ביקורת ספרותית על לנצח - בני האלמוות #1 מאת אליסון נואל
בזבוז של זמן

---

נואל יקירתי, אם החלטת להעתיק ספר, למה דמדומים? לפחות היית עושה בשכל כמו ורוניקה רות או אלי קונדי. "משחקי הרעב" זה מושא העתקה ראוי! דמדומים... מה לעזאזל עבר לך בראש?
טוב, את זה אני יכולה לנחש.

"וואו, דמדומים הוא ספר כל כך נפלא, כל כך לא חולני, קיטשי, דביק ופתטי! הלוואי שאני הייתי יכולה לכתוב ספר כזה.
הו, אני יודעת! אני אכתוב את הספר מנקודת המבט של אדוארד! אבל אני אהפוך אותו לבת כדי שאני אוכל להזיל ריר יחד איתה על מושא האהבה החדש. ואותו אני אעשה עוד יותר חתיך מאדוארד. בכל פעם שהוא יופיע, אני אתאר את גופו מחדש כ"סקסי" ו"מדליק" כדי שאם, במקרה וחס וחלילה, הקוראים ישכחו את חצי העמוד של התיאור הראשוני שלו, הם יוכלו להיזכר.
רגע, אבל אוור גם תקרא מחשבות? זה יהיה העתק מדויק של דמדומים! אי אפשר לעשות את זה! אני מקורית! אני ייחודית!
הו, יש לי רעיון מעולה! היא תוכל לראות הילות של אנשים, לקרוא את המחשבות שלהם וגם את העבר שלהם! את זה אדוארד לא יכול לעשות, הא, מאייר? וחוץ מזה, הם לא ערפדים בני אלמוות, כי אני מקורית וייחודית, אלא בני אלמוות ששותים נוזל אדום. ובמקום שתי חברות הכי טובות, יהיו לאוור חברה וידיד. זה לגמרי שונה! אה, אבל אז הידיד שלה לא יוכל להזיל ריר על דיימן איתי ועם אוור ועם החברה השנייה. טוב, אז נעשה אותו הומו. ככה אני אהיה גם מקורית וגם נאורה.
ועכשיו, כשאני חושבת על זה, למה לא להעתיק ספר אחד כשאפשר להעתיק מכמה ספרים? אבל אני אעשה את זה בשושו, בפרטים הקטנים, כדי שלא ישמו לב. תהיה לה כלבה בשם buttercup. אבל זו תהיה כלבה, ולא חתול. אז זה לא כמו buttercup של פרים. וכדי להיות עוד יותר מתוחכמת אני אשתול רמזים מטרימים מפגרים כמו אזכור של Evanescence כי יש להם שיר שנקרא My Immortal, או "הבאנשיז" (באמת שאין לי מושג מי אלה) שבשיריהם יש "הד לסיפורים איריים על רוחות רפאים". או השם של אוור. וואו, אני כל כך חכמה. ומקורית. וייחודית. אני אוהבת את עצמי. ואת דיימן הסקסי והמדליק."

אז נתחיל מהשם הנוראי, שלרוע המזל הוא לא הדבר הכי נוראי בספר. במקורו, שימוש במדרש שם יכול להוסיף מרבד נוסף לעלילה, כמו הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון", אבל 'אוור' זה פשוט טיפשי. כאילו, "היי, אי פעם, מה נשמע?"

הכתיבה. אוי, הכתיבה. היא כל כך בוסרה ונוראית. יש לסופרת טעויות של טירונית! (ואפילו יצא לי חרוז). כמו בציטוטים האלה:

• "מה שאני רואה בעיקר זה אירועים, כמו שרשרת של תמונות המשקפות חייו של מישהו, כמו כרטיסיות הבזק במשחק, אבל יותר כמו קטעי פרומו בסרט. למרות שלפעמים אני רואה רק סמלים שאני צריכה לפענח כדי לדעת מה משמעותם. כמו בקלפי טארוט, או כמו שקראנו בשנה שעברה בשיעור אנגלית למצטיינים את הספר "חוות החיות". (עמוד 25)
אני לא יודעת מה איתכם, אבל הקטע הזה צורם לי. הניסוח כל כך צולע, התחביר זוועתי, השימוש במילות הקישור שגוי, וזה פשוט... נוראי.

• "הייתי אחוזת חרדה. הסתכלתי בכל מקום. רצתי לכאן ולשם, אבל הכל נראה אותו דבר – חמים, לבן, נוצץ, זוהר, יפה, טיפשי, ערפל נצחי. נפלתי על האדמה, עורי סומר מקור, כל גופי מפרפר, אני בוכה, צועקת, מקללת, מתחננת, מבטיחה הבטחות שידעתי שלעולם לא אוכל לקיים... מעדתי ונפלתי אחורנית, למקום שהכול בו היה כאב, אומללות, ומצח פגוע ורטוב." (עמוד 15)
שבע. שבע מילות תיאור. אחת אחרי השניה. בלי כל קשר. אם מחשיבים גם את "ערפל נצחי". ואני נשבעת שהתפוצצתי מצחוק כשהיא גם מעדה וגם נפלה אחורנית (לא יכולת לוותר על ה"נפלתי", הא, אליסון?), למקום שהכול בו היה כאב, אומללות, ומצח פגוע ורטוב.

• "אבל ברגע שעינינו נפגשות, אני חוזרת להיות שבויה בקסמו, הופכת לגוש מתכת חסר אונים שלא יכול להתנגד למגנט של דיימן." (עמוד 112)
אחלה מטאפורה מצאת, באמת.

• "אני הולכת נסערת לשולחן שלי, רגלי נעות אוטומטית, אחת לפני השנייה; אני נעה כמו זומבי, כמו רובוט, כמו משהו מתוכנת שלא מסוגל לחשוב בעצמו." (עמוד 68)
טוב, מניסיוני, את באמת לא מסוגלת לחשוב בעצמך, אבל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב הוא ארבעת הפעמים שאליסון נואל מתארת את אותו הדבר. תבחרי תיאור אחד, למען השם! או "רגלי נעות אוטומטית", או "כמו זומבי", או "כמו רובוט", או "כמו משהו מתוכנת שלא מסוגל לחשוב בעצמו". למרות שאף אחד מהם לא משהו. במיוחד האחרון. אבל תפסיקי לתאר כל דבר בשבעים אלף דרכים שונות! את לא יכולה להכניס את כל המילים בעולם לספר שלך!

ודיימן. אוי, דיימן. די, man. אם הסופרת לא היתה בת זה היה יכול לצאת יותר מצחיק אבל נבליג. אז די כבר לרשום כל שני עמודים על כמה שדיימן מהמם וחתיך וסקסי ומדליק. ובפעם הראשונה שאוור רואה אותו זה עוד יותר גרוע:

• "מה שאני רואה, משאיר אותי נטולת יכולת לדבר, למצמץ או לזוז... וזה לא רק משום שדיימן הוא יפה כל כך שאי אפשר להתעלם מיופיו, עם שערו הכהה המבריק, שמגיע כמעט עד כתפיו ומתעגל ליד עצמות הלחיים החטובות שלו; אלא משום שכשהוא מסתכל עלי, כשהוא מסיר מעיניו את משקפי השמש ופוגש את מבטי, אני רואה שעיני השקד שלו עמוקות, כהות, ומכרות לי באופן מוזר." - הא! הא! רמז מטרים! - "הריסים שלו כל כך ארוכים שהם נראים כאילו הם מלאכותיים, השפתיים שלו מלאות ומזמינות. גופו ארוך, רזה, ספורטיבי, ולבושו שחור כולו... מה שמשתק אותי זה לא המראה המדהים שלו, לא יופיו המפעים, אלא בעיקר מה שמתרחש סביבו. כי מה שמקיף את גופו, מראשו מעורר ההשתאות עד רגליו עד רגליו הנתונות במגפיים שחורים של אופנוענים,זה חלל ריק." (עמוד 21)
טוב, אני חייבת לומר, נואל, לימדת אותי משהו. לא ידעתי שראש יכול להיות מעורר השתאות. אז בפעם הבאה שבא לכם להיות נחמדים ולתת מחמאה למישהו, פשוט תגידו, "את/ה יודע/ת, X? יש לך ראש ממש מעורר השתאות."

• "וברגע היא אומרת את זה, מופיעה לנגד עיני דמותו של דיימן, הנראה כל כך סקסי ומדליק". (עמוד 67)
אוקיי! קלטנו! סקסי! מדליק!

• "כי ברגע שאצבעותיי ייגעו בו, אני אראה בראשי את המילים – את כל ההודעה הסקסית, המתפעלת והמפלרטטת." (עמוד 70)
פשוט אין מילים.

נ.ב: אני היחידה שחושבת שהוא לא נשמע כזה חתיך? האמת שאני מדמיינת אותו נשי קצת, עם השיער הארוך המתעגל והריסים הארוכים והשפתיים המלאות...

שיעור מספר ארבע בסדנת הכתיבה לסופרים מתחילים: דמויות. כשאתם כותבים סיפור, אתם צריכים ליצור דמויות עם אישיות. לא סתם להקיא את כל מה שעולה לכם בראש על הדף. אה, אלא אם כן הדמות היא "אלילה בלונדינית" (עמוד 19), סקסית / מדליקה, הומוסקסואלית וקצת תקועה, או גותית שמחפשת תשומת לב. אז זה בסדר.

שיעור מספר ארבע וחצי בסדנת הכתיבה לסופרים מתחילים: אף אחד לא אוהב דמויות סוטות. במיוחד אם הן מוציאות ורדים ממחשופים ("...ואני רואה את דיימן שוזר צרור ורדים לבנים, אותם הוא שולף מהאוזן של סטשיה, משרוולה, מהמחשוף ומהארנק שלה." - עמוד 70). או דמויות פלצניות שמתייחסות לסובבים אותם כמו לזבל ומחליפות צד כל רבע שעה. אה, ודמויות שמעריצות ונמרחות על הדמויות שמתייחסות אליהן כמו לזבל.

האמת, מצאתי דבר טוב אחד בספר הזה. יש לה רעיונות מעניינים לגבי העולם הבא: "היא [ריילי] שוב צחקה. "בחייך, כאילו שאני זקוקה לרשות של אמא כשיש לי גישה לארון הבגדים השמימי הגדול ואני יכולה לקחת מה שמתחשק לי, בחינם," היא אמרה וחייכה." (עמוד 31).
מה אני אגיד לך, אליסון, את מצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. ארון הבגדים השמימי הגדול? גאוני!

ועכשיו ברצינות: דווקא כן מצאתי דבר טוב אחד בספר הזה: הוא לימד אותי איך לא לכתוב. והוא גם העניק לי כמה שעות טובות של הומור, קצת כאילו קראתי פארודיה על דמדומים. אבל אני לא מתכוונת להמשיך. הגעתי לעמוד 115, וזה די והותר. אז המלצה מלב אל לב: אל תקראו, אלא אם כן בא לכם לכתוב ביקורת קוטלת.

» ביקורות נוספות של תולעת ספרים
» ביקורות נוספות על לנצח - בני האלמוות #1