ביקורת ספרותית על לנצח - בני האלמוות #1 מאת אליסון נואל
בזבוז של זמן

---

אני זוכרת טוב מאוד את הרגע שבו התחלתי לקרוא את הספר.
זה היה יום סגרירי. ערפל כבד מחוץ לחלונות הכיתה ושלוליות עמוקות בחוץ. הייתי היחידה בכיתה. הראשונה שהגיעה אחרי שיעור ספורט שהיה, אם להגדיר בלשון המעטה, נורא נורא נורא. הייתי מדוכאת, בקושי חנקתי את הדמעות ומזג האוויר הקודר בחוץ לא שיפר את המצב.
כשאני במצב רוח כזה יש רק שני דברים שיכולים להרגיע אותי. או לטייל בחוץ ולהסתובב בין העצים (ואולי אף לעבור את הגדר אל עץ הדומים שלי, במקרים חמורים), שקועה במחשבות עם דמעות זולגות על הלחיים עד שלבסוף מטיילים חוטי מחשבותיי אל נושאים יותר נעימים, כמו שלושת המוסקטרים לדוגמא. או שאני מתיישבת וקוראת ספר מעניין, מתנתקת מהעולם האומלל ונכנסת לעולם אחר, טוב הרבה יותר. (אין טעם לכתוב, כל הסיפורים יוצאים לי דכאוניים)
אלא מה, בגלל הגשם ובוץ והערפל, לא יכולתי ממש לצאת לטייל בין הצמחים. וכבר כמעט חודש שהייתי שקועה ב"מחסום קריאה" חמור, ולא יכולתי להתרכז היטב באף ספר!
ואז ראיתי את הספר, מציץ אליי משולחנה של אחת מחברותיי. בזכרי את אישורה לקריאה בהפסקה הקודמת, נטלתי את הספר בידיי הרועדות והתחלתי לקרוא.
אני חייבת להתחיל את הביקורת האקטואלית בשבח. נואל הצליחה להוציא אותי מהמשבר. הספר כבש אותי בהתחלה. הצליח להעניק לי את תחושת השאיבה לעולם זר שכה התגעגעתי אליה. הכול היה טוב. גיבורה בטראומה אחריי שכל משפחתה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית, והיא מתקשה להשתקם, מסתתרת מכל העולם. שני חברים דחויים מהחברה ונאמנים (יחסית), מורה עצוב. התחלה נהדרת. עד שחברותיי הגיעו לכיתה אני כבר הייתי אלפי קילומטרים מאותו חדר כיתה על הגבעה.
ואז מגיע דיימן...
מרגע שמגיע דיימן כל הספר מדרדר במהירות. סיבוכי אהבה, לבבות שבורים, התמכרות מגוחכת לאלכוהול, עד לשפל הגדול כש"אמת המסתורית" (חצוצרות!) מתגלה!
כמה אינפנטיליות, כמה קריקטוריסטיות, כמה פספוס... זה מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. מספר עם פוטנציאל ענקי הוא הפך לעוד ספר דביק ומגעיל שאינו מכיל דבר מלבד נשיקות וחיבוקים בין הגיבורה לגיבור, שמתרפסת מול כל מבט שלו בעוד הוא משתעשע בה כרצונו ומניחה לו לשלוט בה כבובה על חוטים. אה, ואל תשכחו את החברה האנוכית.
בשלב כלשהו כבר נמאס לי כל כך מהגיבורה חסרת האופי והמאהב המבחיל והאנוכי לטעמי שרציתי פשוט להשליך את הספר ולהפסיק לקרוא, אך אני, כידוע, יקשה עליי מאוד לנטוש ספר באמצע ולא לחוש רגשות אשמה ותחושה מוחמצת לשארית חיי.
אולי אם היו מביאים לי סופר טוב ומוכשר (לא קיטשי בשום אופן!), שהיה לוקח את תחילת הספר, ומייצר לה סוף ואמצע ראויים, זה היה אחד מספרי הנוער הטובים שקראתי. כשקראתי את התקציר, היות שמעט נמאס לי מפנטזיה, התפללתי חרש וטיפחתי בלבבי את התקווה הקלושה שאולי המראות שמסופר שהיא רואה הם בעצם הזיות, תוצאה מפגיעה מוחית ופסיכולוגית בעקבות תאונת הדרכים. והספר הוא על גילוי הפגיעה וההתמודדות איתה. איזה ספר מעולה ומקורי (יחסית) היה זה אז!
אז סיימתי את הספר? סיימתי. נהניתי ממנו? לא ממש. חשתי תחושת מיאוס? חשתי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלהכניס את הספר לאותה קטגוריה כסדרת "דמדומים"? לא יכולתי. אני אקרא את הספר השני? אולי. לא בטוח. לא נראה לי.
בקיצור, עצה שלי, אל תבזבזו את זמנכם על הספר הזה. יש ספרים הרבה יותר טובים הראויים לשעות ולאנרגיה שתשקיעו בקריאתו.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על לנצח - בני האלמוות #1