותי להרהורים עצובים לגבי חוסר הטעם וחוסר התוחלת שבאמנות בכלל ובספרות בפרט. מה הטעם באמנות בגדולתה אם היא לא יכולה להשפיע על המציאות ולו במעט. אם היא חסרת כל השפעה אז הרי אין כלל טעם לקרוא כאלה ספרים ומוטב להסתפק בחומרים אסקפיסטיים קלילים. ממשיכה ל"הקץ לנשק".”

“מטלטל!! לצערי מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם חלק מחוויות החייל- בעורף לא מבינים , המציאות בחזית לא ניתנת לתאור לאנשים שלא חוו את החזית , הגעגועים לנורמליות . לשמחתי מצד שני לשמחתי לא חוויתי את חווית המלחמה כפי שהיתה במלחמת העולם הראשונה או השניה , מלחמה טוטאלית ארוכה ומייאשת , מלחמתינו הן מלחמות אין ברירה (לפחות כך אני משכנע את עצמי ) והן קצרות יחסית (סה"כ לא הייתי במלחמה "אמיתית" הקלומטראז' שלי הוא לבנון רצועת הבטחון, עזה , שטחים, חומת מגן , מלחמת לבנון השניה , והחיים "הרגילים" במדינה כמו שלנו) ספר מומלץ וחשוב ולזכור שקודם כל אנחנו בני אדם .”