ביקורת ספרותית על אני הורג מאת ג'ורג'יו פאלֶטי
ספר טוב

---

ז'אן לו ורדיה הוא רק שדרן רדיו שעלה לשדר את התוכנית שלו כמידי יום, אף אחד לא חשב שהתוכנית הזו תשנה את כל סדר היום של תושבי מונטה קרלו ושל כמה חבר'ה מארה"ב.

במהלך התוכנית, שמטרתה היא השמעת מוזיקה טובה בין שיחה לשיחה עם מאזינים הצריכים עצות, מתקבלת שיחה עם קול מעוות שמספר כי הוא הולך לרצוח היום, כשנשאל מדוע הוא רק מציין שהסיבה היא כי 'אני הורג'. ההתעלמות מהשיחה והאיום הופכים לפחד יום אחרי כאשר מתגלות שתי גופות של גבר ואישה אשר נשחטו ועור פניהם הוסר מעצמותיהם באופן מעוות ונלוז. כאשר מחברים את הרצח לשיחה שבוצעה לרדיו ערב לפני מתחיל מצוד אחר הרוצח הנתעב תוך המשך גביית קורבנות רבים ללא רחם.

הסוף לא ממהר להגיע. צריך לזכור שאנו מדברים על ספר בעל למעלה מ500 עמודים ואומנם מדובר בספר מתח עדיין קשה לעיתים להישאר מתוח כאשר יש לך סך כזה של עמודים עוד לקרוא. אמנם זהות הרוצח, המפתיעה יש לומר, מגיעה לקראת השליש השני של הספר הוא לא נגמר וממשיך בעלילותיו השונות שכוללות סיפור אהבה וסיפור נוסף שמתנהל באופן כביכול לא קשור על פרשת סמים שבסופו של דבר גם מתחברת לנו לעלילת הספר.

הדעות שלי מאד חצויות בנוגע לספר. מצד אחד אהבתי את הספר מאד כי הוא כן הצליח למתוח אותי ברגעים מסוימים, וכן הצליח להגעיל אותי מעט ולחשוב מעבר לקופסא אבל מצד שני השתלשלות האירועים מעט כבדה מכיוון שחוץ מהסיפור על מצוד אחר הרוצח משולבים בספר גם עוד שני סיפורים שונים שבעצם משולבים בעלילה הראשית אך יכלו גם לא להיכלל בספר הזה וזה לא היה גורע ממנו במאום.

עלילת הרצח עצמה והפסיכולוגיה שאנו נכנסים אליה עם כל ספר מתח שמדבר על רוצח סדרתי ובכלל רוצח כלשהו שרוצח למען מטרה כלשהי שרק הוא מבין ויודע היא מוכרת לכולנו - כולנו יודעים שבסופו של דבר מאחורי המוח המעוות של הרוצח עומד איזשהו מאורע עבר, עם קורטוב של טראומה שהשפיע עליו בהווה שגרם לו לבצע את הפשעים שביצע. גם כאן בסופו של דבר אנו אולי מצליחים לגלות בעצמנו מה הוביל את הרוצח לרציחות וגם אם לא כאשר מגלים לנו בסוף הספר על התהליך והסיבה אנו מהנהנים ואומרים לעצמנו 'נו ברור זה היה שם כל הזמן'.הרי כך זה עובד. וזה ה"יופי" שבאבסורד - בסופו של דבר כלל הרציחות מבוצעות מתוך מקרה בעבר, מתוך מקום של נקמה/רצון לשפר את העולם על פי מוחו של הרוצח/דרך לסדר את המעוות בחייו או להשלים את החסר לו. אנו בתור אנשים 'נורמלים' אולי לעולם לא נצליח להיכנס למוח מעוות של אדם, כי פשוט המוח שלנו לא חושב בדרך שלו, אבל אנו כן נצליח להתחבר לרוצח בדרך כלשהי ול"הבין" את המהות של הרציחות. זה היופי לעיתים בספרי מתח מהסוג הזה של רוצחים סדרתיים ורוצחים בפרט שהם מצליחים להביא את הקוראים להיכנס לעולם הרצח, לעולם קשה להבנה וגורמים להיות לו קל יחסית להבנה. כך גם מצליח הספר הזה וזה מעניין מאד ומוסיף נקודה נוספת לזכות הסופר.

חוץ מכך אני אחזור על זה שוב - אלא אם כן זה ספר של סטיבן קינג שום דבר לא מצדיק ספר מתח בעל יותר מ350 עמודים ובטח ובטח כשהוא גולש כבר מעבר ל500 עמודים, נקודה.

ממליצה למי שחיפש ספר מתח להנות ממנו ליומיים, שלושה הקרובים מכיוון שאין ספק שנעשתה כאן עבודה מעולה למרות המריחה של העלילה.

*התוודעתי עכשיו למותו של הסופר ב4 ליולי השנה מסרטן הריאות, ממש לפני פחות מחודש, ואני מביעה עם תנחומיי ומודה לו על פועלו ועל ספריו.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על אני הורג