ביקורת ספרותית על יסתובב לו העולם הגדול - ספריה לעם #666 מאת קולום מק'קאן
ספר מעולה

---

"הוא חשב על בטנו כעל קערת מים. אם יטעה, הקערה תאזן את עצמה"

המשפט הזה, מתאר את התחושה של הלוליין פיליפ פטי בזמן הליכה על כבל בין מגדלי התאומים.
הלוליין פיליפ פטי הוא אמיתי, גם ההליכה על הכבל אמתית, גם מגדלי התאומים היו אמתיים לגמרי ב 1974.

חוץ מזה הספר בדיוני לחלוטין. אני מניחה שגם הדימוי של קערת המים.
והדימוי הזה, כמו תיאורים אחרים בספר, פרש לי בראש מניפה של זיכרון.
אומרים שריח עושה את זה, ניגש ישר למאגר הזיכרונות בלי לעבור דרך הצינורות המקובלים
אבל גם המילה הכתובה יכולה לעשות את זה לפעמים, כשהיא מדוייקת כמו ריח.

כשהייתי בת שש או שבע רציתי להיות לוליינית.
עמדתי על מעקה המרפסת של הקומה השלישית. לא לבד, עם חניך צעיר ממני בשנתיים, וניסיתי עמידת מאוזן.
הצלחתי.
אם השכנה ממול לא הייתה רואה ומדווחת לאמא שלי, אולי הייתי מגיעה לקרקס ומסלול חיי לא היה כולל כורסה, מחשב ומשקל עודף.
אני עדיין מאמינה שמי שלא מפחד לא נופל, רק שעכשיו אני פוחדת אפילו לעמוד על שרפרף.

את הסיפור הזה יצא לי לספר לא פעם. אבל כשקראתי את הקטע על פיליפ פטי חזרה אלי ההרגשה, לא הסיפור. הרגשתי את כוחו של הרגע, את מתיחת גבולות העצמי.
הייתי על המעקה.

התלבטתי מאוד כשניסיתי לדרג את הספר הזה.
מצד אחד יש בו הרבה מעבר לחמישה כוכבים, הרבה מעבר לדמעות, כי די פשוט לגרום לי לבכות, לפעמים פשוט מדי.
ישנם משפטים עוצרי נשימה, מחסירי פעימה ולא כמטבע לשון, אלא כאותה תחושה ראשונית, לופתת איברים פנימיים, שטבעה את מטבע הלשון הזה.

ומצד שני, כמכלול, משהו לא התחבר לי.
אחרי שקראתי את השורות האחרונות וסגרתי את הספר לא עצרתי לדקת דומיה ולא אמרתי לעצמי "וואו, (אנחה), איזה ספר". זה קרה המון פעמים באמצע ומשום מה לא בסוף. לא במבט לאחור.

בחרתי בחמישה כוכבים בזכות אותן מניפות זיכרון שנפתחו בי, שגרמו לי להזדהות כמעט עם כל דמות מספרת. זה תמיד קשה ברומן רב קולי והפעם דרש לוליינות רגשית מיוחדת. לא מן הסוג שצריך לקום בשבילו מהכורסה, ובכל זאת לוליינות.

אבל לא רק בזכות הפנינים הפזורות בו הספר הזה מעולה בעיני, אלא גם ובעיקר בזכות הפרק הראשון. תשעים עמודים המספרים את סיפורו של קוריגן - נזיר אירי יוצא דופן. תשעים עמודים שאחריהם לקחתי פסק זמן של יום, כדי לשאוף אוויר.
נו, אני אשתמש שוב במטבע השחוק – תשעים עמודים עוצרי נשימה.

לא זכור לי שקראתי משהו קרוב יותר למה שאני מרגישה כלפי אמונה, אם כי אצלי זוהי רק דעה סבילה ומודחקת ואצל קוריגן אורח חיים מחייב.
האמונה בעיניו היא משהו אינטימי, היא מתכלה כשממסגרים אותה, היא נועדה להציק, להיבדק, להתגלות ביופי חסר פניות הנמצא בכל מקום, במיוחד בביבים.

קשה לי כל כך להתמודד עם המעט שאני יודעת על העולם הזה, אבל עמוק בלב אני חושבת ומרגישה כמו קוריגן – שלהיות בעולם, לראות ולקבל אותו כפי שהוא ולנסות להיות טובים, עד כמה שאפשר, זוהי התכלית ולא רק מסדרון בדרך לגן עדן.

לא שאני מצליחה לעשות עם זה משהו, אבל גם לכישלון ולפחד יש מקום בתפיסה האוטופית הזאת.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על יסתובב לו העולם הגדול - ספריה לעם #666