אני חיה עם פחד גבהים. לא ברמה המחייבת אישפוז או תרפיה קוגניטיבית - סתם מטרד שבחיי יומיום מחייב אותי לעתים לשיחות מוטיבציה עם עצמי. העובדה שהיה לי קשה למדי לקרוא חלק מהתאורים המתוארים בספר הזה - את צעידתו-להטוטיו-מרוצתו של פיליפ פטי ב 1974 על כבל המתוח בין שני מגדלי התאומים (כן, אלה מתמונות המטוסים המתנפצים עליהם) אומרת הרבה לזכות יכולת הכתיבה והתאור של מק'קאן. הוא עשה זאת מספר פעמים - גרם לי לראות את התמונה כאילו היתה חלק מעולמי, למרות שכמובן היא כלל לא.
השימוש בארוע מכונן ובהתייחסות לחיי הגיבורים על רקע הארוע הזה אינו חדש או מקורי במיוחד. מק'קאן הופך את הארוע - האמיתי בתוך הסיפור שכולו בדיוני - למין קטליזטור לחיי ורגשות הגיבורים. הסיפור עוסק במספר אנשים, שלכאורה אין שום קשר בינהם ובמה שארע להם באותה תקופה, וגם אחריה. מהבחינה הזאת הסיפור הוא סוג של סאגה המתארת את הגיבורים מבפנים - דרך עינהם - ומבחוץ, דרך עיני האחרים. אבל זה לא הכל.
הספר הזה עוסק במקביל בהתבוננות חיצונית ופנימית. הוא מתאר את הגיבורים שיכלו להיות אנחנו מכל בחינה - גם אם מדובר באנשים שחיים בשולי החברה, באנשים שמעשה אחד שלהם מגדיר אותם והם אינם יכולים להחלץ ממנו, וגם בהתבוננות חדה וממוקדת בדברים החשובים של החיים: "יש אנשים שחושבים שאהבה היא סוף הדרך, ושאם התמזל מזלך ומצאת אהבה, את תישארי שם. אחרים אומרים שהיא נהפכת לצוק ממנו עפים אל התהום, אבל רוב האנשים שלא נולדו אתמול יודעים שהיא דבר שמשתנה מיום ליום, תלוי כמה נלחמים למענה, איך זוכים בה, כמה נאחזים בה, אם מאבדים אותה, אבל לפעמים היא לא קיימת מלכתחילה"
קשה לי מאד להגדיר את הספר הזה. הרגשתי שאני חווה חווייה מיוחדת ומרגשת עם קריאתו. זה לא הסיפור, אלא החיבור בין כל המרכיבים - ההרגשה לפעמים של אמת צלולה כבדולח שמבצבצת מתוך הסיפור, והרגעים האלה היו מופלאים ממש. "יש דבר אחד שאתה צריך לדעת על מלחמה, בן: אל תלך!"
ומה לא? לפעמים הסיפור מסתבך שלא לצורך, לפעמים סוג של פיתרון שהוא בוחר לדמויותיו אינו קביל וגורם לקושי לקבל את הסיפור.
יאהבו אותו האוהבים להפליג בדמיונם, אלה המוכנים לראות מעשים גדולים נעשים בידי אנשים רגילים, וכאלה המוכנים ללכת בעקבות הסופר למקומות שלא היו בתכנון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
