ביקורת ספרותית על אני הורג מאת ג'ורג'יו פאלֶטי
ספר בסדר

---

מרשים ביותר! לא, לא הספר, אלא הביקורת המהללת והשקרית שמגדירה את הספר כסוג של יצירת מופת.
צדק אלון כשכתב בביקורתו, שהספר פומפוזי, מלא פאתוס ועשיר בדימויים מגוחכים (לא בדיוק בלשון זו, אבל בקירוב). נכון שהסופר איטלקי, אז מותר לו, אבל עם מעט איפוק ועורך חכם היינו מקבלים ספר קצת יותר טוב (קצת, אמרתי, שום דבר לא היה מביא את הספר הזה להיות ספר משובח).

520 עמודים בשביל ספר מתח, מעוררים חשד שיש שם כמה פרטים מיותרים. נכון שהתרגלנו לטרילוגיה המפורסמת ההיא, ששוקלת די הרבה ונכרתו בגללה לא מעט עצים ביערות הגשם, אבל בספר הנוכחי זהותו של הרוצח מתגלה כבר בעמוד 367, אז מה אנחנו עושים עם עוד מאה שישים עמודים? מה?
אני אגיד לכם מה. מחכים לאיזה טוויסט ענק שיוכיח לנו שהרוצח הוא מישהו אחר בכלל. ואין כזה טוויסט. מה שיש לנו הוא סיפור צדדי, מן נספח לסיפור הראשי, שמעניין הרבה פחות ויש לו נגיעה כלשהי לסיפור הראשי. אבל בינינו, זה כבר פחות מעניין. זה כמעט כאילו הבטיחו לכם ריאיון עם מלכת אנגליה ובזמן שנותר נותנים לכם להפגש עם הסייס הראשי. אז בסדר, בהזדמנות אחרת זה היה מתקבל על הדעת, אבל אחרי החוויה הראשית זה בהחלט מיותר.
על מה הספר בעצם? על רוצח סדרתי שרוצח אנשים באופן מזוויע ומשחית את פניהם באופן עוד יותר מזוויע. למה? יש פה איזה רקע פסיכולוגיסטי, שמגובה ברשימת התודות הארוכה שמוקדשת בחלקה לכל הפסיכיאטרים שעזרו לסופר לבנות את דמותו של הרוצח. הרוצח עולה לשידור של רדיו מונטה קרלו בתוכנית הכי פופולארית ומפחיד נורא את כל נערי השעשועים העשירים והמפורסמים של הנסיכות הקטנה מונאקו.

*****ספויילר, או רבע ספויילר, ולמי שלא רוצה לקרוא שימשיך הלאה לקטע הבא. הספר הזה שייך לז'אנר ספרי המתח שבו הרוצח מוכר לכם. לכן מפתיע שהסופר אינו מפתח את דמותו המוכרת ומשאיר אותה שטחית וקרטונית, מה שפוגם קשות בהפתעה כשהאמת מתגלה. לא נראה לי שהייתה לסופר מצוקת מקום. מקסימום הספר היה מאגד 600 עמודים. במקום זה, הוא מפתח כל מיני סעיפי משנה וסיפורי משנה שלא ממש מעניינים.***** נגמר הספויילר, אתם יכולים לחזור, רבותי.

כרגיל, מככב גם בספר הזה בלש מיוסר. כל הגיבורים בספר מיוסרים מאוד. כולם חוו טרגדיות משפחתיות חמורות ויוצאות דופן. ומשום מה, קשה לחוש כלפיהן אמפתיה, סימפטיה או חמלה. ולמה?
ככה.
איך להגיד את זה...
הספר הזה כתוב באופן כה בינוני, התיאורים שלו אבסורדיים למדי, מיגוון הקלישאות שהוא מכיל הוא גרנדיוזי עד כדי כך שמתחשק לנו לצחוק. ולא, לא בגלל שהספר כתוב בהומור, אלא בגלל העדר ההומור שבו. כשהסופר כותב איזו הברקה, כביכול, אנחנו ממש יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים שמוחא הסופר לעצמו. ומכיוון שעל הכריכה האחורית ישנו ציטוט המכתיר את הסופר כ"בעל קול פיוטי זוהר" אני מתחילה לחשוש שאולי אינני מצליחה לקלוט את הזוהר הזה.

נשאלת השאלה, למה לא הפסקתי באמצע הקריאה?
קודם כל, ספר מתח קשה להפסיק לקרוא כי הפתרון המובטח מושך אותנו בעבותות דרך מאות העמודים הללו, וחוץ מזה, בכריכה האחורית כתוב שהספר נמכר במיליוני עותקים, ואני חושבת לעצמי, מיליוני אנשים קראו ואהבו ורק לך, אפרתי, יש טענות???

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על אני הורג